ראשי » יהדות » בית מדרש

הפסח שלי: מה אנחנו זוכרים מליל הסדר בילדות

האוכל? המשפחה? או בכלל השירים וההגדה? מה אנחנו זוכרים מליל הסדר בילדות. ביקשנו מארבעה שיספרו לנו על הפסח שזכור להם מבית אמא ואבא

השנה היא, נגיד, 1965. ריחות משכרים של פריחת הדרים, צהוב מסמא עין של חרציות, והבטחה של חגיגיות באוויר. אנחנו נוסעים אל סבא וסבתא בקריית חיים, שכונת פועלים ותיקה ואשכנזית בחיפה, לליל הסדר.

עוד כותרות ב-nrg:
- הרים של תפוחי אדמה: הכנות לפסח ברחוב החרדי
- בואו למכור חמץ בקליק
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הנה היא משפחתי: סבא ירוחם וסבתא חנה, חלוצים אנשי העלייה השלישית והרביעית, שעזבו את יאנובה שבין מינסק ופינסק ברוסיה הלבנה, ובאו להפריח שממות ציוניות וסוציאליסטיות בארץ-ישראל; אמא נירה ואבא יענקלה, ילדי תנועת הנוער של שנות הארבעים, שגדלו בין חולות הזהב של מפרץ חיפה והר הכרמל הירוק תמיד, והקימו במו ידיהם מדינה.

גם דודַי זהבה ויונה, היא מלכת היופי של קריית חיים והוא הלוחם המהולל של מלחמת העצמאות; ודוד איסר, ניצול השואה הפרטיזן, ודודה מלכה, ופניה, ואוקה, ושכנע; ובן הדוד יוסי (שהיה בלהקת הנח"ל עם כל המפורסמים!); ובתווך אנחנו, הילדים מכל גיל ומין, בשמחת ילדות מאושרת ומוגנת.

מה עשינו שם בליל הסדר ההוא?

החזקנו, כמובן, את ההגדה המסורתית בידינו. שולחן החג היה ערוך על פי כל הכללים, והארוחה כשרה לפסח. צעיר הנכדים שאל את הקושיות, הילדים הקטנים חיפשו את האפיקומן שהטמין סבא בעוד מועד, וכולנו טבלנו ביצה במי מלח. קראנו בסבב את ההגדה, שאת מילותיה – הארמיות והעבריות גם יחד – לא הבנו, ומעולם – אבל מעולם! - לא המשכנו בקריאה לאחר הסעודה. יציאת מצרים נשארה טקסט סתום, בלתי אקטואלי בעליל, המדוקלם מצוות אנשים מלומדה, מה לו ולחיינו.

אבל - כולנו שרנו את המנגינות שהביאו סבא וסבתא מהעיירה; אכלנו "גפילטע-פיש" ותיבלנו אותו ב"חריין" (חזרת); התבלבלנו כל שנה באותו מקום בדיוק בקצה השיר "בצאת ישראל ממצרים", שאף פעם לא זכרנו איך מסיימים אותו; ידענו מה השיר שסבתא הכי אוהבת ("כי לו נוֹאֶה, כי לו יוֹאֶה"); דקלמנו בצוותא את פליטת הפה הילדותית שלי מגיל ארבע ("...ברד, ארבה, חושך, מכת בָּחורות"); וכולנו ידענו מתי – בדיוק! – תקפוץ דודה אוֹקָה (אחותה הצעירה של סבתא) מבעד הדלת, עטויה סדין לבן, בתפקיד חייה כאליהו הנביא.

חשיבות תרבותית רבה טמונה, בעיני, בתמונה המקוטעת הזו. לכאורה היא מחזקת את הדימוי המקובל של המשפחה החילונית הממוצעת: סדר פסח הוא התכנסות משפחתית גרידא, מחוזקת במעט פולקלור ושאריות מנהגים, סובבת סביב טקסט בלתי מובן וזר לחלוטין. הקשר התוכני-רעיוני של החג איננו נוכח כלל באירוע, ואין כל רמז לציווי המרכזי של ליל הסדר המסורתי: המצווה לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה הרי זה משובח.

אך בָּעומק מונחות תשתיות – רגשיות וחברתיות – שתאפשרנה, בעתיד, לבסס תחושת בית מאוחרת בתוך תוכה של התרבות היהודית. הניגון, האוכל, סידור השולחן, הבדיחות הקבועות, ההרגל לאחוז טקסט ביד, השירה בצוותא, החום המשפחתי. תרבות איננה נמסרת רק בכלי התודעה, הידע והדעה. נכסיה העמוקים הם רגשיים, משפחתיים וחברתיים. כשיגיע הרגע, יעמדו זיכרונות הילדות שלי – איתנים מכל השכלה עיונית מתחומי היהדות שארכוש אי פעם - ויהפכו לנכסים ברי קיימא בעיצוב זהותי וביצירת משמעות יהודית לחיי.

הכותב הוא מנהל המדרשה באורנים, חוקר התרבות העברית, תקופת העלייה השנייה והשלישית והספרות החלוצית.

בשנים האחרונות, אנחנו חוגגים את ליל הסדר באוהל ענק. קרוב למאה איש אנו מתכנסים כל אחד ממקומו וכל שנה מתווספים כמה נוספים. וכך ליל הסדר קורא לי לצאת מאזור הנוחות שלי. לצאת מן הבית החם, משגרת החיים. אני יוצאת מן המקום הפרטי אל המשפחה המורחבת למסע ליצירת מרחב משותף.

במסע הזה כחוליה בשרשרת הדורות אני יכולה לספר קצת על מה שהיה לפני. ההורים שלי באים משתי משפחות מאד שונות. במשפחת אבי היו אנשי בית"ר, ממקימי ולוחמי האצ"ל ואח"כ מפלגת חרות והליכוד. משפחתה של אמי היו ממקימי הקיבוץ בית אלפא, הקיבוץ הראשון שהוקם ע"י השומר הצעיר, סוציאליסטים בדם ובנפש.

וכך גם בליל הסדר שלנו הגוונים הרבים מייצרים מסורת משותפת. ההגדה נקראת באדיקות, אך תוך שילוב פעילות שתבטיח שלא רק "נגיד לבנים", אלא שהבנות והבנים גם יבינו. המשפחה הגרעינית מתאחדת, אך תמיד איתנו עולים שבאו מרחוק. תמיד ויכוחים על ברכת המזון ותמיד בסוף שרים אותה כפי שזימרנו בכיתות הצעירות בביה"ס המשלב בכפר, ותמיד תמיד שירה בציבור הכי "כלל ישראלית" שיכולה להיות.

והנה מצאתי נוחות במרחב חדש. הארעיות, החשש והמתח התחלפו בתחושות של חום ושייכות. ביחד, בשונות וברצון משותף, יצרנו מרחב ששייך לכל סך מרכיביו. כך מחזקים משפחה, ואם תרצו כך גם לטעמי בונים עם.
מעשה הסדר הוא סיפור חייהן של  עשרות קהילות ברחבי הארץ השוקדות ביחד, חילונים, דתיים וכל מי שביניהם, על יצירת שפה, תרבות, הווה ועתיד משותף. 

מדי יום ביומו הם יוצרים חברת ערבות ישראלית יהודית ומתעקשים להצליח ביחד.  ועל הר לא רחוק מן האוהל שלנו ישנה חממה ליצירת קהילות מעורבות לכלל ישראל. יש שם קבוצות צעירים שנחושים לא לקפוא על השמרים ולא לחכות לליל הסדר, אלא ביחד  ליצור חיי שותפות ולהימצא בתנועה מתמדת  של התחדשות  ויצירה. את המקומות האלו אני מביאה לאוהל השבט שלנו, בליל הסדר.

הכותבת היא מנכ"לית מרקם רשת הקהילות המעורבות

שנות ילדותי  המאושרות, חלפו בעיר חיפה. גדלתי על הכרמל בתקופה בה נקראה העיר "חיפה האדומה".  ראשי העיר השתייכו למפלגת הפועלים מפא"י והעיר נוהלה באופן  מוחלט כעיר בעלת צביון  לא דתי, בין היתר הותרה תחבורה ציבורית בשבת הקיימת עד עצם היום הזה.

לא רחוק מביתי הגובל בוואדי ומוקף בעצי אורן, היה בית הכנסת המרכזי של שכונת הכרמל. לא תמיד נמצא מניין במהלך ימות השבוע אולם לקראת חג הפסח חצר בית הכנסת היה מתעוררת לתחיה. מספר ימים קודם לחג, החלו ההכנות לקראת הגעלת הכלים לחג ושריפת החמץ. היה זה היום החגיגי לו ציפו ילדי השכונה. בחצר הוכנה מדורה ועליה מתקן בו עמדה חבית המים הרותחים. מוקדם בבוקר התחילו להגיע דיירי האזור אשר מרביתם לא היו דתיים כאשר הם נושאים ונושאות את כלי הבישול וכלי האוכל על מנת להטבילם במים הרותחים ובכך להכשירם לפסח.

תפקידנו כילדים היה חשוב. עלינו הוטל להניח את הכלים באופן מסודר כך שכל אחד ואחת ימצא את סיריו וכלי האוכל לאחר הטבלתם ברותחין. כמובן דאגנו להביא עצים למדורה על מנת לשמור על האש בל תכבה. בבוקר ליל הסדר הגיעה החגיגה לשיאה עם שריפת החמץ על ידי השלכתו לאש.

ברבות הימים, עם סיום השירות הצבאי, עברתי להתגורר בירושלים לשם לימודים ונשארתי לגור בה שנים רבות. חג הפסח בירושלים אינו דומה לזה שבחיפה ולא רק כי התבגרתי. אווירת החג בירושלים הינה שונה לחלוטין. הינה מחמירה וקפדנית יותר  ולא רק בתחום הפרט כי אם גם במרחב הציבורי. סילוק החמץ מחנויות בכלל וחנויות המזון בפרט הינו מקיף ודקדקני. תלמידי הישיבות פושטים על מוסדות ציבור ביניהם גם בתי החולים בעיר ודואגים לנקותם עד הפירור האחרון.

אכן, לחג הפסח פנים רבות. במהותו הינו חג דתי. זהו חג אשר מועדו נקבע בתורה והלכותיו נשמרות ועוברות מדור לדור. אולם לחג כאמור פנים נוספות. זהו חג משפחתי, למרות המתחים הקודמים להתכנסות המשפחתית מסביב שלחן הסדר, זהו חג של קניות ומתנות, זהו חג של חופשות וטיולים אולם זהו גם חגם של הילדים.

במבט לאחור, הייתי שמחה לו ילדי היו חווים כמוני את חגיגות "קדם הפסח"  ונושאים עמם משך שנים רבות את זכרון ערב החג.

הכותבת היא חברת כנסת לשעבר וחברת הוועד המנהל בעמותת שערים לקידום יהדות ישראלית

ערב פסח ואני נזכרת בגעגוע בילדותי. הייתי עוזרת לסבתא בפתיחת אריזות כלי הפסח מעטיפותיהן הרבות, כאילו היו אלה מתנות יום-הולדת מפתות או 'חבילה-עוברת' שתחת כל נייר עיתון מגלה סודות חדשים. הייתי מקלפת את העיתונים הישנים, מציצה בכתבה ישנה ששרדה את השנים, ועושה דרכי אל צלחות החרסינה המיוחדות, עם הציפורים הכחולות הנודדות אל ארץ-רחוקה, עם הבתים ההולנדיים המצוירים הזעירים, לא לגמרי משתלבים בשולחן החג המזרח-תיכוני. כלים שמציצים לרגע קט, לערב חגיגי אחד, עמוס זיכרונות ומשמעויות, לפני שיתכנסו בחזרה במחילותיהם, משמרים את הזיכרון לשנה הבאה. בירושלים הבנויה.

כמה פשוט היה לבוא ל'ליל-הסדר' כילדה, אשר הוריה, סביה וסבתותיה מספרים לה ביציאת-מצרים ותפקידה רק לשאול. היום, כאשר אני צריכה לקיים את 'והגדת לבנך (ולבתך)' לחמשת ילדיי– שהם גם חכמים, גם תמימים, פה ושם מבצבצת קצת רשעות (ולשאול הם יודעים תמיד)– האתגר קשה יותר. ליל-הסדר הוא ערב של חינוך.

ערב ממוקד-ילדים המיועד לשיחה משפחתית, להעברת הזיכרונות והחוויות מדור לדור, כדי שההיסטוריה הלאומית תהפוך מעין 'אוטו-ביוגרפיה' אישית של כל אחד – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מממצרים". לכך מעוצבות שאלות 'מה נשתנה', סימני הערב המוחשיים (קדש ורחץ...), קערת הסדר, האפיקומן והרבה פעולות הנעשות עם הגוף – לקום, לשבת, לחצות, להחביא, לרחוץ, לאכול, להרים את הכוס, שוב לקום, להתאפק מלשתות, למלא, להריק, לפתוח דלת, לסגור ועוד ועוד. הכל כדי להתאים לילדים הקופצניים גם אחרי שנים רבות מחיבור ההגדה, כשרמת הקשב של ילדי הוואטסאפ והאייפון עומדת על 7 דקות בלבד... 

בין המסרים שאנחנו מעבירים לילדים ניצבת לא רק התנהגותנו כלפיהם כהורים, אלא בדרך-כלל, בשולחן החג המורחב, גם נוכחותנו כילדים וכנכדים להורינו וסבינו שלנו. אנו אוחזים בחבל הבין-דורי משני קצותיו, ולפעמים נקרעים בעצמנו ממשיכת החבל. איך מקיימים סדר ממוקד-ילדים לצד סדר מהודר וחגיגי? שלא לדבר על משמעותי ולמדני?

איך יוצאים ידי חובת 'והגדת לבנך' ביחד עם 'כבד את סבא וסבתא'? בסדר של ילדותי היו אלה הילדים שהתאימו עצמם לעולם המבוגרים– עטינו סבר פנים רציני, כתבנו דרשות מושקעות ועשינו כמיטב יכולתנו לעמוד בכבוד בשלבים המתקדמים של ה'מגיד'. אני רואה סביבי סדרים המנוהלים אחרת לחלוטין– תחפושות, הצגות, טיולים ליליים (שלא לומר א"ש לילה) של יציאת-מצרים, בדרך-כלל תוך ויתור על הדורות המבוגרים יותר וצרכיהם. 

האם אפשר ללמוד משהו לעניין זה מסיפור יציאת-מצרים? זהו סיפורה של משפחה שלמה המעמידה במרכזה את הצלתו, חינוכו וליוויו של משה התינוק, תוך תשלום מחירים כבדים. מצד שני, האיש הנמרץ המוציא את בני-ישראל ממצרים כבר עבר בתחילת הסיפור את חגיגות ה-80... אולי המסר החזק יותר הנלמד ממשפחה מקראית זו הוא בציר האופקי, שבין האחים לבין עצמם ולא בציר האנכי הבין –דורי. בספר בראשית מהדהדת בקול רם וקשה שאלתו הקדומה של הקב"ה לקין– "אי הבל אחיך?" ותשובתו המתחמקת- "השומר אחי אנכי?".

בספר שמות נשמעת בצלילות תשובתה האחרת של מרים– 'כן, שומרת אחי אנכי'. אני כאן לצידו (באש ו)במים.  אולי בפסח הזה אבקש להעביר דוקא את דמותה של מרים לילדיי– השאלה אם אתה חכם, רשע, תם או שאינו-יודע-לשאול – היא לא רק ביחסים עם הקב"ה, הקהילה, ההורים והסבים, אלא קודם-כל ביחסים עם האחים (גם כשאתה מבוגר). אולי לכן נוכחים בהגדה ארבעה בנים. אם יצליחו לעבור בשלום את הסדר זה עם זה, יבוא אליהו הנביא להרים איתם כוס חמישית. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.  

הכותבת היא ראש בית המדרש אלול בירושלים

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...