הלב עם המשפחות: בסוף יום הזיכרון הכי קשה
לא משנה כמה דקות תהיה הצפירה, כמה מרגשים יהיו השירים, הרגע הכואב הזה - שחובט בי כמו אגרוף מגיע אליי דווקא אחרי הטקס, בשקט שאחרי הסערה. בתוך הריק שנופלים לתוכו בדרך חזרה הביתה
"חלק ממני נשאר בך והולך איתך בין המתים. חלק ממני מת בך. אני מת בך. אתה בין המתים שהם בין החיים ואני בין החיים שהם בין המתים.. אני מדבר בשפת בית הקברות הצבאי. היא נעשתה לי שפת המקום, שפת הזמן, שפה חיה, שפת האור, שפת החושך, שפת האם שלי. בשפה זו למות פירושו לחיות בתוך ליבם של אוהבים, ולחיות פירושו למות בתוך ליבם של אוהבים". (פרופ' אסא כשר, מספיד את בנו- רס"ן יהורז)עוד כותרות ב-nrg:
- חמישה חללים מישיבה אחת בקרב אחד "המוות סביבנו"
- מצא את בנו וזעק "זכיתי להקריב קורבן לעם ישראל"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יום הזיכרון תמיד תופס אותי לא מוכן. מכיוון שהזיכרון בעיקרו הוא פעולה רגשית ולא שכלית, אי אפשר להכריח את הרגש לזכור בכוח. ובמיוחד כשמדובר פה במין הגברי, בכל זאת - בו רובנו בעלי אוטיזם רגשי כזה או אחר. לא משנה כמה דקות תהיה הצפירה, כמה מרגשים יהיו הביצועים בערב שירי הלוחמים, הרגע הכואב הזה - שחובט בי כמו אגרוף ישר לתוך הלב - מגיע אליי דווקא אחרי הטקס, בשקט שאחרי הסערה. בדממה הכואבת הזו, בתוך הריק שנופלים לתוכו בדרך חזרה הביתה.
''יש הורים שנוסעים לבקר את הילדים בבתי הספר, בבסיסים, או בבתיהם ויש הורים שנוסעים לבקר את הילדים בבית הקברות''. צפירה בירושלים
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
בשירותי הצבאי הוסמכתי להדריך ביותר מדי אתרי מורשת. מיד ושם, גבעת התחמושת, כל המסלולים הצבאיים שבתוך ומסביב לירושלים, אבל הר הרצל היה משהו אחר לי ולחיילים. עברנו בין הקברים והחלקות, תוך שמספר על נצר אחרון, על גבורות בשדה הקרב, על אישים כאלו ואחרים, מטוראים ועד רבי אלופים שנחים זה לצד זה, אבל עם כל הכבוד ליכולות התיאטרליות והכריזמה שלי, תמיד חיפשתי אותם בזווית העין. את המשפחות השכולות, הבאים לבקר את ילדיהם.
יש הורים שנוסעים לבקר את הילדים בבתי הספר, בבסיסים, אולי בבתים שהילדים עצמם כבר הקימו, לשחק עם הנכדים, ויש הורים שנוסעים לבית הקברות, לבקר את בנם שיישאר תמיד "בן 19, נפל בעת מילוי תפקידו". ביום שישי אין מקום לזוז בחלקות הטריות, ושם פגשתי אותה. אם שכולה שבנה נהרג בפעילות מבצעית, שכל פעם שהייתי מגיע היא הייתה שם. יושבת על שרפרף קטן לידו, מסדרת את הגינה הקטנה שעל קברו, סורגת צעיף גם בימות הקיץ, מנקה את האבק מהאותיות ומנשקת אותם, בוכה ומדברת אליו, לפעמים ישנה, חולמת ומחבקת את הכרית אבן שהייתה לה לנחמה.
בכל יום היא מורידה את הילד הקטן בבית הספר, ומגיעה, באה להיות עם הבן שלה, לנצל את הזמן שחולף ונשאר קפוא, ולא משנה מה מזג האוויר בירושלים. יום אחד סיפרה לי ששכנות שלה- שלא ידעו לאן היא הולכת- החמיאו לה על השיזוף השמשי, שנראה שהיא לא נשברת וממשיכה את החיים.
הן ראו אותה יוצאת כל יום מהבית מוקדם בבוקר וחוזרת בערב, והרי מה יש לעשות בשעות היום הארוכות הללו אם לא לנצל את הזמן. היא מסיימת, לוקחת אוויר, ואומרת את המשפט שמלווה אותי מאז בכל יום זיכרון: "והן לא ידעו כי על הקבר נשרפתי".
הפעם הראשונה שהתגעגעתי למדים הייתה ביום הזיכרון הראשון אחרי השחרור. כולם באים ומתאספים אט אט לבית הקברות הצבאי, לקראת הטקס. שורות חיילים חיים עומדים דום בעוד חבריהם המתים שוכבים במסדר כבוד ישר ועצוב ותמידי, מסדר כבוד קדוש שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתו. הרגשתי עירום בין כל החיילים במדים, עם הכומתות על ראשיהם הזקופים המצדיעים בהישמע הצפירה, בעודי לבוש בלבוש אזרחי פשוט ומרכין ראש.
כולנו חלק ממשפחת השכול הלאומי, והגורל רצה שאיני חלק ממשפחת השכול הפרטית. אך בכל ביקור בחלקות הצבאיות בהר הרצל ובכל בית עלמין צבאי ברחבי הארץ, אני לומד עוד קצת משפחתו. השפה שמשפחת השכול דוברת אותה יום יום, שמנסה להעביר את השפה הזאת אל החוץ, שפה קשה להבנה במילים אבל מובנת ברגשות.
אני מנסה לראות את הקולות, לשמוע את השתיקות, את סיפורי הגבורה הפרטיים של כל חלל וחלל, שנמצאים בליבם של משפחתם, נוכחים-נפקדים מהמציאות היומיומית, אך שזורים איתה בכל רגע ורגע. שחיים בתוך העיניים של משפחתו וחבריו, אותם עיניים שבהן משתקפות הדמעות האישיות שלהם והלאומיות של כולנו.
ובכל פעם שאני מגיע לחלקות האלה, עובר בין קברים טריים ומשפחות שכולות, משהו בי מת ונשאר איתם, ומשהו מהם חי ונשאר איתי, והם לא יודעים שכל קבר וכל חלל וכל סיפור וכל דמעה וכל חיבוק של אם שכולה שורף אותי עוד קצת מבפנים.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם