הרב ליכטנשטיין לימד תורה עם רש"י ושייקספיר

הרב השפיע וממשיך להשפיע ולהטביע את חותמו על כל צעד ושעל. מדרך ההסתכלות על סיטואציות מורכבות, דרך קבלת החלטות בדילמות מוסריות וכלה בניתוח סוגיות טקסטואליות. בתום השבעה, תלמידו של הרב, רוני רוזנברג, נזכר ברב שהעמיד לו אידיאל אנושי

הבשורה על מותו של הרב תפסה אותי ברכבת בדרכי לעוד יום של הרצאות בפקולטה למשפטים בה אני מלמד. אשתי הודיעה לי בטלפון כי הרב ליכטנשטיין נפטר באותו בוקר. בבת אחת גרוני נשנק ודמעות החלו להציף את עיני. למדתי בישיבת הר עציון במשך שש שנים, משנת 1990 עד שנת 1996, וזכיתי לשמוע את שיחות הרב בלילות שבת ובאירועים חשובים שאירעו בארץ באותה תקופה, אך בעיקר זכיתי להיות תלמידו בשיעור היומי במשך שנתיים וחצי.

עוד כותרות ב-nrg:
- הליך הפונדקאות בחו"ל יוצר בעיה הלכתית חמורה
- בכיר בדואי: אל תפחדו מהערבים, בנו בית מקדש
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מי לא זוכר את היראה שהייתה אוחזת בכל אחד מאתנו לפני תחילת השיעור – מי יקרא ויסביר את הסוגיה. "רוזנברג תאמר", "אדרעי תאמר", "רוטנברג תאמר" – כך התחיל כל שיעור. וכאשר תלמיד שאל שאלה טובה הרב לא דחה אותו בקש אלא עצר, לעיתים עצם את עיניו כדי לחשוב ואז השיב לתלמיד. הרבה סיפורים אישיים מתפרסמים כיום לאחר מותו, איך הוא אמר למישהו X ואיך עשה לאחר Y, אבל לית מאן דפליג שהקשר העיקרי, היסודי והעמוק שהיה לו עם תלמידיו, וכך גם הוא ראה זאת, נעשה דרך הלימוד התלמודי, בנתיב ניתוח הש"ס והפוסקים בכל סוגיה. היתר היה יחסית שולי, לטוב ולרע.

''שאיפתו הייתה להוציא מהישיבה לא רק תלמידים שיודעים ללמוד דף גמרא''. הרב אהרן ליכטנשטיין צילום: מירי צחי

הרב ליכטנשטיין העמיד לכל תלמידיו, משנה א' ועד אלה אשר נשארו עשרות שנים בישיבה, אידיאל אנושי. והאידיאל היה הוא עצמו. הוא היה האש הגדולה, המאור הגדול שאליו כולם צריכים לשאוף. השליטה האדירה שלו, בכל רזי ההלכה, התלמוד, המחשבה היהודית וההשכלה הכללית יצרה אצל רבים מתלמידיו את הרצון לשאוף גבוה יותר.

מה שיפה יותר היה שהאידיאל הגבוה הזה לא ריפה את ידי תלמידיו אלא הוציא מהם, תחת חירות גדולה, את ליבת כוחותיהם הלמדניים, היצירתיים, השקדניים והרוחניים מהכוח אל הפועל. אש התמיד הקדושה והלוהטת הזו, פיעמה בגופו של הרב ולא כבתה. האש הזו, האנרגיה הפורצת הזו יצאה מתוך ד' אמותיו, וחלחלה לכל התלמידים שלמדו בבית המדרש. אש פנימית זו היא שגרמה לבית המדרש בישיבה להיות מקום למדני ושוקק במשך כל שעות היום עד השעות הקטנות של הלילה.

מתוך שתי אסכולות חינוכיות ולמדניות – האחת שהרב צריך להנמיך את רף הציפיות מתלמידו ולרדת אליו, והשנייה, שהתלמיד צריך לעשות מאמץ לעלות ולהתעלות לכיוון מורו, הרב ליכטנשטיין אחז ללא ספק באפשרות השנייה. שאיפתו הייתה להוציא מתוך הישיבה לא רק תלמידים שיודעים ללמוד דף גמרא, אלא תלמידי חכמים היכולים ללמוד וללמד כל סוגיה שהיא ברחבי התלמוד ברמה הגבוהה ביותר ואין זה משנה אם יישארו בעולם הישיבה או ייטמעו בעולמות אחרים בחברה הישראלית.

הדמות הכי משפיעה

היה ברור לכל תלמיד מתלמידיו שבלימוד סוגיה יש לעבור על כל סדרת הראשונים, רש"י, תוספות, הרי"ף, הר"י מגאש, הרמב"ם, הרמב"ן (אותו אהב יותר מכל), הרשב"א, הריטב"א, הרא"ש, הר"ן, היראים, היד רמה וכן הלאה, ולראות את ההבדלים ואת שורש המחלוקת ביניהם, וכן לבחון את יתר הסוגיות בש"ס המקבילות לאותה סוגיה רלוונטית.

בהלוויה פגשתי חבר שלמד איתי בישיבה ובמהלך השנים הוריד את הכיפה. שאלתי אותו מדוע הרגיש צורך להגיע, אך האמת היא שתשובתו לא הפתיעה אותי. מבחינתו, כך אמר, גם אם היה בחו"ל היה עוזב הכול ומגיע. הרב ליכטנשטיין הוא הדמות שהשפיעה עליו יותר מכל.

ואכן, דמותו של הרב, אינה רק זיכרון נעים מחיי בישיבה. לא מדובר רק בנוסטלגיה אישית. הרב השפיע וממשיך להשפיע ולהטביע את חותמו על כל צעד ושעל. מדרך ההסתכלות על סיטואציות מורכבות, דרך קבלת החלטות בדילמות מוסריות וכלה בניתוח סוגיות טקסטואליות כאלה ואחרות בניסיון להגיע לשורש הבעיה ולהתחיל משם.

הרב רתם את אריסטו, אפלטון וסוקרטס (שאותם ראה למיטב זכרוני כחלק מן התורה שבעל פה שכן גם הם עסקו באלוהות), מילטון, שייקספיר, סארטר ועוד רבים מן המשוררים, הסופרים והפילוסופים לעולם הקדושה והלמדנות היהודי, ובכך היווה לא רק השראה לתלמידי הישיבה אלא פתח אפשרויות שונות לחוויה רוחנית-דתית עמוקה לבן המאה העשרים ואחת. ויותר מכל, העוצמה הלמדנית שיצאה ממנו רק הלהיבה וגרמה לנו להעשיר את עולמנו הרוחני הכללי שהולך ומפעם, ומפכה בנו עד היום.

עברו כמעט 20 שנה מאז עזבתי את הישיבה. אבל כאז בחייו כן היום במותו, הרב ליכטנשטיין היה ונותר – מורי ורבי.

ד"ר רוני רוזנברג, מרצה בכיר בבית הספר למשפטים המרכז האקדמי כרמל בחיפה. בוגר ישיבת הר עציון, אלון שבות