הפטור מהנגשת בי"ס לנכים נתפס כסחטנות דתית
הדרישה של המפלגות הדתיות לשנות את חוק ההנגשה במוסדות חינוך נובעת מהקושי במימון ההנגשה. במקום לשנות את החוק הן היו צריכות לדרוש מימון לנושא. דרישה כזו, הייתה יכולה להצטייר כדרישה אנושית פשוטה, ולא כסחטנות של המפלגות הדתיות
בהסכמים הקואליציוניים של יהדות התורה, הבית היהודי וש"ס מופיעה פסקה זהה, הנוגעת לחובת ההנגשה של מוסדות החינוך השונים: "הממשלה תתקן בחוק את מועד חובת ההנגשה במוסדות חינוך, הקבוע בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, כך שחובת ההנגשה במוסדות חינוך ששוכנים בבניינים שניבנו שלא במימון המדינה תחול בכפוף למקורות מימון מתאימים, וכן יוחלו לגביהם תקנות פטור כמקובל, בתיאום בין אגף הישיבות במשרד החינוך לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות".עוד כותרות ב-nrg:
- יהודים, המחלוקות בינינו הן תולדה של פחדים
- סמוטריץ': היועמ"ש לא מבין בכשרות, לא ייתכן שיקבע מדיניות
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בפיסקה זו יש מספר סיפורים ישנים על התנהלות ממשלות ישראל לאורך השנים, ולדעתי צריכה לעלות בעקבותיה קריאה גדולה לשינוי. אנחנו צריכים לשאוף למצב שבו אנשים עם מוגבלויות יהיו חלק מהסביבה הדתית כפי שהם חלק מהסביבה הטבעית. יש בזה חשיבות וערך, תועלת חינוכית ואנושיות בסיסית.
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות תוקן, כך שיכלול חובה על מוסדות ציבור להיות נגישים לאנשים עם מוגבלויות שונות. החוק מכתיב דרישות לגבי מבנים חדשים והתאמת מבנים ישנים. במוסדות ממשלתיים, הממשלה אחראית לדאוג להנגשתם, והבעיה העיקרית היא במוסדות ציבור המופעלים על ידי אגודות ועמותות.
התקציב להנגשתו של מבנה יכול להיות גבוה מאד, ורבות מן העמותות מצליחות בקושי רב לעמוד בהוצאות התפעול השוטף. המחוקק היה מודע לזה, ונציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות מזכירה את האפשרות לפטור או לדחות את חובת ההנגשה בשל "נטל כבד", אם כי עדיין לא יצא מסמך הגדרות של פטור זה, אם הוא אכן קיים. רבים מבתי הכנסת, הישיבות ובתי הספר המוכרים שאינם רשמיים נופלים בקטגוריה הזו. העול הכלכלי הכרוך בהנגשת המבנים הוא עצום, וזו בעיה שיש להתמודד עמה.
אלא שראוי היה שהמפלגות הדתיות לא יחפשו רק את הפטור הטכני, אלא בד בבד גם את מקורות המימון. צריך היה לדרוש במסגרת ההסכמים הקואליציוניים תקציבים להנגשת מוסדות ציבור. כל אחד ואחד מן ההסכמים כולל סעיפים תקציביים בהיקפים ניכרים. דווקא דרישה כזו, לו הייתה באה, הייתה יכולה להצטייר כדרישה אנושית פשוטה, המתחשבת בקשיים וצרכים, ולא כסחטנות דתית.
למוסדות החינוך הדתיים שאינם במסגרת הממלכתית יש מסורת ארוכה של היבדלות מצורת הציבור. עוד מימי המאבק באינטגרציה שנכפתה עליהם בקושי, בסינון תלמידים נמרץ מדי לפעמים, בניסיונות שהיו או לא היו להימנע מקליטת תלמידים יוצאי אתיופיה. לגבי מוסדות חרדיים, הדברים עדיין כרוכים באפליית יוצאי עדות המזרח, כידוע.
כל שינוי בהעדפות של בתי הספר כרוך במאבק ציבורי. הנטייה המובנת של בתי הספר היא להתמקד בעבודה עם הקבוצות הקלות יותר, שלא צריך לתגבר את לימודיהן, שלא צריך להתחשב בפעילויותיהן, ושלא צריך להשיג עבורן תכניות מיוחדות. אלא שבדרך זו מוסבים תקציבים ציבוריים שמגיעים מכספי ציבור למטרות המשרתות קבוצות קטנות ואחידות למטרתן הן. בדרך כלל, בסופו של המאבק, לאחר שנגררו המוסדות למטרה שבה לא חפצו, הם מגלים שהשד לא היה נורא כל כך, ושיש גם יתרונות בהשתייכות לכלל הציבור ובהיפתחות לאתגרים החדשים.
בעת הזאת יש צורך לקרוא בקול גדול – בואו נירתם כולנו גם למשימת ההנגשה שלקחה עליה החברה הישראלית. נעזור גם למוסדות הלימוד ומוסדות הדת להתאים את עצמם ולהיפתח לכלל הציבור. חינוך דתי ובחירה אישית של המוסד החינוכי זו זכות המגיעה לכל אחד בחברה הדתית.
הנוכחות והשיתוף של אנשים עם מוגבלויות מעשירה את העולם הפנימי החינוכי של התלמידים, מיישרת את הדגשים בכיוון של "בין אדם לחברו" בצורה מלאה יותר, ויכולה להנכיח לכלל הציבור את הגישה הראויה של נאה דורש ונאה מקיים – עשיית חסד יומיומית בתוך הבית, גם כשהדבר דורש מאמץ מצד התלמידים, המורים וההורים.
הכותב הוא חבר בארגון רבני בית הלל
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם