פרשת השבוע: למה היהודים כל כך תאוותנים?
מצאנו הקבלה בין 'אוהב תורה לא ישבע תורה' (מדרש רבה) ל- 'אוהב כסף לא ישבע כסף' (קהלת ה, ט) - ואין הכוונה לאהבת כסף יתרה אצל היהודי, אלא תשוקה אינסופית לדבר האהוב לו. אם הוא משתמש בה לתורה, אז הוא מעלה את כל העולם עמו
כמעט שנה חלפה ממעמד הר סיני. שנה מלאת אירועים מרוממים, שתחילתם במעמד הר סיני וסופם בהקמת המרכז הרוחני של העם היהודי – המשכן. תקופה בה לא זז העם ממקום חנייתו – הר סיני. בניית האומה נעשתה מתוך מבט מתמיד על המקום בו זכה העם למעמד נבואי בו שמע את קול האלוקים אומר "אנוכי ה' אלוקיך". ימים אלו יהיו מעצבי העם ומהותו.עוד כותרות ב-nrg:
- נשבר לי מכם רווקי ירושלים: מלחמת מינים דוסית
- נענש בגלל אביו: הרב החב"דניק נגד נער בן 13
בתום תקופה זו יוצא העם למסע אל הארץ המובטחת – ארץ ישראל, מסע הנמשך ארבעים שנה ושלושים ושישה מסעות. אם ציפינו כי יציאתם תהיה המשך לרוממותם נכונה לנו אכזבה כבר בחנייתם הראשונה הנקראת "קברות התאווה" – שם המעיד על קורות המקום. וכך מתואר בפרשתנו: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה, וישובו ויבכו גם בני ישראל ואמרו מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים". העם הפנה את גבו להר לא רק במיקומו אלא גם לערכים אותם ספג וקיבל שם.
[bigpic]
הכיצד, איך איבדו הכול ברגע אחד? ובשביל מה, זיכרון הדגה שאכלו במצרים? וכיצד זיכרון דגה, אבטיחים וקשואים מעורר כמיהה לבשר? כבר בנוסח תיאור ההתקממות יש דבר המעיד על שורש דחף תלונתם - "התאוו תאווה" המעיד על תאווה בלתי מובנת ובלתי מוגדרת?
לאורך ההיסטוריה התייחסות העמים לעם ישראל נעה בין הערכה והערצה מחד ולשנאה עזה מאידך. לא פעם תחושות אלו היו מעורבות האחת בשניה, הצלחת היהודים והשתלבותם בתפקידי מפתח בממשל, בכלכלה, במדע ובתרבות עוררה הערכה אך גם קנאה ושנאה והיהודים הואשמו בשאפתנות יתר ובלהיטות אחר כבוד ובצע.
הצלחת היהודים היוותה לא פעם עניין למחקר אשר תוצאותיו לרוב היו שהדבר נובע מאוריינות של "עם הספר". אך ההיסטוריה מלמדת שהיהודים הצליחו גם במקצועות שאינם דורשים מדע והשכלה. הרב אליהו לופיאן איש "תנועת המוסר" ומגדולי הפדגוגים בדור הקודם, מתייחס בכתביו לתכונותיו ולטבעו של העם היהודי הנובעים ממהות התורה. תורת ישראל שונה משאר המדעים, אין בה שלבים, תחנות, ונקודות יציאה.
התורה מלווה את היהודי מרגע לידתו ועד יום מותו וגם אם יעסוק בה כל ימי חייו לא יצליח להגיע אף לכדי מחצית מעומקה. ומכיוון שטבע האדם שלא להתחיל לעסוק בדבר שאין לו סיום – לא נמצא מי שייגש לריצת מרתון אם אין בו איזו שהיא תקווה ולו הקלושה ביותר שיצליח לסיימו - וכיצד ייגש ללימוד תורה שאין לה סוף?
לשם כך, במעמד קבלת התורה ניטעה בעם ישראל מידת אי הסתפקות וצימאון ללא רוויה. לתורה בלתי גבולית נתן לנו בורא העולם שאיפה ללא גבול. בתכונה זו יכול האדם לרכוש תורה, אך ביכולתו להפנות שאיפה זו לחומרנות ולתאוות בצע.
מצאנו הקבלה בין 'אוהב תורה לא ישבע תורה' (מדרש רבה) ל- 'אוהב כסף לא ישבע כסף' (קהלת ה, ט) - ואין הכוונה לאהבת כסף יתרה אצל היהודי, אלא תשוקה אינסופית לדבר האהוב לו. אם הוא משתמש בה לתורה, אז הוא מתעלה ומעלה את כל העולם עמו, ואם כסף או חכמות אחרות הן משאת נפשו, אזי יתמסר כולו אליהם.
אותו עם עצמו כשיצא ממצרים הסתפק בדגה ודי היה לו בזה, אך לאחר קבלת התורה, אינו מסתפק בקיים, שאיפתו היא עוד ועוד. דווקא מעמד הר סיני הוא זה שהביא את העם להיות תאב לתאווה – להתאוות בלי גבול, בלי סימון מטרה. מפרשתנו למדנו שתפקידו של היהודי שלא לאבד את תאוותו זו על חיי החומר החולפים אלא לנווט את שאפתנותו לחיי הרוח והנצח, למטרת חיותו.
הכותב הוא מרצה ופעיל במרכז משמעות
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם