"חיל חינוך עסק בתרבות, הרבנות הצבאית בערכים"
הדיווח על החלטת הרמטכ"ל לצמצם את שטחי פעילותה של הרבנות הצבאית הוא פרק נוסף בכיפוף הידיים בין חיל החינוך לרבנות. זה לא רק מאבק על סמכויות, אלא גם חלק ממלחמת תרבות: על מה מדברים בסיור בירושלים, והאם מרצה חילוני יעזוב בסיס בשבת
העימות הישן בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך על סמכויות החינוך בצה"ל חוזר לכותרות. ביום חמישי שעבר בישרה כותרת ראשית ב'הארץ' כי הרמטכ"ל, רב־אלוף גדי איזנקוט, החליט לצמצם את סמכויות הרבנות הצבאית ולהגביל את המעורבות שלה בפעילות חינוכית בצה"ל. עם או בלי קשר, עוד באותו ערב בירך קצין חינוך ראשי, תא"ל אבנר פז־צוק, בטקס השבעת טירוני גבעתי בכותל המערבי, ולא הרב החטיבתי או הרב הצבאי הראשי כפי שהיה מקובל בטקסי השבעה רבים בעבר.
עוד כותרות ב-nrg:
- מה חושב הרב שטיינמן על תואר שני לחרדיות?
- "הייתי נוצרייה אדוקה וגיליתי שאני יהודייה"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בתגובה קרא הרב הצבאי הראשי לשעבר ישראל וייס לרבצ"ר הנוכחי רפי פרץ, "לשים את המפתחות על השולחן" ולהתפטר; ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי טען כי "ניסיונות הפגיעה בסמכויות הרבנות הצבאית לחבר את החיילים לערכי עם ישראל הם פגיעה בחוסן צה"ל, ברוח הלחימה ובביטחון ישראל".
שורשי העימות טמונים כבר בעשור הקודם. כהונותיהם השקטות והנינוחות של שני רבנים צבאיים, מרדכי פירון וגד נבון, הגיעו לקצן בשנת 2000, עם מינוים של שני רבנים צבאיים אסרטיביים יותר – תחילה תא"ל ישראל וייס, ועוד יותר מחליפו תא"ל אביחי רונצקי, שמונה ב־2006.
"עוד כשכיהנתי כרב הצבאי של זרוע היבשה הסתובבתי בכל רחבי צה"ל והרציתי בכל נושא שבעולם – מאהבה עד תאונות דרכים", אומר הרב וייס ל'מקור ראשון'. "חשבתי שכך נכון וראוי לעשות בצבא יהודי, וזכיתי לגיבוי מלא מהמפקדים. כשהפכתי לרבצ"ר לחצתי על הדוושה". בביטוי הזה מתכוון וייס בעיקר ליצירת ענף חדש ברבנות המכונה 'ערכי תורה ללחימה' – משחק מילים המכוון לכך שבעוד צה"ל בכללו עוסק בגיבוש תורת לחימה, הרבנות תעניק ללחימה את ערכי התורה. על הענף הופקד סא"ל צדוק (דוקי) בן־ארצי, חוזר בתשובה שנחשב מרצה כריזמטי במדרשות ליהדות.
הרב וייס מודה ש"הרב רונצקי אמנם מינף את הפעילות הזו", אבל הוא משגר עקיצות לאופן שבו עשה זאת מחליפו, ונראה שהוא מייחס לכך את הריאקציה של המערכת כלפי פעילות הרבנות: "הוא קישר את הפעילות של הרבנות גם להכנסת רבנים בעלי רקע קרבי ומעורבות שלהם בהכנות לקרב. אני לא חשבתי שצריך להיכנס לזה, כי לא חשבתי שמקומו של הרב בחפ"ק. תמיד הקפדתי לא לעסוק בהחזרה בתשובה ולא להיות מיסיונר. דיברתי מתוך המעיין הרוחני שלי, אבל מעולם לא נגד מעיין רוחני של מישהו אחר".
הרב רונצקי מצדו גורס שהוא היה זה שמינה את בן־ארצי לראש הענף, והקים את התחום: "כשהרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, הזמין אותי מהאזרחות לכהן כרבצ"ר, אמרתי לו שאשמח להגיע אבל יש לי תוכנית עבודה: אני לא רוצה רבנות שעוסקת באספקת יין לקידוש ליחידות אלא בתודעה יהודית. הסכמנו שהרבנות תשתייך למערך המבצעי של הצבא ולא למערך הלוגיסטי".
אלא שעוד בתקופת הרב וייס עבר גם חיל החינוך מהפכה תודעתית. בתקופתם של הרמטכ"ל משה יעלון וקצין חינוך ראשי אלעזר שטרן התקבלה בחַיִל ההכרה שחיל החינוך לא יכול להתמקד רק בארגון אירועי תרבות לחיילים, וכי עליו לשים דגש מרכזי על פיתוח רוח הלחימה ועל טיפוח הזהות היהודית והישראלית כבסיס לה. מסמך ׳רוח צה"ל׳, שנכתב עוד בשנות התשעים, שוכתב, ובנוסף גובש מסמך 'ייחוד וייעוד' העוסק בזהות היהודית־ציונית של החיילים. שני המסמכים הנחו מכאן ואילך את פעילות החינוך בצבא.
"מה שקרה הוא ששני החילות עברו, בערך באותו זמן, תהליך חיובי של שדרוג הפעילות״, אומר אדם המכיר מקרוב את שתי המערכות. ״כל אחד מהחילות האלה התחיל להבין שתפקידו אינו רק תפקיד טכני של אספקת שירותים – שירותי דת או פעילות תרבות. כששני חילות עוסקים בחינוך, מתוך אוריינטציות שונות אבל כלפי אותה אוכלוסיית יעד, ומתחרים ביניהם גם על הקשב וגם על המשאבים, נוצר מתח מובנה וצורך בהתערבות של גורם בכיר יותר שיכריע ביניהם".
ואכן, כניסתה של הרבנות לתחום החינוך הייתה לצנינים בעיני שטרן, אדם דתי בעצמו, והוא החל לפעול נגדה כקח"ר ואחר כך גם בתפקידו כראש אגף כוח אדם, שחיל החינוך כפוף לו. "שטרן ניהל נגדי מלחמת עולם שרק הוא יעביר את התכנים החינוכיים", אומר וייס. במהלך כהונתו של רונצקי, האסרטיבי הרבה יותר, הגיעה המתיחות לגבהים חדשים.
שיאו של העימות התחולל סביב תפקוד הרבנות הצבאית במבצע 'עופרת יצוקה', שבמהלכו קיימו אנשי הרבנות שיחות עם מפקדים וחיילים לחיזוק רוח הלחימה וחילקו לחיילים חומרי הסברה. בסוף המבצע פנה קח"ר דאז, תא"ל אלי שרמייסטר, לרמטכ"ל גבי אשכנזי, וטען כי הרבנות הצבאית העבירה ללוחמים מסרים והרצאות על ידי מרצים שלא אושרו בצה"ל, וכי חלק מהמסרים היו בעלי גוון פוליטי ומשום כך מסוכנים לרוח הצבא.
בעקבות התלונות הורה אשכנזי במרץ 2009 לראש אכ"א דאז, האלוף אבי זמיר, לקיים תחקיר ולהגיש המלצות בנושא. זמיר אכן גיבש מסמך כזה, ובו נקבע שהאחריות הראשונית לחינוך ולחוסנם הערכי של החיילים מוטלת קודם כול על מפקדיהם הישירים. חיל החינוך אחראי לקביעת המדיניות ולפיתוח תכנים וכלים בתחום הזהות הישראלית־יהודית, ואילו הרבנות ממונה על קביעת מדיניות ופיתוח תכנים וכלים בנושאים תורניים והלכתיים.
אשכנזי אישר את המסמך וקבע תקופת ניסיון של שלושה חודשים, שבעקבותיה תתקיים בדיקה של שיתוף הפעולה בין החילות. כעבור שלושה חודשים מונה צוות בדיקה בראשות אל"מ במיל' יעקב קסטל, לשעבר מבכירי חיל החינוך. אבל הצוות מעולם לא הגיש את מסקנותיו, לאחר שקסטל הגיע למסקנה ש"קיים משבר אמון מוחלט בין שני הגופים", ולפיכך אין מקום להמשך הבדיקה אלא יש צורך בהסדרה מעמיקה יותר של מערכת היחסים.
בפועל, שני הצדדים המשיכו בשלהם. ב־2010 פנו אנשי הרבנות לאגף התכנון במטכ"ל, האחראי לקביעת המסגרות של כל יחידות הצבא, בבקשה להגדיר באופן רשמי את תחום התודעה היהודית לכלל חיילי צה"ל כחלק ממטרות החיל. הבקשה אושרה, ובעקבות זאת שונה שמו של ענף 'ערכי תורה ללחימה' ל'ענף תודעה יהודית' – כנראה מתוך תחושה שהשם החדש יעורר פחות התנגדות – שבין ייעודיו "לפעול לטיפוח ולהחדרת תודעה יהודית ומורשת ישראל בקרב חיילי צה"ל". קח"ר אמנם התנגד לשינויים הללו, בין היתר בטענה שאיש במטכ"ל אינו יודע ולא אישר את הערכים שאותם מקדם הענף החדש, אך התנגדותו נדחתה על ידי ראש אכ"א אבי זמיר.
במרץ 2011 שלח שרמייסטר לרמטכ"ל דאז, בני גנץ, מכתב חריף תחת הכותרת "ההשפעה הדתית על השירות בצה"ל". במכתב נטען כי "מזה זמן מורגשת בצה"ל פגיעה בקונצנזוס ארוך השנים שמקובל בין דת למדינה... המסד הערכי והמלכד שעליו צה"ל מושתת, כמו גם דימויו, מונחים כאן על הכף".
ביוני 2011, ערב פרישתו מצה"ל, כתב ראש אכ"א עצמו מכתב חריף דומה לכל סגל המטכ"ל, והוא עסק לא רק בסוגיית רבנות-חיל־חינוך אלא בכל יחסי דתיים וחילונים בצה"ל, ובין היתר נאמר בו כי "תהליכי הכרסום והסחיפה בבסיס השירות המשותף מעצימים מאוד את האתגרים והאיומים על המשך קיום מודל צבא העם, ומחדדים מאוד את הצורך לעסוק בו, כנושא אסטרטגי, עבור הפיקוד הבכיר של צה"ל".
בשלב זה החל גם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס להידרש לעימות, ובמאי 2012 פרסם דו"ח בנושא. הדו"ח הצביע על בעיות בהכשרתם של מפקדי השטח בצבא לתפקיד הערכי והחינוכי המצופה מהם, ובמקביל תיאר את הבעיות החמורות ביחסי חיל החינוך והרבנות הצבאית – החל ממערכת יחסים מעורערת בין החילות ועד כפילויות בתפקידים כגון ידיעת הארץ, מורשת קרב, היסטוריה יהודית־ציונית ועוד.
המבקר לא חיווה את דעתו כיצד יש לחלק את הסמכויות, אבל תבע מהרמטכ"ל להיכנס לעובי הקורה ולהכריע בוויכוח המתמשך. "לאור חשיבות הנושא", הביע לינדנשטראוס ציפייה גם משר הביטחון לעסוק בו.
עם זאת, ציין המבקר, ישנם מצבים שבהם יחידות מעדיפות את פעילות הרבנות על זו שמציע חיל החינוך, משום שהרבנות מעניקה מעטפת תקציבית עבה יותר ומממנת גם את הלינה, הארוחות וההסעות, ולא רק את הפעילות עצמה, והיא עושה זאת בין היתר באמצעות כספי תרומות. בעניין זה תבע המבקר קביעת אמות מידה אחידות ומחייבות למימון הפעילויות, כך שלא שיקולים כלכליים יכריעו מי יעביר את הפעילות.
מלבד העימות הטבעי בין שני ארגונים העוסקים בתחומים דומים ונאבקים על מרחב מחיה משותף, אין ספק שהיריבות בין החילות היא חלק ממלחמת התרבות הכללית המתחוללת בחברה הישראלית. במקרה הזה מונחת על הכף סוגיית הזהות והמוטיבציה לשירות צבאי ולפעילות קרבית, והעימות ניטש בין היתר בשאלה איזה גורם ייתן מענה טוב יותר לאתגר – חינוך יהודי־ישראלי פלורליסטי או אינדוקטרינציה דתית.
העמדה של הרב רונצקי בעניין הזה חד־משמעית: "נכנסנו לתוך ואקום. חיל החינוך עסק בתרבות, לא בערכים, ואם היה עיסוק בערכים זה היה דמוקרטיה דמוקרטיה דמוקרטיה, ולא בערכי רוח צה"ל. כשסיירו בירושלים התייחסו אליה כ'עיר שלוש הדתות', שיש בה גם יהודים. כשאנחנו נכנסנו לנושא, ההצלחה הייתה אדירה והביקוש היה גדול, למגינת לבם של אנשי חיל החינוך.
"הצבא זקוק לרוח לחימה, ואנחנו נתנו בעניין הזה למפקדים סיוע עצום. הבאנו לשבת בעיר דוד מִפקדת אוגדה. בהתחלה הייתה להם התלבטות איך לאכול את השבת הזו, אבל בסיכום השבת כתב לי האוגדונר, תמיר היימן, שהשבת הזו הייתה המשך ישיר לתרגיל שהאוגדה סיימה זמן קצר קודם לכן. הרמטכ"ל אשכנזי ביקש ממני להאריך את שירותי מעבר למה שסוכם תחילה, ובשיחת הסיכום שלנו הוא אמר לי שלרבנות בתקופתי היה חלק חשוב בשיקום צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה.
"המש"קיות של חיל החינוך הן בחורות נחמדות, אבל הן לא יודעות כלום. הן יחנכו את לוחמי צה"ל ומפקדיו? בחורה כזו תדבר עם מפקד על רוח לחימה? אז באופן טבעי הן מדברות על דמוקרטיה ושוויון מגדרי, כשהצבא צריך לעסוק באיך לנצח את המלחמה הבאה. הרבנים שאנחנו הבאנו הם בעלי רקע קרבי. גם בתפקידם הרבני הם הצטרפו ללוחמים בקווי האש. הם מבוגרים ומנוסים יותר, אנשים ברמה אחרת לגמרי". גם הרב וייס מדבר ברוח דומה: "מה הכשרתו של קצין חינוך? מה הוא למד? לעומתו, רב צבאי למד הרבה שנים לפני שהגיע לקצונה. הוא אדם בשל יותר".
הטענות האלה מקפיצות את אלעזר שטרן. "רוח קרב באה מהרבה מקורות", הוא אומר. "כל נופלי צוק איתן קיבלו את רוחם מהרבנות?" שרמייסטר מצדו מזכיר ש"מי שאחראים לרוח הלחימה הם המפקדים הישירים; לא הרב, לא קצין החינוך ולא היועץ הארגוני". הוא תוקף את הסוגיה מכיוון נוסף: "יש כאן בעיה אתית - הצבא הוא צבא חובה, והחיילים מחויבים להשתתף בתכנים החינוכיים. אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד בתכנים שמעבירים להם; להיות פלורליסטיים, ולא להיות צבועים בצבע אחד.
"אני רוצה שגם חייל דרוזי או חילוני וגם החיילת ירגישו שייכים. כמו שהצבא חייב להיות מבוסס על אוכל כשר ולהקפיד על השבת כדי שחיילים דתיים ירגישו בנוח, כך הוא חייב להיות רגיש גם לזהותם ולערכיהם של חיילים חילונים או לא יהודים. אני בעד עיסוק במורשת, כולל בהלכה, אבל זה חייב להיות מועבר באופן פלורליסטי, וצריך לדייק במינונים. אז כן, כשנסייר בירושלים נדגיש כמובן את חשיבותה לעם היהודי, אבל גם את חשיבותה לנצרות ולאסלאם וגם את המוסדות הדמוקרטיים שלה – בית המשפט, הממשלה והכנסת".
מעבר לוויכוח העקרוני, אנשי הרבנות טוענים גם שמרצים חילונים הרבה פחות נוחים להתנדבות לשבתות בבסיסים רחוקים כמו בה"ד 1 מאשר הרבנים. הרב רונצקי מנסח זאת בעקיצה: "אדרבה, שינסה חיל חינוך לגייס אנשים שלו לשבתות האלה, בלי כסף. אני אפילו הצעתי להם שמות. אבל מי יבוא?״ שטרן ושרמייסטר מודים שיש להם בעיה בעניין הזה, אבל שטרן אומר: "מה לעשות, המוטיבציה של מי שמרגיש שהקב"ה שלח אותו תמיד תהיה גבוהה יותר. גם לא מוכרחים שהמרצים החילונים יישארו כל השבת. צריך להזמין אותם לכל השבת, אבל אם הם יחליטו לעזוב במהלך השבת זה עניין שלהם".
אז מה צריכה להיות הנוסחה הגואלת ליחסים בין החילות? ותיקי חיל החינוך, משוכנעים שהמצב צריך להשתנות. "על החינוך בצבא צריך להיות ממונה גורם אחד בלבד – חיל החינוך״, קובע שטרן. ״אנשי הרבנות יכולים להציע רעיונות, אבל הכול חייב להיעשות דרך קח"ר ועל בסיס הכללים שלו".
שרמייסטר מוסיף: "זה לא בסדר שאם למישהו יש כסף או גב ציבורי הוא יקים לחיילים מסגרת שלא עברה דרך המערכת המופקדת על כך בצבא. אני למדתי פיזיקה, אבל לא יעלה בדעתי להעביר על דעת עצמי סדנאות בפיזיקה לאנשי חיל החימוש. במחצ"בים (תוכנית העשרה בזהות ישראלית ויהודית לקצינים, י"ש) אנחנו מעסיקים אנשים דתיים וגם רבנים, אבל הם כפופים לאתיקה ולמסגרת הכללית של הצבא, באמצעות מפקדת קצין חינוך. כך צריך להיות".
לפי אנשי הרבנות, לעומת זאת, יש להותיר על כנו את המצב שהתקבע בשנים האחרונות. "צריך ללכת בסטטוס־קוו הקיים – כמובן, עם פיקוח שהרבנים אכן מעבירים את התכנים באופן ראוי", אומר הרב וייס. "אבל אם כל המפקדים מרוצים ורק קח"ר צועק, עם כל הכבוד, לא צריך לקבל זאת". הרב רונצקי מוסיף: "שקצין חינוך ראשי יעסוק בערכים שמקורם בעת החדשה ויביא מומחים להיסטוריה יהודית מודרנית, והלוואי שיהיו מחוברים אפילו להיסטוריה של המדינה והציונות, והרבנות תעסוק בחיבור למקורות היהודיים העתיקים".
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם