רציתי לטבול לבד וגורשתי "מגעילה, אל תחזרי"
אני לא יודעת מה אעשה לקראת הטבילה הבאה. אני יודעת שהמצב עגום ומשפיל, ושנשים רבות נוסעות מרחקים או מוותרות על הטבילה כליל. האם אתם לוקחים עליכם את האחריות לדין כרת? הכל ובלבד שלא תתאפשר לטובלת טבילה כפי מנהגה והבנתה?
פעם אחת היתה לי טבילה נפלאה בירושלים. טבילה מיוחדת במינה ונהדרת (אל דאגה, אספר עליה בסוף דבריי).אך ראשית, אני רוצה לפתוח בשאלה: האם אתם יודעים בכלל איך זה לטבול בירושלים? ובכן, שוו בנפשכם שאתם רוצים ללכת להתפלל. בשעריו של כל בית כנסת בעיר עומד שומר, מטעם המועצה הדתית, אשר מקבל את פניכם במטר של הערות ושאלות.
עוד כותרות ב-nrg:
- בנו של יוסי שריד: הדתיים יביאו גאולה ויחריבו את המדינה
- האזינו: איך עושים מוסיקה מרגשת ללא מוסיקה?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הכיפה שלך לא גדולה מספיק, אמן שתתחזק עד התפילה הבאה! תגיד אמן!", "אתה נשוי? התכוננת כמו שצריך? אבל באמת התכוננת בבית?", "אני מבקש שתיטול ידיים לפני (כי כך אני נוהג)", "רגע, אתה בטוח שזה הזמן שאתה אמור להתפלל בו? לא התבלבלת בשעה? התפנית? ראוי להתפנות". נניח שעמדתם בכל שאלותיו ונכנסתם להיכל המיוחל.
עכשיו אתם נדרשים להתפשט בפני השומר. כמידת דבקותו במשימה - כך תהיו חשופים. ייתכן כי ידרוש מכם להשתחוות שוב, או עמוק יותר, גבוה יותר. וייתכן כי יחליט לבחון בעיון את גופכם, לשלוח אתכם לקלף גלד או שניים, לרחוץ את רגליכם באקונומיקה או סתם לגעת בגבכם או לסרק את שיערכם. סתם. בקטנה.
מצליחים לדמיין? יופי. כי אלה החוויות שלי ושל חברותי הטובלות בירושלים.
לא מצליחים? מה מונע מכם? אולי זה בגלל שאין אף חוויה מקבילה במרחב הדתי שלכם שדומה לחוויה שלנו. אולי זה משום שלאף מצווה שאתם מקיימים אין פיקוח חיצוני. אולי זה בגלל לעולם אינכם מחויבים לתת דין וחשבון על מצווה שאתם מקיימים לאדם אחר, גדוש, גדוש מדי, ברצון טוב, על האופן שבו אתם מקיימים מצווה שהיא שלכם בלבד.
אשריכם. אני מקנאה בכם. עבורי לטבול בירושלים זו מעין רולטה רוסית. כשעברנו לירושלים הגעתי למקווה הסמוך ביותר לביתי. חמש דקות הליכה. דיברתי בנועם עם הבלנית ושאלתי אם יש אפשרות שאוכל לטבול במקווה בלי השגחתה. היא לעגה לי. שאלה אם אני נשואה והודיעה לי שפה זה לא תכנית כבקשתך.
יצאתי בוכה. לא טבלתי שם. חיפשתי ומצאתי מקווה בו אוכל להגיע עם חברה. הגעתי שלוש פעמים והיא נכנסה איתי במקום שבלנית תיכנס. הבלניות ניסו לדבר על ליבי שהן ייכנסו. שאפסיק להתבייש.
בפעם השלישית הן פנו לחברה ואמרו לה שיותר לא יאפשרו את זה, ושהיא מתבקשת להסביר לי שאין לי מה להתבייש. לקראת הטבילה הבאה התקשרתי והבלנית אמרה שהוראות המועצה הדתית הן לא לאפשר, שהיא הייתה רוצה אבל 'מה היא תעשה' ו'אלו ההוראות שלה'. האם אני צריכה להזכיר שכל אישה יהודיה בת 12 ויום כשרה לשמש כבלנית?
מצאתי מקווה אחר. בו יש בור טבילה בתוך חדר ההכנה. התחלתי להיכנס, לשלם, לטבול לבד ולברוח. כל פעם מחדש במתח גואה - האם הפעם אחטוף צעקות? האם גם הפעם הטבילה תעבור חלק? האם אחזור רגועה הביתה או שייקח לי זמן להתאושש?
במשך כמה חודשים זו היתה חוויית הטבילה שלי. מדי פעם בלנית נעמדה בפתח המקווה, עצרה אותי – לפעמים פיזית, לפעמים בהרמת קול וביקשה להפליא בי את דעתה. לפעמים הקשבתי בנימוס. לפעמים אמרתי ערב טוב בנימוס ויצאתי מן המקווה.
בפעם האחרונה בה הייתי שם היא צעקה עליי ביציאה: את עושה עבירה! את עשית עברה! הרב בלומנטל לא מאשר את זה! אל תחזרי לכאן. המקווה לא שייך לבלנית הזו. אין לה שום זכות חוקית לעכב אותי, משלמת המסים מלהשתמש בו. אבל מי רוצה לחזור למקווה בו היא חוטפת צעקות?
חזרתי לחפש מקווה.
התקשרתי למקווה בו נאמר לי בעבר שאפשר לבוא עם חברה. הבלנית סירבה בתוקף והודיעה לי שהמועצה הדתית בשום פנים ואופן לא מאשרת להן לעשות זאת. החלטתי לנסוע לגוש עציון. בדרך, נזכרתי במקווה נוסף בו יש בור טבילה בתוך החדר. החלטתי ללכת אליו. חברה ובן זוגי ליוו אותי.
נכנסתי, חיכיתי זמן ארוך שיתפנה חדר, נכנסתי טבלתי ויצאתי. ביציאה הבלנית הבינה שבחרתי לא להיעזר בבלנית. היא החלה לצעוק עליי ועל חברתי שאנחנו חוצפניות! שאנחנו עובדות על עצמנו ועל ה'! ו- כמה מפתיע "אל תחזרי לכאן". נשמע מוכר? מוזר.
אמרתי ערב טוב בנועם. ראיתי שאין מה לנסות לומר או לשכנע. יצאנו מהמקווה אל הרחוב, הבלנית יצאה אחרינו וצעקה עליי בקול גדול לעיניי כל מי שהיה בחוץ: "את מגעילה! את פשוט מגעילה! אל תחזרי לכאן". לא חזרתי.
אני לא יודעת מה אעשה לקראת הטבילה הבאה. אני יודעת שהמצב עגום ומשפיל. שהוראות המועצה הדתית שמגיעות למקוואות קודמות להנחיות משרד הדתות או בג"צ, ושנשים רבות נוסעות מרחקים או מוותרות על הטבילה כליל. האם אתם לוקחים עליכם את האחריות לדין כרת? הכל ובלבד שלא תתאפשר לטובלת טבילה כפי מנהגה והבנתה?
כאישה שהיהדות והתורה יקרות לליבה - אני בושה ונכלמת במפגש עם הממסד הדתי בסיטואציה של המקווה. הפנים המשתקפות החוצה הן כעורות להחריד. כמשלמת מיסים, אני זועמת על השימוש הנלוז ומפקיע הזכויות במקוואות.
המקוואות שייכים לכלל ציבור הטובלות. לא למועצה. לא לבלניות. לנשים הטובלות. אני קוראת לכם להכריז באופן מיידי על האפשרות לטבול לבד לכתחילה בכל מקווה בעיר. זאת במקביל לתהליך בו תיידעו את הבלניות כי לטובלות זכות פשוטה לפרטיות. הזכות על גופנו היא שלנו. לא של המועצה ולא של הבלניות, וכך גם זכותנו לחופש דת.
איננו פוגעות בכשרות המקווה בשום פנים. זו אחריותנו שהטבילה תעלה. זו אחריותכם שנוכל לטבול כרצוננו, בלי פגיעה בנו, בבטחוננו ובזכויותינו. אני פונה למועצות הדתיות: כל אישה שמחליטה לא לטבול בשל התנהלות המקוואות - היא באחריותכם.
אל תשלו את עצמכם, הבחירה שלה נובעת באופן ישיר מההתנהלות במקוואות שבאחריותכם. לולא החוויות האיומות האלה, נשים רבות לא היו מוצאות את עצמן בורחות מהמקווה.
פעם אחת הייתה לי טבילה נפלאה בירושלים. טבילה מיוחדת במינה ונהדרת. הבטחתי לספר. ערב יום כיפור האחרון. שישי בבוקר. מקווה המצור בו חוויתי חוויות רבות לא נעימות - פותח את שעריו לטבילה מרוממת לקראת היום הקדוש. באורח פלא אין אף טובעת ואף התנגשות בין טובלות. בלי שייכנסו לבור הטבילה הבלניות מצליחות לוודא שכל טובלת תיכנס, תזכה לרגע פרטי משלה מול ה', תטהר בנחת ובלי טרדה.
נכנסת לטבול, ומתחננת לפני ה', שתזכה אותי שישכון שלום ביני ובין המצווה הזו. שאזכה לטבול אני והשכינה, בנחת. באהבה. שאזכה לשמוח בטבילות שלי מעתה ועד עולם. עוד לא זכיתי. הלוואי לשנה הבאה בירושלים. לחודש הבא. לטבילה הבאה. אמן.
הכותבת היא אחת מ- 13 נשים שעתרו לבג"ץ יחד עם עמותת עתים בדרישה לאפשר לנשים לטבול במקווה על פי מנהגן.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם