הראי"ה קוק הגדיר מחדש את היחס לאלוהים

על פי הבנתו של הרב קוק, שאלוהים אינו רק כוח עליון אלא שלמות אינסופית המופיעה בחיים, המטרה היא לחיות את המציאות כמה שיותר. מחד, להיפתח לשלמות המצויה מעלינו, ומאידך, להיות כמה שיותר מי שאנחנו באמת. 80 שנה לפטירתו

היום אנו מציינים 80 שנה לפטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בחברה הישראלית השם 'הרב קוק' מתקשר אסוציאטיבית למפעל ההתנחלויות ולציונות הדתית, אולם ישנה אי-הכרה בשורש הרוחני העמוק של התנועות הללו, שמתחילות בתפיסה רוחנית לא שגרתית שחידש הרב קוק ביחס למושג הרגיש מכל: 'אלוהים'.

עוד כותרות ב-nrg:
- לפני אורי זוהר: מי הם החוזרים הכי ותיקים?
- צפו: הילדים שמכורים למוזיקת הנשמה היהודית
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

התפיסה המקובלת ביחס לאלוהים היא תפיסה מונותיאיסטית, היינו ראיית אלוהים כ"כוח עליון", השולט על המציאות. הויכוח הניטש מאות שנים בין התפיסה הדתית לתפיסה החילונית הוא רק סביב השאלה האם ה"כוח" הזה קיים או לא.

''איננו חיים בואקום. אנו מצויים בתור מרחב שאנו מכנים בשם 'מציאות'''. הרב אברהם יצחק הכהן קוק

הרב קוק ראה את הדברים אחרת. על פי דבריו נקודת המוצא שלנו בחיפוש אחר אלוהים מתחילה מהידיעה היציבה ביותר בחיינו, שהיא עצם הקיום האישי. הידיעה שאנו חיים אינה פועל יוצא של החושים. גם תינוק, ברגע יציאתו לאוויר העולם, מודע באופן על-הכרתי לעובדה שהוא חי וקיים.

הרב קוק ממשיך: איננו חיים בואקום. אנו מצויים בתור מרחב שאנו מכנים בשם 'מציאות' (מרחב הקיים ולו בדמיוננו). נקודת הקיום של מרחב המציאות הכללית שאנו חיים בה נקראת בשבילנו – "אלוהים". אלוהים איננו רק מישהו או משהו, אלוהים בשבילנו אינו רק "כוח" החיצוני למציאות, אלא שורש נקודת החיים האינסופית של המציאות כולה.

אחד מכינוייו של אלוהים ביהדות הוא הכינוי הוי"ה – מציאות. נקודת האינסוף היא מעבר למציאות, אולם היא מתגלה במציאות. משמעות הביטוי "אני מאמין באלוהים" בעומק העניין כוונתו היא: אני לא רק חי את קיומי האישי, אני חי טיפה של חיים ממרחב הקיום האינסופי. שורש חיי האישיים הוא הנשמה, ואילו שורש החיים הכללי הוא אלוהים, כלשונו של ספר הזוהר (בראשית מה, עא): "נשמתא דכל נשמתין". אלוהים הוא "נשמת כל הנשמות", הנשמה הגדולה של הכול.

בהערת סוגריים נוסיף שחשוב לא להתבלבל בין תפיסת הרב קוק המוצגת כאן לתפיסתו של הפילוסוף ברוך שפינוזה, שדיבר על תפיסה "פאנתאיסטית" (הכל אלוהים), היינו שאלוהים הוא המציאות (או 'הטבע') ותו לא. אנו מדברים אודות תפיסה "פּאן-אנתאיסטית" – הכול באלוהים (ליתר דיוק, שורש הכול באלוהים). כלומר, הקדוש ברוך הינו מעבר לכול, מכל מה שאפשר להעלות על הדעת ואף למעלה מזה - אולם לא מחוץ למציאות, כי אם מופיע הוא בתוך החיים עצמם.

מילות היחס לאלוהים מנוסחות ביהדות לעיתים בלשון פנייה אל ישות עליונה, על מנת ליצור את היחס הנפשי של פתיחות כלפי השלמות האלוהית העומדת ביסוד חיי האדם. לדוגמא הביטוי 'אלוהים בשמיים', אין כוונתו לומר שאלוהים מצוי רק אי שם מעבר לאטמוספרה, אלא לומר שישנה שמימיות אינסופית, גודל שאינו-נגמר המצוי בכל פינה במציאות; גודל שאדם נדרש לספוג עוד ועוד בחייו.

מהתנתקות למחנק

ישנן נגזרות אדירות מההעמקה המחודשת במושגים האמורים לעיל: על פי ההבנה הראשונית, שאלוהים הוא כוח עליון חיצוני (טרנסצנדנטי) ותו לא, כוח הנמצא מעבר למציאות, ומטרתו של האדם היא להתקרב אליו באופן כלשהו, המטרה תהיה מחיקת האישיות.

כדי להידבק בישות כלשהי שנמצאת אי-שם, על האדם לצאת מתוך עצמו, להתנתק כמה שיותר מחייו בעולם הזה, כדי להתקרב אל מה שמעבר לעולם. תנועה כזו תוביל בקלות לתחושה של מחנק. אלוהים אינו אלא גורם זר ומאיים שיש צורך לעצור את מהלך החיים כדי להתקדם לכיוונו. כי בסופו של דבר, לא משנה כמה נשתכנע שהכוח העליון הזה רוצה בטובתנו, אנו צריכים להיות לא-עצמנו כדי להתקרב אליו.

מתוך גישה כזו נוצרות בנפש, באופן בלתי נמנע, תחושות ניכור כלפי רגשות וכישרונות אנושיים ברמה הפרטית, ותחושות זרות כלפי חיים מלאים ברמה הלאומית והציבורית. כל אלה נתפסים בעיני המעוניין להידבק בישות רוחנית כגורמים המאיימים על עולמו, וממילא מנסה הוא להתנתק מהם כמה שיכול (לכל היותר הם ייתפסו בעיניו כ'רוע הכרחי' המשמש לא יותר מאשר אמצעי למען חיי הרוח המופשטים).

על פי הבנתו של הרב קוק, שאלוהים אינו רק כוח עליון אלא שלמות אינסופית המופיעה בתוך החיים, המטרה תהיה דווקא לחיות את המציאות כמה שיותר. יש ערך לחיים, גם החומריים, מצד עצמם. מחד, להיפתח לשלמות המצויה מעלינו (או ליתר דיוק לשלמות המצויה ביסוד חיינו), ומאידך, להיות כמה שיותר מי שאנחנו באמת.

עבודת אלוהים, על פי הסבר זה, איננה מחיקת העולם – ומחיקת האישיות הפרטית יחד איתו – למען כוח שנמצא מחוץ לעולם ושולט עליו; אלא אדרבה, לחיות את החיים במובנם האינסופי. להוציא יותר ויותר אל הפועל את נקודת החיים העומדת בבסיס המציאות בכל המובנים: להיות רוחני יותר, חזק יותר, משוכלל יותר, בעל טכנולוגיה מפותחת יותר, מדויק יותר וכדומה. הדרך לגלות את אלוהים בעולם היא פשוט לחיות יותר בכל המובנים.

על פי תפיסת האלוהות של הרב קוק המאמין באלוהים הוא האדם החי בכל כוחו. אדם נמרץ, מלא חיים, מלא שמחה, מתחדש ללא הפסק, נמצא בתנועה מתמדת לקראת עולם שלם בכל התחומים: הרוחניים והחומריים. אדם רשלן ועייף, גם אם הוא מצהיר על אמונתו ב"כוח עליון", עדיין אינו מצדיק את הכינוי "אדם מאמין"; וכן הפוך: אדם נמרץ ומלא חיים אולם חסום בתודעתו לכך שישנה שלמות אלוהית אליה יש להיפתח – אף הוא מצוי בבעיה, אולי גדולה יותר. השאיפה לחיים בלתי-פוסקים, בכל המישורים – הרוחניים והארציים – זוהי האמונה באלוהים של הרב קוק.

הכותב הוא מחבר הביאור לכתבי הרב קוק במסגרת סדרת ספרי הראי"ה קוק המבואר בהוצאת ידיעות ספרים ודברי שיר. הכרך הראשון בסדרה, ביאור לספר מוסר אביך, יצא בימים אלו.