סליחות: כן, עדיף לקרוא טקסטים לא מובנים
האם הגיע הזמן לשנות את נוסח הסליחות כך שיהיה ברור יותר? מי שחושב שכן, פועל בניגוד לקו שהתוו גדולי ישראל במשך מאות שנים
בתי כנסת ציוניים דתיים רבים בארץ החלו לעסוק לאחרונה בסוגיה – האם הגיעה העת לעדכן את תפילת הסליחות. יש שאפילו הציעו סדר סליחות ארץ ישראליות, שישלב בין פיוטים ספרדיים ואשכנזיים כשהבסיס הוא מידת הבהירות של הטקסטים. מגמה זו מתבססת על הטענה המוצדקת למדי שפיוטי הסליחות הקדומים, בעיקר של אשכנז, לא נהירים לישראלי המצוי ולא קשורים לעולמם העכשווי של המתפללים כאן בארץ.
עוד כותרות ב-nrg:
• השמעת בכורה: אהוד בנאי שר "אבינו מלכנו"
• אני אשכנזי ועברתי לומר סליחות במניין ספרדי
• הכתבות הכי שוות - בעמוד הפייסבוק שלנו
הבסיס לטיעונים האלו הוא תחושת הניכור שחשים רבים מהמתפללים לטקסטים שהם לא מבינים ושאינם יכולים לבטא דרכו את עולמם האישי. ניכור זה מביא חלק מאנשי הרוח בציונות הדתית לחפש דרכים יצירתיות לחיבור נפשי ורגשי חדש בין המתפללים לבין סדרי הסליחות בפרט, והתפילה היהודית בכלל.
אלא שכאן עולה השאלה העקרונית, מה משמעותה של התפילה, מה תפקידו של המתפלל בתוך התפילה ועד כמה יש לקרב את הטקסט אל עולמו הרוחני של המתפלל העכשווי בכל דור ודור.
סליחות בכותל
צילום: אדי ישראל
לא רק אנחנו, אלא גם רוב הורינו ואבותינו באלף השנים האחרונות כמעט לא הבינו דבר מהטקסטים שקראו. מעט יהודים בכל גלויות ישראל ידעו עברית ברמה טובה, וגם הם לא היו בקיאים בפיוטים המורכבים של גדולי החכמים. כך היה בוודאות באשכנז ובאירופה, וכך היה, ככל הנראה, בחלק גדול של שאר קהילות ישראל, שבהן הידע בעברית הצטמצם לקריאת חומש ולתפילת יום-יום במקרה הטוב.
למרות זאת, אבותינו מיעטו לשנות את הנוסח שקראו, והעדיפו טקסטים קשים וכמעט לא קריאים על ידי ההמון מאשר טקסטים בשפה זרה או בעברית פשוטה. מבחינה זו אי אפשר שלא לראות את הניגוד בגישתם של אבותינו לגישה שהשתלטה כיום על חלקים בחברה הדתית-לאומית: אם בעבר הערך התרבותי והחיבור למסורת ההיסטורית עמדו במרכז, היום חווית המתפלל ותחושת החיבור שלו הן שעומדות במרכז.
הפער האמור נובע מתפיסה שונה לגבי המתפלל. מצד אחד יש הרואים בתפילה פעולה קבוצתית שבה המרכז הוא שיתוף הפעולה שבו כל פרט הוא ענף קטן בתוך ההמון וממילא אפשר להתקשר גם אל כוונות של פייטנים גדולי ישראל, שבודדים מבינים אותם באמת. מצד שני יד הגורסים שעיקר התפילה היא עמידת היחיד הפרטי מול בוראו ואי לכך אפשר לבטל קטעי תפילה שפוגמים בכוונה הפרטית.
שתי העמדות הללו כוללת בתוכן יתרונות וחסרונות רבים. בתפילה ציבורית כוללת עלול היחיד לדקלם את המילים מבלי כלל להבינן ומבלי להתקשר אליהן כפרט, אך מנגד כוונתו של היחיד מכוונת על ידי כוונת הקהל כולו לגובה חדש ועמוק יותר. בתפילת יחיד, מכוון המתפלל היטב, שהרי הוא מתפלל על עולמו ועל חסרונותיו המובנים לו, אולם הוא גם עלול לשים את עצמו במכרז בצורה כזו שהוא כבר לא יתפלל לעילוי ותיקון העולם אלא לעילוי ותיקון העולם האגואיסטי הפרטי והקטן שלו.
עניין של אופנה?
מעניין לציין כי גדולי ישראל בדורות עברו, שהיו מודעים לשתי הסכנות האלו, לשתי הגישות האפשריות האלו, בחרו את הכיוון הציבורי והכפיפו את הפרט אל הקהילה - גם במחיר של תפילה לא מובנת, לפחות חלקית. היה להם חשוב יותר לכוון את הפרטים על פי אידיאל גדול יותר, קדוש וטהור של גדולי ישראל, גם אם לעתים אינו מובן כלל, מאשר לוותר לחברי הקהילה ולתת מקום לתחושה ולחוויה הפרטית היחידנית של כל אחד ואחד. הסיבה לכך ככל הנראה נבעה מההכרה כי הירידה אל עולם החוויות של הפרט למרות הרווחים הגדולים שיש בה, תקטין בסופו של יום את עולם שאיפותיו הרוחניות של האדם ותקצץ את כנפי הרוח.
לכן נראה כי הדרך הנכונה היא לא בהשמטת פיוטי גדולי ישראל, כפי שיש המציעים לעשות, אלא בהתמקדות איטית ומכוונת בפיוטים אלו. ראוי ללמוד כל שנה פיוט אחר עד שברבות השנים והימים ידע הציבור ויבין את כלל פיוטי הסליחות והחגים.
ומילה לסיכום. הרצון המתמיד להבין ולחדש מונע מתכני עומק עתיקים לשקוע בנו ולהצמיח בנו קומות נסתרות שלא מוכרות לנו כרגע על פי ההווה. אבותינו שתלו בכל פיוט ומנגינה עומק רוחני בעל רבדי סוד. סודות אלו, עולם קסום זה, נגלה רק למתעקשים ולמעפילים אל ההר. חבל לאבד את המסורת הזו ולהישאר ברובד החיצוני של החיים, רק בשם הרדיפה אחרי אופנות.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם