למה שחילונים יתפללו בימים הנוראים?
כשאנו מעיינים בחיבוריו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, שהיה המנהיג הרוחני האורתודוקסי של יהדות צפון אמריקה, אנו מוצאים שתפילה איננה מעשה או פעילות בלבד. התפילה מבטאת תודעה, זהות ושייכות ארעית והיסטורית כאחת
מיזם יפה של רבני "צהר" בשנים האחרונות הוא פתיחת מנייני תפילה בראש השנה וביום הכיפורים המיועדים במיוחד לשיתוף הציבור החילוני. במקום שבו אני מתגורר נוהרים חילונים רבים לתפילות הימים הנוראים ב"בית העם". אף שאין בידינו נתונים מדויקים למידת ההשתתפות ראוי לשאול כיצד יש להבין ולהתייחס לתופעה כזו.עוד כותרות ב-nrg:
- סליחות: כן, עדיף לקרוא טקסטים לא מובנים
- יונתן רזאל: זמר חילוני שמחובר לתורה זה היסטרי, גאולתי
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ראשית, יש לעמוד על משמעות התופעה במישור הציבוריות הישראלית. אחד המודלים הרווחים בסוציולוגיה של הדת הוא המודל השיווקי שהעמיד פיטר ברגר. בעולם המערבי בימי הביניים הייתה הדת תופעה מובנת מאליה. הדתות הגדולות נאבקו על ליבו של היחיד, אולם לא הייתה תופעה של חילון. לעומת זאת בעולם מודרני הדת איננה מובנת מאליה. היא צריכה לשווק את עצמה, מאחר שהיא כביכול בסך הכול חלופה. יכול אדם לבחור שלא להיכלל בקהילה דתית, וחלק גדול אכן עושה זאת.
''חלק גדול מהם איננו רואה בכך התרפקות על העבר, אלא התעלות רוחנית שאיננה 'מאיימת' על אורח חייו החילוני''. נשים מתפללות סליחות בכותל
צילום: אדי ישראל
חילונים הבאים להתפלל בימים הנוראים בוחרים מרצונם החופשי לקבוע את ראש השנה ויום הכיפורים כמקור של חוויה דתית וספיריטואלית. יתר על כן: חלק גדול מהם איננו רואה בכך התרפקות על העבר, נוסטלגיה, אלא התעלות רוחנית שאיננה "מאיימת" על אורח חייו החילוני. מבחינה ערכית יש במיזם פוטנציאל כפול. הראשון הוא ערך המסורת, כלומר עיצוב של זהות יהודית מתוך העושר התרבותי של החיים החילוניים הישראליים. והשני הוא ערך האחדות, כלומר העמקת התחושה שהמחלוקות והשסעים בחברה הישראלית, ובמיוחד השסע החילוני הדתי, אינם חייבים לפגוע במכנה המשותף התרבותי וההיסטורי.
בנוסף, יש לעמוד על משמעות התופעה בעולם היהודי הגלובלי. בקהילות היהודיות בעולם נתפסות תפילות הימים הנוראים כמוקד של זהות. בארצות הברית, למשל, ההשתתפות בתפילות אלה אינן מעידות על הזהות הדתית של המתפלל אלא על הקהילה שבחר בה. תופעה זו מקיפה גם את האורתודוקסיה. כשאנו מעיינים בחיבוריו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, שהיה המנהיג הרוחני האורתודוקסי של יהדות צפון אמריקה, אנו מוצאים שתפילה איננה מעשה או פעילות בלבד. התפילה מבטאת תודעה, זהות ושייכות ארעית והיסטורית כאחת.
מסיבות סוציולוגיות דתיות שונות בארץ לא התהוותה נורמה כזו. מבחינה מסוימת נכונה הייתה הערכתו של הוגה ציוני דתי חשוב, הרב משה אביגדור עמיאל, שיישוב ארץ ישראל יהיה בסופו של דבר תחליף לדת. כוונתו שיהודי בארץ ישראל בונה זהות ושייכות שהדת איננה נכללת בה. הרב עמיאל היה רב ראשי גם באנטוורפן וגם בתל אביב, ומן הסתם הבחין בהבדל.
המיזם של תפילה בימים הנוראים בסופו של דבר מציג את התפילה לא רק כחוויה דתית אלא גם כחוויה של זהות ותודעה, ובכך מתממשת הנורמה של חו"ל גם בארץ. מניינים המיועדים לתפילה משותפת של חילונים ודתיים מבטאים את הנורמה, שתפילה איננה ביטוי של זהות דתית בהכרח אלא של זהות קהילתית וחברתית. היש לנו ערך גדול מזה בימים אלה?
הכותב הוא מהמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן ומשמש עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם