ראשי » יהדות » חדשות

תופעה: דתיים ימנים לא נוסעים לשומרון

לבקר ביישובי יו"ש? "האזור נמצא מבחינתי מחוץ לתחום". לעבור את הקו הירוק? "אין מה לחפש שם. זה מסוכן". לטייל במעיינות וביישובים? "לא נמצא ברשימת האופציות". דתיים, ימנים ובוגרי מוסדות חינוך נחשבים מודים: לא עברנו את הקו הירוק מעולם

בא לך לצאת לדייט ב'גוונא'?" שאלתי את "אשתי, שהייתה אז החברה שלי. "איפה זה?" שאלה הבני–ברקית שהיגרה לפתח תקווה. "בבת עין שבגוש עציון", השבתי. היא הסכימה שנצא לבית התה השקט והמיוחד שבגוש, אך רק בדרך הבינה — בעת שעברנו את המחסום שבכביש המנהרות — כי גוש עציון הוא חלק מאותו אזור המוגדר "שטחים". יהודה ושומרון. מחוץ לקו הירוק. אזור שאובמה לא עף עליו. והיא נבהלה.


עוד כותרות ב-nrg:
- איך הפכה תל אביב מעיר החסידים לעיר החטאים?
- לא רק קרח: מה עושה מוזיאון יהדות תימן באלסקה?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אני מצדי כמובן לא טרחתי להסביר לה את כל העניין הגיאו–פוליטי מראש. לא כי חששתי שהיא תסרב לבוא, אלא כי באמת לא דמיינתי שתהיה בעיה. אבל הלחץ שבו היא הגיבה הבהיר לי שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. במהירות הובהר לי שהנסיעה לגוונא הייתה למעשה הפעם הראשונה שלה בגוש עציון כולו. בשומרון, המקום שבו גדלתי, היא הייתה אולי פעם אחת — אם היא זוכרת נכון — וגם זה קרה רק בגלל שבעה של חבר קרוב.

בשיחת מסדרון במערכת מוצש ובשאר מוספי מקור ראשון, הבנתי שאשתי היקרה ממש לא לבד. רבים מהעובדים, תושבי גוש דן וירושלים, חלקם חובשי כיפות ובוגרי מוסדות לימוד איכותיים, מגלים בורות רבה לגבי מיקום היישובים. אחרים התוודו שמעולם בעצם לא יצאו מחוץ לגבולות הקו הירוק. "פעם אחת בעתניאל בסמינריון של הישיבה זה נחשב?" קיבלתי לא פעם את התשובה. "אה, נזכרתי. הייתי גם פעם אחת באריאל בחתונה. הנה, לפחות פעמיים".

אחד מחבריי, בעל משפחה דתי–לאומי מאזור המרכז, מספר כי "כשירד לפני שנתיים שלג בירושלים, רצינו לעלות עם הילדים כדי שיוכלו לשחק. כששאלתי קולגה לאן כדאי ללכת, הוא המליץ שאגיע לגוש עציון. הבעיה הייתה שלמרות שהוא דתי ועובד בעיתון בעל אוריינטציה לאומית, לא היה לו מושג היכן נמצא אותו גוש עציון".

איך יכול להיות שלא הייתם מעולם בגוש עציון?
"זה לא נובע מקטע אידיאולוגי או מפחד מהמצב הביטחוני", הוא מתרץ. "אני גר באזור המרכז, ואין לי כל כך מה לחפש בחוץ. הכול קרוב אליי. יש מוסדות חינוך, בתי חולים, קניונים. אף אחד סביבי לא באמת מכיר אזורים אחרים בארץ".

יעל, אם דתייה שגדלה במוסדות של הציונות הדתית ומתגוררת בגוש דן, מעידה שהיא ממעטת לבקר ביישובי יו"ש מטעמי ביטחון אישי וחוסר היכרות. "אין לי אידיאולוגיה של אנטי, אבל המסר שקיבלנו בבית שגדלנו בו, שהיה 'דתי–לאומי גוש דן קלאסי', הוא שיו"ש נמצא מחוץ לתחום, שזה מסוכן. אין לי קרובי משפחה או חברים קרובים המתגוררים בשומרון".

ולא יצא לך להגיע לסמינריונים של תנועת הנוער? לבקר קולגות מהעבודה?
"ביקרתי ביישובים פעמים בודדות, אך רק פעם אחת נסעתי לבד. בשאר הפעמים נסעתי עם כמה בני משפחה. מבחינתי מדובר בשטח זר, מחוץ לתחום. גם כיום, כשיש לי משפחה וילדים, אנחנו מטיילים בהמון אזורים בארץ, אבל האפשרות להגיע ליו"ש בכלל לא עולה לדיון, היא לא נמצאת ברשימת האופציות. גם אם נבקר, זה יקרה ברכב או באוטובוס ממוגן ובכל מקרה לא אסתובב לבד".

ענבל, צעירה דתייה המתגוררת כיום בירושלים, גדלה ביישוב אלון שבות אך בשנות נערותה המשפחה עברה לירושלים. "המשפחה שלי הייתה שמאלנית, ולא יכולנו לחיות שם כפי שרצינו. היה אנטי מאוד גדול", היא מספרת. במקרה שלה, ההחלטה שלא לעבור את הקו הירוק היא מודעת ומנומקת. "גם כשגרנו בגוש עציון חברון, שומרון, בנימין, הגולן וגוש קטיף לא היו חלק מהחיים שלנו בשום צורה. לא הייתה הזדהות ולא היינו שם. רק כשהייתי בשירות הלאומי הכרתי אנשים שגרים במקומות 'האלה'. זה היה מעבר לעולם המושגים שלי. היה מאוד מבלבל. עד היום הנושא בוער אצלי ונשאר אידיאולוגי וברור. אין לי מה לחפש שם".

"יש"ע זה כאן", הייתה הסיסמה שעליה גדלתי בתקופת הסכמי אוסלו, בין ההפגנות לפעילות השטח שעשינו עבור מפלגות הימין. לעתים הרגשנו קצת אאוטסיידרים, אבל תמיד היינו חדורים בקדושת המשימה ובחשיבות המלחמה על שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. כיום, שנים לאחר מכן, כבר כמעט אין צורך ממשי להילחם על הבית. ההתיישבות נמצאת בלב הקונצנזוס הישראלי; כבר אין דיבורים תכופים על פינויים, וגם אם כן, אף אחד לא מדבר על יציאה מגושי ההתיישבות. כל המושגים כמו "פרטנר" או "שלום תמורת ביטחון" הפכו רחוקים ולא רלוונטיים בעולם המזרח תיכוני המתפורר.

בשנים האחרונות, וכדי להגביר את הקשר שבין יישובי יו"ש לציבוריות הישראלית, מרבים במועצות האזוריות של יהודה ושומרון ומועצות יש"ע לקיים סיורי אח"מים בסביבה. לפגוש את התושבים, לראות את העשייה הענפה ולצפות ביום טוב במגדלי עזריאלי בתל אביב.

הסיורים האלו מבורכים, אבל ייתכן שדווקא בתוך הבית השקיעו בהם פחות ובכך יצרו ריחוק. שבתות האירוח של בני עקיבא, למשל. תנועת הנוער שמכהנת כבר שנים כמצפן הדתי–לאומי, ומי שחניכיה עמדו בראש גרעיני ההתיישבות ביש"ע. בשנים האחרונות מתברר כי בין ההורים מתגלים חילוקי דעות בכל הנוגע לאירוח סניפים ממרכז הארץ ביישובים. איש החינוך יואל פרנקנבורג שימש עד לא מזמן כרכז מחוז דן בתנועה, מספר כי לעתים לא פשוט לארגן שבת אירוח של סניף מאזור גוש דן, השרון וירושלים מעבר לקו הירוק.

"זה לא אומר שאין שבתות כאלו או פעילויות של התנועה ביו"ש", הוא אומר. "יש דווקא הרבה, אך בתנועה התרגלו כנראה לכך שישנם הורים או ועדי הורים שלוחצים שהפעילויות תהיינה בתוך הקו הירוק, והם מתאימים את עצמם למצב. עשינו למשל במשך השנים נטיעות ביהודה ושומרון, אך השתדלנו שזה יקרה רק אחת לתקופה, כי חלק מההורים לא זרמו. לזכותם ייאמר שגם כשרצינו לעשות פעילויות בלוד, הם לא העבירו את ההחלטה בצורה חלקה".

למה לדעתך זה קורה?
"זו שאלה מורכבת בתנועת נוער שיש לה אידיאולוגיה, שצריכה להתמודד מול הורים שלפעמים חושבים אחרת. מצד שני, יש לנו 'לקוחות', ואנחנו נמצאים במתח בין האידיאולוגיה להבנה שהילד גדל בבית שההורים בו חוששים".

אין באמת בעיית ביטחון ביציאה מאורגנת כזאת?
"בדרך כלל לא. לצערי, לפעמים ההורים בורים בכל הנוגע למיקום היישובים שבהם מתקיימות הפעילויות". הוא נזכר במקרה לדוגמה. "ערכנו סמינריון הדרכה בקיבוץ מגדל עוז (שבגוש עציון). אמא אחת התקשרה וצעקה עליי 'אתה יודע איפה זה מגדל עוז? זה בכלל לא בגוש עציון, זה ליד רמאללה!'"

במקרה אחר, הוא מספר, נתקל בבעיה כאשר רכזת סניף ביקשה לארח את צוות ההדרכה בסניף שבו גדלה ועמדה מול התנגדות. "זו שאלה מאוד מורכבת, מה עושים במצב כזה. אני לא רוצה שהקומונרית תהיה מתוסכלת בגלל שהיא גרה ביו"ש, ותהיה היחידה מבין חברותיה שלא יכולה לארח את הצוות אצלה ביישוב, אך מצד שני חשוב גם להבין את ההורים".

דניאל, אב לילדים מירושלים, מגלה שהוא מאלה שלא מאשרים לילדים לנסוע, והוא לא מתבייש בכך. לאחר חטיפת שלושת הנערים בקיץ הקודם, לדבריו, הוא ביטל את השתתפות בתו בסמינריון הדרכה שהתקיים בגוש
עציון. "היינו קבוצה של הורים", הוא אומר. "התאחדנו והחלטנו שלא לשלוח את הילדים שלנו. הם מאוד התאכזבו, אך הסברנו שזה לא שייך".

כמעט כל המרואיינים בכתבה ביקשו שלא להזדהות בשמם. שילוב של בושה וחשש מתגובת הסביבה. רובם מצביעי ימין, בוגרי תנועות הנוער, הישיבות התיכוניות והאולפנות. הם חוששים שהראיון יסמן אותם כלא נאמנים, אפילו "בוגדים" ברעיון ההתיישבות. הם בדרך כלל מתנגדים לפינוי יישובים ותומכים בשלטון ימין חזק, אבל מרחוק.

"יש לי אח שגר ביישוב בשומרון אבל אין סיכוי שאי פעם אבקר אותו", אמרה לנו צעירה בשנות השלושי חייה, שביקשה להישאר בעילום שם כדי לא לפתוח ריב משפחתי. "אני נמנעת מהכבישים ביו"ש ואם אני יכולה, לא אסע שם סתם, במיוחד לא בלילה".

"יש לי קרובת משפחה מהשרון שמסרבת להגיע לשומרון. כשיש אירוע משפחתי היא מתה מפחד", מוסיפה שלומית גולדין–הלוי, יועצת תקשורת ודוברת של ארגונים שונים המתגוררת ביישוב מעלה שומרון ואף משמשת כחברת מליאה במועצה האזורית שומרון. "יש לי קרובי משפחה שלא מוכנים להגיע אליי לבד, רק בשיירה. יש קרובה אחרת שרק אם ממש נלחץ עליה ונבקש שתבוא כמה חודשים מראש, יש סיכוי שהיא תסכים. כדי שיבואו למנגל יום העצמאות אצלנו, אנחנו צריכים להתחיל לבקש בפורים".

 
גולדין–הלוי, נשואה ואם לשלושה בנים, גדלה ברמת גן. בעלה גדל בתל אביב, ודווקא הוא זה שהתעקש לעבור לשומרון. "גרנו חמש שנים ברמת גן והתלבטנו איפה להתמסד. לקראת הלידה הראשונה היה לנו ברור שלא נגור ברמת גן וחיפשנו מקום אחר".

למה לדעתך קיים הנתק הזה?
"היה כאן לא מזמן עיתונאי בכיר בסיור. לקחו אותו לכל האתרים הרגילים, ל'מרפסת של המדינה' בפדואל שממנה רואים את קו החוף. מארגני הסיור התלהבו ואמרו לו בהתרגשות, 'רואים מכאן את תל אביב'. העיתונאי השיב, 'מהשומרון רואים את תל אביב אבל מתל אביב לא רואים את השומרון'. כשאתה גר במרכז, לא חסר לך כלום, הכול יש לך שם. אם כבר מטיילים, רוצים לנסוע רחוק — לגולן או לגליל.

"במקביל יש גם אלמנט של פחד שמגיע מהתקשורת, שמפמפמת כל הזמן כמה מפחיד שם. אף אחד בתקשורת
לא יגיד כמה מסוכן בתל אביב, במיוחד בדרום העיר שם חוטפים סלולריים מהיד ויש מקרי אונס רבים. תל אביב
מתויגת כ'עיר ללא הפסקה'. לדעתי המיתוג התקשורתי מאוד אינטרסנטי. גם הציבור שלנו רואה חדשות ושומע
ברדיו על השומרון בעיקר בהקשרים שליליים.

"ירושלים היא הדוגמה הכי טובה מבחינה ביטחונית; יכול להיות נפיץ או מסוכן בשומרון, אך ברגע שאתה נכנס ליישוב אין בו שום סכנה. בירושלים מאידך אתה לא יכול ללכת למדרחוב בלי לקחת סיכון. ועדיין, ירושלמים דתיים יפחדו לנסוע לשומרון. במקביל, בגלל שרוב העיתונאים גרים בתל אביב, היא כנראה לא נראית להם אלימה ומסוכנת. אני זוכרת שכאשר קנינו את הבית שלנו, נפגשנו אצל עורכי הדין בפתח תקווה עם המוכרים, זוג
שגדל בשומרון. זו הייתה שעת ערב והם ראו שני צעירים שותים בירה. הם אמרו לנו 'איזה מפחיד בפתח תקווה בלילה'. חשבתי לעצמי 'אתם מהשומרון כאילו!' המסקנה שלי היא שכל אחד מכיר את הסכנות שלו ומפחד מהסכנות של האחרים".

המשפט האחרון של גולדין–הלוי חוזר על עצמו בשיחות הרבות שערכנו, דבר שהזכיר לי את ימיי בישיבת ההסדר בשילה שבבנימין. למרות שהוריי התגוררו שנים רבות בשומרון, ונסעו גם בשנות האינתיפאדה בכלי רכב לא ממוגנים למרכז ובחזרה הביתה לשומרון, הם דרשו שאסע רק באוטובוס ממוגן ירי. המושג שרבים משתמשים בו הוא ש"הערבים שלהם מסוכנים יותר".

במועצת יש"ע מודעים לכך שישנם דתיים–לאומיים שאינם נוהגים לבקר ביו"ש בדרך קבע. סמנכ"ל מועצת יש"ע יגאל דילמוני המתגורר באבני חפץ, מספר כי "סביר להניח שתופעה כזאת קיימת. יש אנשים שמפחדים להגיע ליו"ש גם במשפחה שלי. לכל אחד ביישובים יש מכרים שלא רוצים להגיע לבקר. אנחנו חושבים שחוסר הידיעה הזאת וההיכרות עם המקום

יוצרים בעיה מאוד עמוקה ביחס כלפי יהודה ושומרון. מהניסיון שלי, היכרות עם מקום מקהה את ההתנגדות
ומגדילה את האהבה למקום. זה נכון בכל מקום בעולם, וגם ביו"ש. בעיניי דווקא אלה מהציונות הדתית שגדלו
בסביבה הקרובה לאידיאולוגיה של יו"ש, ברגע שיראו בעיניים, יהיה להם קל יותר להזדהות ולהתחבר. לי
דווקא חשוב שאנשים יגיעו ליו"ש עצמאית, ולא כי הכריחו אותם, זו מעלה גדולה יותר".

לטענתו, "הרשויות ביו"ש משקיעות המון בתיירות, ולקראת החגים תראו מודעות ענק על אירועים שמתפרסים מצפון השומרון דרך בנימין, יהודה ובקעת הירדן. בבקעה יתקיים בחג סוכות הקרוב פסטיבל חדש וייחודי שבו יהיו 'בתים ומשקים פתוחים'". הוא מדבר על כך שתיירים רבים מרחבי הארץ מגיעים מדי חג לאירועים השונים ברחבי יו"ש, וכי אין להתעלם מכך. אבל מדובר באותם מעגלים של אנשים שיש להם קרובי משפחה ביישובים, או תושבי היישובים עצמם.

"ממה שאנחנו יודעים, בחגים מגיעים לאירועים אנשים גם מבחוץ. לא מדובר באלה שמפחדים לבוא אלא מי שמחפשים הזדמנות לראות ולהכיר. נניח שיש משפחה בגבעת שמואל שמחליטה לבקר בבקעת הירדן, ייתכן שייקחו איתם כמה משפחות, וכך יותר קל לאלה שמפחדים להגיע. אם תסתובב באירועים השונים בסוכות ותשאל באופן רנדומלי את המשתתפים מהיכן הגיעו, תשמע תשובות כגון אשדוד, יבנה, חדרה ופתח תקווה — מכל רחבי הארץ. חלקם יהיו עם כיפות וחולצות לבנות אז זה נראה כאילו כולם מתנחלים, אבל זה לא באמת כך. במועצת יש"ע רואים חשיבות גדולה בהיכרות עם כולם, אך שמים דגש בשנים האחרונות בעיקר על סיורים לאח"מים ומעצבי דעת קהל".

לפני מספר שנים קם ארגון חדש בשם "משקפת" שמארגן סיורים ונופש לציבור הכללי ביו"ש, בדומה לסיורים שעשו ביש"ע לפוליטיקאים ולמובילי דעת קהל. דילמוני מספר כי משקפת הצליחה להביא קרוב ל–100 אלף איש לסיורים, אך כיום היא פועלת בצורה מצומצמת יותר בשל עניינים תקציביים. "בשורה התחתונה אי אפשר למשוך אנשים באוזניים", אומר דילמוני, "אנחנו רואים צורך שאנשים יגיעו מתוך רצון".

יכול להיות שזנחתם את ההשקעה בציבור הדתי–לאומי?
"מיקדנו את היכולות והמאמצים שלנו במה שהיינו יכולים להרים. הייתי שמח שתהיה לי יכולת כלכלית להביא לכאן כל אדם במדינת ישראל, אך צריך לכך משאבים גדולים והרבה תשומת לב. מדובר בעניין של מיקוד סדרי עדיפויות, וכרגע אנחנו מעדיפים 500 מעצבי דעת קהל".

דילמוני מבקש להעביר מסר למרואיינים שהביעו חששם מביקור ביו"ש: "אני מבקש לנצל את הכתבה במוצש ולהעניק להם אפשרות לסיור אישי על ידי, באתרים המיוחדים והיפהפיים ביהודה ושומרון". אז בואו.

הכתבה פורסמה במגזין 'מוצש'

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...