מיכאל אלוני: הקיצונים בחברה החרדית עושים לה עוול

לרגל עליית העונה השנייה של "שטיסל", מיכאל אלוני מספר על שבתות רוויות צ'ולנט במאה־שערים, על הקשר בין עולם הדייטים החרדי לבין מקבילו החילוני ועל הסיבה שבגללה, למרות הכל הוא לא מתכוון לחזור בתשובה בקרוב

איש לא ניגש אל מיכאל אלוני בבית הקפה שבו מתקיים הריאיון. מצויד בחולצת טריקו שחורה ובזיפי זקן בלונדיני, הוא נראה כמו עוד צעיר תל־אביבי טיפוסי. שעתיים מאוחר יותר, כשייצא לרחוב עם המגבעת השחורה שהוצמדה אליו לצורך הצילומים, המצב כבר שונה לגמרי. "שכויח, קיווע", צועקת לעברו נערה, ומעריץ מבוגר אומר לו: "אשתי ואני מחכים כל השבוע למוצאי שבת לראות 'שטיסל'. אנחנו יושבים ומתנתקים מהכול". והוא רק מחייך ואומר תודה.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אלוני אמנם זכה בעבר לתגובות חמות בעקבות הופעותיו בטלוויזיה ובקולנוע, אבל את גלי האהבה המורעפים עליו בזכות תפקידו כעקיבא ב"שטיסל", הוא לא חזה. יהודיות טובות מכל רחבי העולם שולחות לו בפייסבוק הצעות שידוכין, ובנים מקווים לפגוש אותו לקוגל, חמין ומלפפון חמוץ; מבוגרים מתענגים על הדיאלוגים ביידיש ועל הפשטות של פעם, וצעירים מזדהים עם החיפוש אחר אהבה; חילונים נהנים להציץ אל תוככי החברה החרדית הסגורה, והחרדים - שצורכים את הסדרה באתרים פיראטיים באינטרנט - מרוצים מכך שסוף־סוף הם על המסך הגדול, ולא בהקשר של הפגנות סוערות בגאולה או דיונים על חוק הגיוס.

''לא האמנתי שהסדרה תצליח''. אלוני צילום: אריק סולטן

"מאוד קיוויתי שהסדרה תצליח כך, אבל לא ממש האמנתי בזה", אומר לנו אלוני. "בלי קשר לעולם החרדי, לא פשוט להביא צופים לראות סדרה כמו שטיסל - סדרה עם קצב של קולנוע, שבה הדרמה והסיפור נפרשים לאט, ולא דוחפים לך אותם בכפית. זו סדרה בסגנון של פעם, כמו הסופרנוס ועמוק באדמה. וזו סדרה בלי עירום. לא ידעתי אם אפשר ללכוד צופים שהלב שלהם ייצא אליה, אבל נתוני הצפייה הראו שהקהל אוהב את שטיסל ומחובר אליה, ובעונה החדשה הנתונים גבוהים אפילו יותר".

יידיש שפה יפה

"שטיסל", זוכת 11 פרסי האקדמיה לטלוויזיה, עלתה לאחרונה לעונה שנייה ב־yes. הסדרה מגוללת את סיפורו של קיווע (עקיבא), רווק חרדי בן 27, "אלטרע בוחר" כפי שמכונה הסטטוס הזה. הוא עובד כמורה בחיידר ומתגורר עם אביו שולם (דבל'ה גליקמן בתפקיד חייו). מלבד דירה קטנה המשקיפה אל הרחוב בשכונת גאולה הירושלמית, חולקים השניים געגוע לאם המשפחה, שנפטרה לפני כשנה.

מצויד בלב ענק, בנפש פיוטית ובכישרון אמנותי, עקיבא מחפש את הנפש התאומה שלו. מדובר במשימה לא פשוטה, בפרט בחברה הנוקשה שבה הוא חי, אבל עקיבא, רומנטיקן חסר תקנה ומלא חמלה, לא מאבד תקווה. בעונה הראשונה הוא מתאהב באלישבע, אלמנה מבוגרת ממנו, אך היא עוזבת את הארץ, טסה ללונדון ומותירה אותו שבור לב. האם בעונה הזאת הוא סוף־סוף ימצא אהבה?

לקחת מהעולם החרדי את הצחוק והציניות הבריאה. ''שטיסל'' עונה 2 צילום: אוהד רומנו, באדיבות יס

לקראת צילומי העונה הראשונה נשלחו השחקנים לשלושה חודשי תחקיר מעמיק, ולפני העונה השנייה נערך לצוות רענון. אלוני וחבריו לסט למדו על סדר היום החרדי, וצללו לעומקם של המנהגים וההלכות – מנטילת ידיים בבוקר, ברכות ותפילות, ועד לניואנסים הקטנים ביותר, כמו למשל שקית הניילון של "גל פז" שקיווע נושא איתו, כמו כל ישיבה־בוחר שמכבד את עצמו. וכמובן גם היידיש. סבא של אלוני אמנם דיבר יידיש, אבל נכדו נאלץ לשנן דיאלוגים ארוכים, כולל ההגייה הנכונה, בשפה שהייתה לו זרה. "זו שפה יפה", הוא אומר. "הייתי שמח ללמוד אותה בהזדמנות לעומק ולקרוא בשפת המקור את הספרות היידישאית, כמו זו של שלום עליכם ויצחק בשביס־זינגר. זו גם שפה מצחיקה עם המון ביטויים משעשעים, בפרט כשחנה לסלאו אומרת אותם".

במסגרת ההכנות לתפקיד התארחו השחקנים לשבתות בבתי משפחות חרדיות בשכונת גאולה. "הרגע הזה, כשהשמש כמעט שוקעת ונכנסת שבת, הוא באמת קסום ומרגש. הזמן נעצר. זה משהו שלא חוויתי ולא אחווה כאן בתל־אביב", מספר אלוני. "פגשתי שם ציבור גדול שלא הייתי פוגש בשום אופן במקום אחר, אנשים שהם קודם כול אנשים. הפכנו לחברים שיש ביניהם שיח משותף".

מה היית לוקח מהעולם החרדי לחיים שלך?
"את הצחוק והציניות הבריאה, וגם את החברותא – החברות האמיתית והטובה שקיימת שם. והייתי שמח גם לקצת פשטות והסתפקות במועט. באחת השבתות התארחנו אצל משפחה עם חמישה ילדים והשישי בדרך. כולם בציבור הישראלי מתלוננים שהמשפחות האלו עושקות כספי ציבור. אני לא מסכים עם האמירה הזו - זה שהמשפחה מקבלת יותר ביטוח לאומי, זה בגלל שיש לה יותר ילדים. וחוץ מזה, הקצבאות האלה לבדן לא מאפשרות לקיים משפחות כל כך גדולות, בטח לא ברמת החיים שמקובלת בעולם החילוני".

''יש משהו ברוחניות שמשחרר מכבלי העולם הזה''. אלוני צילום: אריק סולטן

אז איך מסתדרים?
"לא מצאתי במאה־שערים את הצורך הגשמי לחיות ברווחה בבתים מפוארים. אצל אותה משפחה, כשמגיע הערב האמא פותחת את הספה בסלון ומושכת החוצה מיטה אחת, ואז עוד אחת ועוד אחת, ומה שמדהים הוא שבבוקר הכול מתקפל בחזרה, ואז פותחים באותו מקום את השולחן ויש תמיד מקום לכולם. תמיד נמצאים הפתרונות שמאפשרים להביא עוד ילדים. סיפר לי מישהו שאשתו הייתה בהריון, והוא ידע שפשוט אין לו ממה להאכיל את הילד הזה. איך שנולד הילד, השמיני במספר, מת קרוב משפחה רחוק והוריש להם את כל כספו".

התחזקת? השמועה אומרת שבקאסט הימרו שאתה תהיה הראשון שיחזור בתשובה.
"זה נכון שהימרו עליי במקום הראשון, ועל נטע ריסקין (בתפקיד גיטי, אחותו של עקיבא - ר"ר) במקום השני. אבל לפחות לגביי זה לא יקרה. נכון שאני אוהב את הפשטות של העולם הדתי וגם את הרוחניות. יש משהו ברוחניות שמשחרר מכבלי העולם הזה. בעונה הראשונה הייתה סצנה יפה שנחתכה בעריכה, ובה עקיבא שר עם התלמידים שלו 'העוילם הזה דומה לפרוזדור, העוילם הבא דומה לטרקלין'. יש בזה משהו טוב - לדעת מראש את המסלול שלך ומה דורשים ממך בעולם הזה בשביל העולם הבא. ולמרות זאת, טוב לי בעולם שלי, החילוני".

מה גילית ולא אהבת בעולם החרדי?
"דבר ראשון, גיליתי שלא כל החרדים הם חרדים. יש עולם שלם של חבר'ה ששמים את הפייעס מאחורי האוזניים ויוצאים למסיבות בתל־אביב. אני לא אוהב את הצביעות הזאת. בנאדם צריך להיות מה שהוא, בלי הצגות. דבר שני, הקיצונים בחברה החרדית עושים לה עוול".

בין מיינסטרים לפרינג'

מיכאל אלוני (31) נולד וגדל בתל־אביב. כנער חלם להיות פיזיקאי, וסיים בתיכון בגרות מוגברת בפיזיקה, מחשבים ומתמטיקה. בצבא שירת כמפקד גדנ"ע, בפרויקט שבמסגרתו נוער יהודי מכל העולם מגיע לשלושה חודשי טירונות פטריוטית.

כמו צעירים רבים גם אלוני חלם על הטיול הגדול שאחרי הצבא, אך בניגוד לאחרים, הוא לא מימן את החלום בעזרת עבודות מלצרות מזדמנות, אלא הרוויח כסף קל ומהיר מצילומים לפרסומות. מלהקת שזיהתה את הפוטנציאל שכנעה אותו להירשם גם לאודישן לסדרה חדשה לבני נוער, ואלוני, נטול כל ניסיון משחק, ניגש ועבר. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. הוא כיכב ב"השמינייה", שנחשבת לסדרת הנוער הישראלית המצליחה בכל הזמנים, ובמקביל החל לעבוד כמגיש בערוץ הילדים. "זו הייתה תקופה מטורפת. ילדים וילדות רדפו אחריי ברחוב, בכל מקום ביקשו ממני חתימות", הוא נזכר.

''אוטוטו אני מסיים עשר שנים של עבודה קשה, אני חושב שעכשיו אני יכול לקרוא לעצמי שחקן'' צילום: איה אפרים, באדיבות יס

בעקבות ההצלחה נטש אלוני את חלומות הפיזיקה והתמסר ללימודי משחק בבית הספר של ניסן נתיב. עם סיום הלימודים גילם שלל תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה – בסדרת הדרמה "על קצות האצבעות", בסיטקום "השועלים", בסרטו של דובר קוסאשווילי "התגנבות יחידים" – והשתתף גם בהצגות בתאטרון. "ניסן אמר לנו שעד שלא עוברות עשר שנים של עבודה בתחום המשחק, אתה לא יכול לקרוא לעצמך שחקן", אומר אלוני. "אוטוטו אני מסיים עשר שנים של עבודה קשה, אז אני חושב שעכשיו אני יכול לקרוא לעצמי שחקן".

בשלוש השנים האחרונות אלוני משמש גם כמנחה הגרסה הישראלית של התוכנית "דה וויס". בניגוד לשבחים שקיבל על המשחק בשטיסל, את הריאליטי המוזיקלי המבקרים פחות אהבו. "אני אוהב את הפורמט של התוכנית הזאת, ששם את האמן במרכז", אומר אלוני. "בעונה האחרונה אני חושב שהמבקרים כבר יישרו קו וכן נתנו ביקורות טובות".

נראה שאלוני נע בין הטיפות, מנהל את חייו בין המיינסטרים לשוליים, בין האמנותי לפופולרי. מנחה ריאליטי ומשתתף בדרמת טלוויזיה עטורת פרסים מצד אחד, אך לא מסרב גם לתפקידים בהצגות פרינג'. כבר כמה שנים שהוא כותב למגירה, ולאחרונה פנה לציבור באמצעות אתר מימון־המונים, במטרה להפיק סרט קצר על פי תסריט ראשון שכתב, "שיר".

גם עקיבא הוא אמן, בחברה שבה אמנות נחשבת הרבה פעמים כבזבוז זמן. במובן הזה, החיים שלך קלים יותר משלו?
"האמנות עוזרת לאדם לחפש את מקומו. עקיבא הוא אמנם עוף מוזר בעולם החרדי, אבל במהלך העבודה על הסדרה פגשתי שני אמנים חרדים והתלהבתי מציורי היידישקייט שלהם. אמנות היא משהו שקיים בחברה החרדית ובמסורת היהודית. הציור מאפשר לאדם להביא את העולם הפנימי שלו אל הדף, מול עולם שלא נותן הרבה חופש לביטוי עצמי. כל אמן מבטא בעזרת היצירה אמת שהחברה לא תמיד מוכנה לשמוע, ולאמת הזאת יש מחיר. גם הסדרה שטיסל מבטאת את האמת של היוצרים שלה, וגם היא משלמת לפעמים מחיר כדי שתהיה במיינסטרים".

להגיש את הפאה השנייה

בעולם האמיתי, חילונים אוהבים לא לאהוב חרדים. "לא משרתים בצבא", "עול על קופת המדינה" ו"לא עומדים בצפירה", הן רק חלק מהאמירות המופנות לעבר הציבור המושמץ בישראל. שטיסל, שהופקה בתמיכת קרן "גשר" לקולנוע רב־תרבותי, מצליחה להציג את החרדים באור אנושי, ואפילו מחמיא.

"אנחנו מביאים את האחר למסך", אומרת זיו נווה, מנכ"לית הקרן. "עשינו את זה בפעם הראשונה עם 'מעורב ירושלמי', שהציגה משפחה מסורתית־מזרחית־ירושלמית, כשהמסך הקטן היה שייך לשינקין. אחר כך הגיעה 'עבודה ערבית', ועכשיו אנחנו מלווים את שטיסל - שהיא ההישג הכי גדול שלנו, מבחינת האהבה שהיא זוכה לה וגם מבחינת ההכרה שהיא קיבלה מצד האקדמיה הישראלית לטלוויזיה".

לא כל החרדים, כמובן, חיבקו את הסדרה העוסקת בהם. "בעונה הראשונה סולקנו מכמה מקומות", מספר אלוני. "היה גם קטע הזוי כשחרדי חצי־שיכור התחיל לצעוק 'תסתלקו מפה', וחמישים איש הצטרפו אליו וצעקו עלינו". כדי למנוע חיכוכים נוספים, חלק מהסצנות בעונה הנוכחית צולמו במצלמה נסתרת, כשהשחקנים מצוידים באוזנייה ומקבלים מהבמאי הוראות מרחוק.

''עקיבא במילה אחת הוא לב. גם אצל שולם, הלב הוא המרכז''. מתוך העונה הראשונה צילום מסך

אלוני מספר שהגיע לאודישן הראשון לקראת הסדרה כשהוא לבוש במעיל גשם ארוך שמצא בבית, כדי לחוש משהו מההוויה החרדית. אחרי שקיבל את התפקיד, הוא הולבש בכובע ובמעיל חסידיים של ממש, גידל זקן והודבקו לו פאות ("ברגע שמדביקים לי את הפייעס אני מתחיל לדבר כמו קיווע"). עם הזמן למד, למרות התחפושת, להתייחס לעקיבא קודם כול כאדם - ורק אחר כך כחרדי. "קיווע הוא צעיר עם רצונות, תשוקות ותקוות משלו. מצד שני, ברור שבמהלך התחקיר חיפשתי את קיווע בכל אדם חרדי שפגשתי. ניסיתי למצוא את הבחור הזה - שמחפש את עצמו בעולם, שצריך להתמודד עם הציפיות שהחברה תולה בו מצד אחד, ועם הרצונות הפרטיים שלו מצד שני".

כשאני מדברת עם אלוני על עקיבא, הוא נזכר בתפקיד שגילם בעבר במסגרת לימודי המשחק שלו - הנסיך מישקין מהסיפור "האידיוט" של דוסטויבסקי. "מישקין היה מאושפז תקופה ארוכה בשוויץ בגלל מחלה, ואז הוא חוזר לסנט־פטרבורג, לחברה הנורמטיבית. הוא עובר הארה שגורמת לו לראות בכל אדם את הטוב. זו הסיבה לכך שמכנים אותו אידיוט, כי לבו מלא חמלה. במובנים מסוימים אפשר להשוות אותו לישו: נותנים לו סטירה בלחי אחת, והוא נותן את הלחי השנייה.

"אני חושב שעקיבא מאוד מזכיר את הדמות הזו: הוא בא ממקום שבו יש חמלה. בעונה הראשונה יש סצנה שבה שולם מוריד לו סטירה במרפסת, ומסביר לו ששורש כל המאבקים בעולם הם 'מוייח ולב'. אם אני צריך לתאר את עקיבא במילה אחת, זו המילה לב. אגב, גם אצל שולם, שאולי מסתיר את זה, הלב הוא המרכז. הלב והתמימות שמאפיינים את עקיבא, גרמו לי לפתוח אצלי את המקום הטמון הזה, ואני חושב שזה מה שמחבר גם את הצופים לסדרה".

''רובנו נוטים לאהבה בלתי אפשרית''. מתוך הסרט למלא את החלל צילום מסך

כשמורידים מעקיבא ומשולם את הפאות והמעיל, מגלים שבראש ובראשונה, שטיסל היא סדרה על קשרים בין אנשים – בזוגיות, בעבודה, בחברות ובתוך המשפחה. "יחסים בין אבא ובן הם מורכבים תמיד, וכאן הם קסומים", אומר אלוני על המערכת הטעונה המוצגת בשטיסל. "שולם מנסה לחנך את עקיבא וליישר אותו. לפעמים זה נגמר בצעקות ואפילו באיזו סטירה טובה, אבל אי אפשר גם להתעלם מהאהבה הגדולה שיש בין השניים. הם חיים קצת כמו שני שותפים לדירה, מין צמד לצים שכזה. אגב, דבל'ה נורא מצחיק על הסט, גם כשהוא לא בתפקיד שולם".

מעל לכול, שטיסל היא סדרה על אהבה. שולם מחפש אהבה אחרי שאיבד את אשתו, בתו גיטי שואלת שאלות נוקבות על נישואיה, ואפילו לרוחמי (שירה האס), הנכדה החסודה בת ה־16, נתפר העונה סיפור אהבה משל עצמה. כל אלה הם רקע לקו העלילה המרכזי של הסדרה – ניסיונותיו הלא־מוצלחים של קיווע למצוא לעצמו שידוך. קניגסברג השדכן (שבעונה הזו מוחלף על ידי מנוחה אשתו, בגילומה של חנה לסלאו) מנסה להציע לעקיבא שידוכים רגילים, אבל גיבור הסדרה רודף אחר אהבות לא מושגות, שמותירות אותו שבור לב פעם אחר פעם. "רובנו נוטים לאהבה בלתי אפשרית", אומר אלוני. "זה חלק מהקסם של הסדרה וחלק מהמהות האנושית – לרצות משהו שאנחנו לא יכולים להשיג".

לצותת לדייט

כחלק מהעבודה על דמותו כרווק חרדי מבוגר העביר אלוני ערבים רבים במלון המלכים בירושלים, זירת דייטים ידועה במגזר. הוא ישב שם, צותת לזוגות והביט על שפת הגוף ועל ההתנהגות. עם הזמן למד להבחין אם מדובר בפגישה ראשונה או בפגישה מתקדמת יותר, ואם הקשר עלה על מסלול הצלחה. "זיהיתי גם למי זו הפעם הראשונה בשידוכים, אתה רואה את זה לפי הבהלה בעיניים. בפגישה שלישית הייתי שומע שכבר מדברים על כמה ילדים את רוצה, איך את רוצה לגדל אותם, איפה את רואה את עצמך בחיים - דברים שאם היית מדברת איתי עליהם בדייט שלישי, הייתי בורח".

וכמי שמכיר עכשיו את שני עולמות הדייטים, איזה מהם מוצא חן בעיניך יותר - החרדי או החילוני?
"העולם החילוני נורמלי יותר בעיניי. נשמע לי מטורף להחליט תוך פגישות בודדות עם מי תחיה כל החיים. מצד שני, שולם אומר לקיווע בעונה הראשונה 'אתה חושב שאני התחתנתי מאוהב? אהבה זה דבר שבא עם הזמן'. אחרי שראיתי את החיים בחברה החרדית, אני חושב שיש משהו בדברים שלו.

"הרבה זוגות ששוחחתי איתם אומרים שבבסיס הנישואין שלהם לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל כן הייתה החלטה מפוכחת שהתפתחה לאהבה. יש משהו בתחושה שאומר לך ש'זה זה', גם אם אתם מכירים רק זמן קצר. זה קורה לפעמים גם בעולם החילוני. חברה שלי, ששנים חיפשה אהבה וגרה עם בני זוג תקופות ארוכות וזה לא הצליח, הכירה בסוף מישהו, אחרי חודש הם עברו לגור יחד, ותוך חצי שנה הם התחתנו".

לא מעט סצנות בעונה החדשה צולמו במסעדת שטיסל, שהעניקה לסדרה את שמה, ובה גם נכתבו כמה מהפרקים. בכלל, לאוכל יש תפקיד מרכזי בסדרה. "האמת היא שלא הפסקנו לאכול", מספר אלוני. "בדיוק אתמול ישבתי עם ההורים שלי לראות פרק, ואבא שלי אומר 'הסדרה הזו עושה אותי רעב'. באוכל יש געגוע ונחמה. בשבתות שבילינו במאה־שערים גיליתי שצ'ולנט זה לא מאכל, אלא פסטיבל של ממש.

"יש אנשים שכל השבת שלהם היא דילוג אחד גדול בין צ'ולנט לצ'ולנט. מתחילים לאכול אצל יונה צ'ולנט ראשון, ומשם עוברים לטעום את הצ'ולנט של שמחה במקום אחר, מקנחים בפיצוחים אצל מנחם וחוזרים לעוד טעימה של קוגל קטן עם מלפפון חמוץ אצל שלום לקינוח, רגע לפני שהשבת יוצאת. הייתי חוזר לתל־אביב מפוצץ".

חרדי, מתנחל וערבי יוצרים סדרה

בעונה החדשה נכנסת לחייו של עקיבא ליבי (הדס ירון), בת דודתו היפה מאנטוורפן. ליבי הגיעה ארצה עם אביה נוחעם (ששון גבאי) כדי לבקר את הסבתא, הבובע, שמתאוששת מאירוע מוחי, אבל לא פחות חשוב מכך – כדי למצוא חתן. זו לא הפעם הראשונה שירון משחקת דמות חרדית; על תפקידה בסרט "למלא את החלל" של הבמאית רמה בורשטיין היא זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה.

"הדס ירון היא שחקנית נהדרת והיה תענוג לעבוד איתה", אומר אלוני. "ליבי, כשמה כן היא - לב גדול, אור שנכנס לחיים של עקיבא וגורם לו לחזור לדברים שהוא אוהב. היא מעוררת בו את התשוקה שהייתה כבויה מאז שאלישבע עזבה אותו".

מלבד ירון הצטרפו כאמור לעונה החדשה גם השחקנים חנה לסלאו וששון גבאי. "שנים חיכיתי לשחק עם ששון, פיללתי שזה יגיע, והנה זה בא", אומר אלוני. "הוא פשוט ענק, הוא יכול לעשות הכול, כל תפקיד. תענוג לראות את ההשקעה שלו ואת הצניעות שבה הוא עובד. בעיניי הוא השראה. עוד לא מיציתי את העבודה המשותפת איתו, ואשמח אם זה יקרה שוב".

שחקנית נוספת שהצטרפה לסט היא ליא קניג, המגלמת את סבתו של עקיבא. קניג מחליפה בתפקיד את חנה ריבר, שנפטרה לפני כשנה, או בלשון הסדרה "הלכה למכור בייגעלך". אלוני שיתף פעולה עם ריבר גם בהצגת הפרינג' "ינגלע", שרצה ברחבי הארץ במשך שנה. "עצוב לי מאוד על לכתה. היה תענוג לעבוד עם חנה, וגם שמחתי על החסד שהסדרה עשתה איתה. חנה חוותה בשטיסל פריחה מאוחרת, שהתגלתה כשירת הברבור שלה. התפקיד של בובע הביא אותה לשיא כזה יפה בקריירה. בנו לה תפקיד נפלא לעונה השנייה, וכואב לי שהיא לא כאן כדי למלא אותו. בלי קשר, כיף לעבוד עם ליא קניג, שמגיעה לסט עם אנרגיות של ילדה בת שבע, רוקדת ושמחה".

לאלוני חשוב לפרגן גם לשני יוצרי הסדרה, אורי אלון ויהונתן אינדורסקי. אלון, סופר ותסריטאי בוגר "מעלה", חתום גם על ההצלחה של "סרוגים". אינדורסקי, בוגר ישיבת פוניבז' ובית הספר לקולנוע סם שפיגל, הוא יוצר הסרט התיעודי המצליח "זמן פוניבז'". "שניהם ביחד וכל אחד בנפרד נמצאים לדעתי בחמישייה החשובה של היוצרים בארץ", אומר אלוני. "הם מצליחים להביא אל המסך עולם שהוא לא רק חרדי, אלא פיוטי. היצירה שלהם היא ברמה של סדרות המופת העולמיות מהעשור האחרון. סדרות שמשאירות בך חותם, סוג של שריטה בלב, כשאתה צופה בהן. כבר ברגע הראשון שקראתי את התסריט של העונה הראשונה, הבנתי שיש כאן משהו אחר, רמה מעל כולם. בעונה השנייה הם אפילו התעלו על עצמם. הייתי לוקח את הטקסטים ומנשק אותם, כמו מזוזות".

בעונה הנוכחית צורף לצוות סייד קשוע כעורך הסדרה. נשמע קצת כמו התחלה של בדיחה – חרדי, מתנחל וערבי עושים טלוויזיה. איך קשוע יכול לערוך יצירה העוסקת בעולם החרדי, הרחוק ממנו?
"בסופו של דבר כולנו בני אדם. מקור ההזדהות שלנו עם אנשים אחרים מצוי בלב הנפש הפועמת. סייד קשוע, עם התפיסה הקומית הייחודית שלו, הוא אמן בהבנה של נפש האדם. טביעת האצבע שלו מאוד נוכחת בעונה הזו. אפשר לראות את זה כבר בפרק הראשון, כשהבובע מתעוררת מבולבלת מהתרדמת, והיא יושבת בבית אבות ומדברת ביידיש עם אדם אחר, שעונה לה במרוקאית־ערבית. בכלל, אני חושב שקיימים הרבה קווי דמיון בין בני המיעוטים השונים בחברה הישראלית".

והשאלה הכי מסקרנת - תהיה עונה שלישית?
"בעזרת השם", הוא צוחק. "חבל לי שחיכינו שנתיים בין העונות. רק אחרי שקיבלנו את פרסי האקדמיה, אישרו לנו לצאת לדרך עם העונה השנייה. במקום להגיד מיד 'זה טוב, בואו נעשה עוד עונה', חיכינו וחיכינו. הייתי רוצה ש'יס' ייקחו הפעם צעד אמיץ ושנתחיל לצלם את העונה השלישית כבר באמצע ההקרנה של העונה השנייה".

מהו תפקיד חלומותיך?
"ריצ'רד השלישי. הלוואי שמישהו ירים את הכפפה".

בזמנו הפנוי הוא יוצא לגלוש בים. "זו תקופה שאני מאוד עסוק, ומצד שני במזג האוויר הזה יש גלים מדהימים, ואני אוכל את עצמי על שאני לא יכול להיות במים. תכתבי שהים זה המקווה שלי".

משהו אחד שאתה לוקח אתך מקיווע?
"את התמימות. קשה לשמור עליה כאן בתל־אביב, והאמת היא שקשה לשמור עליה בכל מקום".

זהו, נראה לי שסיימנו.
"שכוייעח! זיי מצליח".