ראשי » יהדות » מגזין

נשות חסידות גור תורמות למערך הלוחם בצה"ל

הן לא ישלחו לצבא את ילדיהן, אבל הן מופקדות על תפירת מדי צה"ל. נשות חסידות גור בערד נלהבות מההזדמנות לתרום לביטחון המדינה, ורק על דבר אחד הן מצטערות: שלא אפשרו להן להכניס לחולצות פתק עם פרק תהילים

ברחוב הראשי באזור התעשייה בערד, המחסנים של חברת המגבות המפורסמת שהפכה לסמלה של העיר עומדים ריקים כבר למעלה משנה. מאז סגירת שערי "מגבות ערד" בחודש אוקטובר אשתקד ופיטוריהם של 180 העובדים, ספגה העיר מכה תעסוקתית קשה. כמה מהמחסנים הושכרו, אחרים נמכרו או בדרך להימכר, ואזור התעשייה המנומנם מתקשה להתעורר מחדש.


עוד כותרות ב-nrg:
- מרגש: החנוכייה המיניאטורית שהודלקה בגטו
- לא רק בראש השנה: מנגן בשופר את "מעוז צור"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אלא שבקצה המתחם, באחד המבנים הנושקים למדבר הפתוח, נשמע כיום קול הזמזום המוכר של מכונות התפירה. נגד כל הסיכויים, בחלל ההאנגר העצום שוב מיוצרות מגבות. ולא רק מגבות: בתקופה האחרונה הוכשרו שלושים נשים לעבוד בקו הייצור המרכזי, שבו נתפרים מדים לצה"ל. היום זהו מעין סניף של "מתפרת העצמאות" במצפה־רמון, שנחישותן של עובדותיה הפכה לסמל.

כמו עוף החול עמדה המתפרה ההיא שלוש פעמים בפני איומי סגירה, ויכלה להם. בעוד ענף הטקסטיל בארץ כולה נמצא במשבר מתמשך, עמותה קטנה ללא ניסיון או רקע בתחום הצליחה לשמר עשרות מקומות תעסוקה לנשים במצפה־רמון, וכעת היא מביאה את הבשורה לשלושים תופרות נוספות בערד – כולן, במפתיע, נשות חסידות גור.

החיבור בין פלג חרדי מובהק לבין צבא ההגנה לישראל אינו מעורר כאן קונפליקטים. "אנחנו לא מתגייסות", אומרת חני (כל השמות בכתבה בדויים), אחת העובדות במקום, "אבל אנחנו מתפללות לשלום החיילים, דואגות להן ובפירוש משקיעות. כמעט חשבנו לשים פתק עם פרק תהילים לשמירה בכיס של החולצה, אבל זה אסור לפי חוקי משרד הביטחון".

"המקום הזה הוא ההוכחה לכך שאפשר ליצור חיבורים בכל המדינה במקום לבדל", אומר אודי לוי, מנכ"ל עמותת "נצח יש"י", המפעילה את המתפרות במצפה־רמון ובערד. "זו המהות של המתפרה: אנחנו תופרים את עם ישראל ביחד".

אתמול, יום חמישי, התכנסו לטקס חנוכת המתפרה בערד כמה מוותיקות מתפרת העצמאות, שלושים התופרות המקומיות, בכירים במנהל הרכש של משרד הביטחון, ראש עיריית ערד ניסן בן־חמו ונציגי קהילת גור. בטקס השתתף גם איציק שכטר מקדומים, שהקים לזכר בנו ישי ז"ל את עמותת "נצח יש"י" (יחד שבטי ישראל), המקדמת תעסוקה במגזרים חלשים.

המתפרה החדשה הצומחת בחללים הריקים של מגבות ערד, אינה עניין של מה בכך בעיר היהודית היחידה באזור. ממזרח הנגב, על ספר המדבר, ערד עולה לכותרות בעיקר בהקשרים של אבטלה. כ־300 עובדים פוטרו בתקופה האחרונה ממפעל מגבות ערד וממפעלים נוספים, מספר לא מבוטל בעיר המונה כ־25 אלף תושבים.

אם לא די בקשיים הכלכליים, בשנים האחרונות נתונה העיר במאבק חריף בין הציבור החילוני לזה החרדי, המהווה כחמישית מאוכלוסיית המקום. הקרע העמיק לקראת הבחירות המקומיות האחרונות, אז הופצו חומרי תעמולה קשים בגנות הציבור החרדי ואזהרות מפני "השתלטות" שלו על ערד. לפני שבועות אחדים נראה היה שכל הקווים האדומים נחצו, כשרגל חזיר נתלתה בפתח אחד מבתי המדרש של חסידות גור.

המתפרה המתחדשת מעניקה תקווה של ממש לנשות החסידות, המתמודדות עם אתגר תעסוקה כפול ומכופל, בעיר שלא כל תושביה ששים לקבל אותן. "שמעתי שיש פה מתפרה עם תנאים טובים שמתאימים לאימהות", מספרת רחל, בת 36 ואם לשמונה, שאחרי 12 שנים חזרה לשוק העבודה. היא מדברת איתנו תוך שהיא ממשיכה לרכון אל המכונה, בלי לחדול מעבודתה.

"אין לנו הרבה אפשרויות בעיר בתנאים שאנו צריכות, ומצוקת התעסוקה קשה מאוד. זו עיר מתה. נשים למדו מחשבים והנהלת חשבונות, והן היו רוצות להתקדם, אבל אין לאן. המתפרה הזו מבוססת על מלאכת כפיים, עובדות פה רק נשים והמקום נקי מבחינת תוכן – וזה מאפשר לנשים חרדיות לחשוב על יציאה לעבודה".

שעת צהריים, והתופרות שקועות בעבודתן. לצד כל אחת מהן מפזר חום זעיר, שגויס להילחם בחורף המדברי החודר פנימה. על הקיר שלט: "חל איסור לספר מחוץ למתפרה מה קורה בתוך המתפרה, למי תופרים, מה תופרים. הכול בסודיות מוחלטת!". זהו פס הייצור של חולצות הבי"ת הצה"ליות, והנשים אמונות כל אחת על תפירת חלק בחולצה: שרוולים, חפתים, צווארון, כנפות, "חלון" בבית השחי.

חלקן עורכות בקרת איכות למוצרים שהושלמו, משליכות חוטים מיותרים, מגהצות. בקצה פס הייצור נערמים המדים בערמות מדויקות בצבע זית. מנהל המתפרה שמעון לוגסי, שבאמתחתו ארבעים שנות ניסיון בענף הטקסטיל, מחשב שהקו הזה אמור לייצר 200 יחידות בכל יום, 4,000 יחידות בחודש. "כרגע זה פחות", הוא אומר.

חני (24), היושבת במרכז החדר, ממונה על סימון הכפתורים והפיכת חלקי הבד התפורים, ומדי פעם גם נרתמת לעבוד על המכונה. לערד היא עברה לפני שלושה חודשים בלבד, עם בעלה ובתה התינוקת, ומיד החלה את ההכשרה במתפרה. "השכנה שלי קיבלה אותי עם צלחת עוגיות והצעת עבודה", היא מספרת. "לפני כן עבדתי בכיתת חינוך מיוחד, ואהבתי מאוד את התפקיד, שכלל המון רגש ואנרגיות. היה לי קשה לחשוב על עבודה שיושבים בה כל הזמן. אני טיפוס ג'ינג'י באופיי, חששתי להפוך לכיסא", היא מוסיפה בחיוך.

תקופת הניסיון הפתיעה אותה לטובה. "אני נהנית וכיף לי. מה שנותן לי כוח וחשק להמשיך זו קודם כול ההשקעה של המנהלים. אני לא עובדת מול קירות, יש עם מי לדבר. גם האווירה פה מקסימה: אנחנו נהנות ביחד, יש לנו קשר, אחת עוזרת לאחרת. אם שומעים שמישהי לא מרגישה טוב או לא ישנה בלילה בגלל הילד, מתחשבים בה".

על העבודה עצמה, הדורשת דיוק רב, אומרת חני: "אנחנו משקיעות עד לפרטים הקטנים. פורמות ומתקנות מה שלא יצא בדיוק על המילימטר, כי כל מילימטר חשוב. הכול מחושב וקבוע מראש".

למתפרה נכנסת בת־שבע (36), שמגיעה לביקור בעיצומה של חופשה לאחר הולדת בנה התשיעי. "כל היום אני חושבת על המתפרה. לא מצליחה להתנתק", היא מתוודה בחיוך. "זה ממש כמו הבית שלי, המתפרה היא אני. הילדים יודעים שאני קשורה לכאן קשר בל יינתק, והם מרגישים עם זה טוב. אני מגיעה הביתה אליהם בשמחה ועם הרבה סיפוק נפשי, כי אני ממצה את הכישורים שהקב"ה נתן לי במה שאני אוהבת, ומביאה פרנסה הביתה".

ובכל זאת, מדובר בעבודה די סיזיפית.
"אי אפשר להסביר את זה, זה משהו בנשמה. את לוקחת בדים והשם עוזר לך ליצור מזה דבר מושלם. הכי מרגש למצוא את הבגד שייצרת אחר כך בחנויות, או על אישה שלובשת אותו. אנחנו כמובן שומרות על פרטיות, אז אף פעם לא אומר לאישה שהשקעתי כל כך הרבה בבגד שלה".

לפני כעשרים שנה, כשהתארסה, סבתה קנתה לה את מכונת התפירה הראשונה שלה. עד לפני חודשים אחדים עבדה בת־שבע עם עוד כמה נשים במתפרה קטנה ומאולתרת, ואז הגיע אודי לוי והציע להן להצטרף למתפרה שתספק מדים לצה"ל ותעסיק נשים נוספות מהקהילה. "תמיד רצינו שהמתפרה תגדל ותתפתח, ושתספק עוד תעסוקה, אז שמחתי מאוד", אומרת בת־שבע. "אני מקווה שזה יהיה משהו ענק, שיגיעו עוד נשים. זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות עבורן".

כששואלים את התופרות מה תחושותיהן לגבי הלקוח הגדול ביותר שלהן, צבא ההגנה לישראל, הן מבהירות בראש ובראשונה שרב הקהילה אישר את עבודתן במפעל. מעבר לכך, הן גם גאות במשימה שהופקדה בידיהן: החיילים שיזכו בחולצות שיוצרו פה, יקבלו יחד איתן גם את התפילות הרבות שהושמעו בין התפרים. "כשאני עובדת, אני חושבת שעוד מעט ילבש את החולצה הזו חייל שייצא לקרב", מתארת חני. "אני לא יודעת לאן הוא ילך, אבל לפחות הוא יכול לדעת שיש תפילות על החולצה שלו עוד לפני שהיא בכלל נוצרה".

המשפחה והחברים יודעים שזה מה שאת עושה בעבודה?
"כולם יודעים. אני מגיעה הביתה עם שאריות חוטים ירוקים, אי אפשר להסתיר. הרב מאשר שהכול פה לפי התורה, וכולנו סומכים עליו ושמחים בכל שיתוף פעולה עם כל גורם".

"עם היכולות שלך את עוזרת לצה"ל", מצטרפת בת־שבע, שבשגרה מפעילה מכונה המחזקת את החיבורים בין חלקי הבד. "הבעלים שלנו מגִנים על החיילים באמצעות לימוד תורה, ואנחנו מתפללות, חושבות עליהם ואומרות תהילים כדי שהשם ישמור עליהם. זו הדרך שלי לעזור. אני נותנת את כל הכוח בלי פשרות כדי שתהיה לחייל החולצה הכי איכותית וחזקה, ללא פגמים, שחלילה לא תיפרם או תיקרע. יוצאת מכאן סחורה מדויקת ומצוינת, כדי שירגישו טוב עם מה שהם לובשים. אכפת לנו. בציבור שלנו לוקחים את הדברים עד הסוף, עושים את העבודה מכל הלב".

ראית פעם חייל שלבוש במדים שייצרת?
"אני עובדת במתפרה, זה לא שלי. אבל כשאני רואה חיילים באוטובוס או ברחוב, אני מנסה לראות אם תפרו להם מספיק טוב. אני בודקת איך החולצות נראות ואם התפירה מדויקת".

מלכי, לעומתן, מתייחסת למדים ביובש. "לא אכפת לי מה אתפור במקום העבודה שלי", היא אומרת. "אני לא מרגישה שאני משתתפת בפעילות הצבאית, כי אני עושה את זה לצורך התעסוקה שלי. אין לי עניין דווקא לעזור לצבא, לא זה המניע שלי. החלק שלנו בשמירה על המדינה הוא קיום התורה והמצוות, ובלי זה לא היה כלום. אני לא מוסמכת לדבר, בשביל זה יש רבנים, אבל גם בדרך התורה אמור להיות צבא - כזה שמנוהל בדרך התורה. כשהוא ינוהל כך, נסתכל עליו אחרת לגמרי".

עם זאת, גם היא מנצלת את זמן העבודה לתפילות "שכולם יחזרו בשלום. בכל חולצה אני חושבת: שהשם ישמור על החייל, ושלא יישפך דם על החולצה הזו".

העבודה המאומצת גיבשה את הבנות לחבורה מלוכדת עם הווי ייחודי משלה. לפני ימים אחדים הן חגגו מסיבת חנוכה בביתה של אחת העובדות. "לקחנו כמה חולצות פגומות שאין מה לעשות איתן, והצטלמנו למזכרת", סיפרה אחת העובדות. "עשינו חגיגה אמיתית והיה ממש כיף ומצחיק. כשסיפרתי אחר כך לבעלי שלבשתי את המדים, הוא היה מזועזע. זה לא היה לרוחו".

תעשיית הטקסטיל הייתה מענפי הייצור הגדולים של ישראל. היא החלה להתפתח כבר בראשית ימי העלייה לארץ, ופרחה במפעלים מצליחים כמו לודז'יה, אתא, כיתן, תפרון ודלתא, שהעסיקו רבבות עובדים, רובם בפריפריה.

בעקבות התחרות הגוברת מול חברות בעולם וביטול מכסי המגן, עשרות מפעלים העתיקו את קווי הייצור שלהם למדינות המזרח או לירדן ולמצרים, שבהן כוח האדם זול יותר. הנפגעים הישירים היו עובדי הכפיים הישראלים, שנותרו ללא פרנסה וללא הכשרה בתחומים אחרים. שום תקווה לא הסתמנה לתעשיית הטקסטיל הישראלית – עד שנשות המתפרה במצפה־רמון סירבו לקפל את הדגל ולחזות במכונות התפירה שלהן דוממות.

מתפרת העצמאות הוקמה בשנת 1972 וייצרה את מדי אריג הדקרון (מדי אל"ף) של צה"ל. במשך השנים היא סבלה מאיומי סגירה חוזרים ונשנים, וחרב הפיטורין ריחפה תמיד מעל עובדותיה, שרובן מפרנסות יחידות ואמהות חד־הוריות. אבל לפני כ־15 שנה, ביצירתיות, בתעוזה ובלא מעט מזל, הן הצליחו לצאת לדרך חדשה.

במשך כחודש התבצרו העובדות עם ילדיהן במתפרה, כדי למשוך סיקור תקשורתי ולמנוע את סגירתו הצפויה של המפעל. בהתאם להצעת הפשרה של עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות דאז, הן לקחו את גורלן בידיהן: 25 מהעובדות רכשו את מניות החברה, והחלו לנהל את המתפרה כאגודה שיתופית (קואופרטיב) ושמה "מצפה עצמאות". מובילות המאבק, בראשות חבצלת אינגבר שהפכה ליו"ר הנהלת המתפרה, אף כיכבו בסדרת הטלוויזיה התיעודית עטורת הפרסים "דרומה", של הבמאים דורון צברי וג'ולי שלז.

אלא שכעבור עשור שוב נקלעה המתפרה לקשיים: העובדות לא קיבלו את שכרן, הקואופרטיב התפרק ואיום הסגירה חזר. הפעם נחלצה לעזרה חברת "ערד תעשיות טקסטיל", שרכשה את המתפרה מהמפרק שמונה לה, והתחייבה להפעיל אותה במשך שלוש שנים. בסיום התקופה הזו, לפני שנה וחצי, העסק שוב נראה גמור: החברה הודיעה שאינה יכולה להמשיך בהפעלת המתפרה, והעובדות קיבלו מכתבי פיטורין והתכוננו לכבות את האור.

חבל ההצלה בא מכיוון בלתי צפוי: עמותת נצח יש"י, שהוקמה לזכר סגן ישי שכטר, לוחם פלחה"ן נח"ל שנפל בלבנון בשנת 1996, החליטה לרכוש את המתפרה הגוססת. עד אז העמותה עסקה בכלל בסיוע לנוער בסיכון ובהדרכות והכשרות טכנולוגיות בקרב מגזרים מאתגרים בחברה הישראלית, ולא היה לה כל רקע בתחום הטקסטיל או העסקים החברתיים. אבל מטרות העמותה - צמצום פערים בחברה הישראלית וסיוע לשכבות חלשות בתעסוקה – בהחלט התאימו למקרה של מתפרת העצמאות.

"קראתי במקרה שעובדות המתפרה קיבלו מכתבי פיטורין", משחזר אודי לוי, מנכ"ל העמותה ותושב נוה־דניאל שבגוש עציון. "ראיתי שכמעט שלושים נשים הולכות הביתה. בדקתי את שיעור האבטלה במצפה־רמון והבנתי שהן כנראה לא יחזרו למעגל העבודה".

הוא נסע למפעל מתוך רצון ללמוד עוד, והתאהב במקום. "היו שם 28 עובדות, ששמונים אחוז מהן בעלות ותק של עשרים שנה במתפרה. פגשתי נשים טובות שיודעות לייצר ורוצות לקבל משכורת, שמחפשות שקט וביטחון תעסוקתי, וכולן נושאות חלק מרכזי בפרנסת הבית שלהן. המחויבות והאווירה קנו אותי. חשבתי: לא יכול להיות שמקום כזה יפסיק להתקיים אחרי שכל כך הרבה שנים החזיקו אותו. צריך לתת איזה פוש. ערכתי בדיקות באופן עצמאי, וכשמצאתי שמשרד הביטחון צריך מדים, החלטתי שאני לא נותן למתפרה להיסגר".

לוי ביקש באופן בהול להיפגש עם נציגי ההסתדרות במצפה־רמון, עם מנהל הרכש במשרד הביטחון ועם הבעלים דאז של המתפרה - חברת מגבות ערד ודיוויד מזרחי - ומצא אצלם הרבה יותר מאוזן קשבת. "הם ממש יצאו מגדרם כדי להעביר את המושכות וכדי שהמפעל לא ייסגר", הוא מספר.

באפריל 2014, כמה ימים לפני כניסת מכתבי הפיטורין לתוקף, הושג המתווה להצלת המפעל. משרד הביטחון הזמין עשרות אלפי פריטי מדים לחיילים והתחייב להמשיך את הרכש, ופיטורי העובדות נמנעו. "מצאתי במשרד הביטחון ציונות ואכפתיות", אומר לוי. "הנגזרת היא שבתוך ימים ספורים, ובסיוע יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, הצלחנו להשיג מספר סַפָּק, שהוא תנאי לעבודה מול משרד הביטחון".

עמותת נצח יש"י רכשה את החברה, ולוי החל בתהליכי הבראה של המתפרה. "קשה לנהל עסק במצפה־רמון ולהתפתח ולגדול שם", הוא אומר. "זה מקום מבודד, מה שלא מקל על הוצאת סחורות וגיוס עובדים. העיירה נמצאת במרחק שעה מהפריפריה של ישראל, זו בעצם הפריפריה של הפריפריה".

בעקבות מבצע צוק איתן נקלטו עובדות חדשות במתפרת העצמאות, ומצבת כוח האדם גדלה לארבעים. לאחר תקופת הפעלה של שנה ונקיטת צעדי התייעלות, הבינו בעמותה שהבעיה העיקרית היא גובהן של ההוצאות הקבועות, שאי אפשר כמעט להקטין אותן. הפתרון ההכרחי שהסתמן הוא להגדיל את היקפי הייצור, כדי שההכנסות יאזנו את ההוצאות.

"הגענו למסקנה שכדי להתגבר על הקשיים במצפה־רמון יש לפתוח שלוחה נוספת, בעיר גדולה יותר", מסביר לוי. "כשאתה קטן מדי, קשה לך לשרוד. שלוחה תיתן גמישות גבוהה יותר בהפעלת הארגון, בגיוס כוח אדם, בכושר ייצור וביכולת להרחיב את מעגל הלקוחות ולפנות לפלחי שוק נוספים, מעבר למשרד הביטחון. אני רוצה לבקש מלקוחות בתחום הטקסטיל להעדיף ייצור כחול־לבן. בעשר אצבעות יצרתי שבעים מקומות תעסוקה לנשים במדינת ישראל, ואני רואה בזה שליחות. עכשיו צריך להבטיח את ההמשך.

"מתפרת העצמאות היא סמל לנשים שלא ויתרו, והמציאו את עצמן בכל פעם מחדש, במקום הכי קשה. הרוח הזאת קנתה אותי. זו רוח שמסרבת להרים ידיים ולהיכנע למומחים למיניהם, רוח שמראה שאם יש אמונה - אפשר לנצח. זה סיפורה של מדינת ישראל. כעת הרוח הזאת נושבת חזק ממצפה־רמון לערד. החונכות של הנשים החרדיות בערד הן אישה מקהילת העבריים מדימונה ועובדת מחבר העמים. נוצרו ביניהן קשרי חברות.

מרים פלוס, מוותיקות מתפרת העצמאות, חזרה במיוחד מפנסיה כדי ללמד אותן יום־יום איך תופרים. אני מקווה שהרוח הזאת תדביק גם את התופרות בערד. אני לוקח הרבה סיכונים בשלוחה החדשה, אבל אני מאמין שהדברים נעשים בשכל ישר ומתוך ניתוח המציאות".

העסקת נשים חרדיות אכן טומנת בחובה לא מעט אתגרים. רוב התופרות בערד הן אמהות לילדים, ומסיימות את עבודתן בשתיים וחצי. שיעור חופשות הלידה גבוה, והנהלת המקום מוגבלת בקליטת עובדות חדשות, משום שעליהן לעמוד בתנאי צניעות קשיחים.

"ילד בגיל שש לא אמור לחכות מאחורי הדלת בלי שאבא ואמא יביאו לו ארוחת צהריים", אומרת בת־שבע. "המקום הזה יכול לתת תעסוקה רצינית לנשים, והוא מתאים לנו. אז אני עובדת רק בבוקר, אבל עושה מעל ומעבר להוציא תפוקה מצוינת. יש לנו המון אחריות, רצון ועשייה אמיתית, עם כל הלב. לדעתי רואים תוצאות והחולצות מצוינות".

"אנחנו לא מרוויחות פה הרבה, אבל משתדלות לעבוד בכל הכוח והמרץ", אומרת חני. "זה מפורש בתורה: 'בכל כוחי עבדתי את אביכם'. הרמב"ם אומר על זה שכל עובד צריך להיות נאמן למעביד ולעבוד בכל כוחו. אנחנו אולי נמצאות פחות בגלל הילדים, אבל תראי פה המון נשים ממש לפני לידה, או כאלה שלא ישנו כל הלילה בגלל שהילד צרח, והן עדיין עושות את המקסימום".

בכל מה שקשור לשמירת הלכה, במה שונה המתפרה הזו ממקומות עבודה אחרים?
"לא צוחקים יחד עם גברים שמגיעים לכאן, שומרים על איפוק ואין דיבורים סתמיים. משתדלים גם לא לקרוא להם בשם פרטי, כי זו ההלכה".

"אם מגיע עובד גבר או טכנאי, אנחנו מדברים איתם קודם כדי שיידעו את הסגנון", אומר לוי. "אלו נשים חרדיות מהליבה של המגזר, מקהילה שמרנית מאוד. יש הסעות מפתח הבית ועד למתפרה, כדי שהן לא יצעדו לבד באזור התעשייה. הקשר של ההנהלה עם העובדות קורקטי ומתייחס רק לנושאי עבודה, והיכולת לגייס גברים נוספים היא מוגבלת.

"אנחנו חיים בחברה שמאמינה שצריך לכבד את האחר, ולא לבדל אותו. כאן נמצאת ההוכחה שאפשר לחבר כוחות: המנהל הוא גבר שאינו חובש כיפה, הבעלים חובש כיפה סרוגה, העובדות חובשות פאה. אומרים על החברה החרדית שהיא מעדיפה לחיות מקצבאות והיא אבן ריחיים על צוואר המדינה, והנה פה עשרות אמהות לקחו על עצמן בשמחה את האתגר של נשיאה בעול הפרנסה של משפחה גדולה. היום הן חלק מהמשק היצרני במדינת ישראל".

בכעשר מתפרות בפריפריה עובדים היום כ־600 עובדים. עצם קיומן בישראל 2015 - כאשר כמעט כל פיסת טקסטיל שנתפרת בחו"ל זולה יותר מאשר בארץ - נובע מ"חוק הטקסטיל הביטחוני" שיזמה ח"כ שלי יחימוביץ'. החוק, שהתקבל בשנת 2010, הוא אחיה הישראלי של "תקנת ברי" האמריקנית, המחייבת את צבא ארה"ב ואת יחידות אכיפת החוק שם לרכוש טקסטיל מתוצרת אמריקנית, כדי להגן על התעשייה המקומית.

בדומה לכך, גם משרד הביטחון הישראלי נדרש לתת העדפה מלאה ליצרנים כחול־לבן, ואילו המשטרה, השב"ס ומכבי האש מחויבים להעדיף יצרנים מקומיים כשהצעת המחיר שלהם גבוהה עד 50 אחוזים מזו של מתחרים מחו"ל. החוק הזה הציל את פרנסתם של מאות עובדים בפריפריה, וגם חסך למדינה תשלום של קצבאות אבטלה והבטחת הכנסה.

שותפה של יחימוביץ' לקידום החקיקה היה צביקה ליברמן, מנהל איגוד תעשיות האופנה והטקסטיל בהתאחדות התעשיינים. בזמן המאבק מול משרד הביטחון ומשרד האוצר בדרך להעברת החוק, השתתף ליברמן בהפגנות והניף מדי צה"ל ומשטרה שעליהם נכתב "הסינים תופרים, היהודים בוכים", ו"מייד אין צ'יינה - הכי ישראלי שיש". לדבריו, היום כבר ניתן לקבוע שהחוק הוא הצלחה ברורה. "עכשיו למשל עומד לצאת מכרז גדול של מדים למשטרה", אומר ליברמן. "אנו מחכים בכיליון עיניים שיזכו בו מתפרות ומפעלים במדינת ישראל, ושהכסף לא ילך לסין, כפי שהיה בעבר הלא רחוק. בשווייץ, למשל, לא יעלו על הדעת שמדי השוטרים ייתפרו בסין, רק בישראל זה כך".

משרד הביטחון קונה מדי שנה טקסטיל בכ־150 מיליון שקלים. כ־80 אחוזים מהרכש הזה נשארים בארץ בכל מקרה, והמלחמה שניהל ליברמן הייתה על 20 האחוזים הנותרים. "ביקשנו לגרום לריבון לקנות סחורה בישראל, כי עניי עירך קודמים, וכך התעשייה לא תברח מהארץ. החוק הזה הביא המון עבודה וגם גאווה. טקסטיל משמעותו לא רק מדים אלא גם אפודים, חגורים, תרמילים - כל הציוד שעל גופו של חייל. אלה המון פריטים, והמשמעות היא המון עבודה ותעסוקה בכל רחבי הארץ".

לחיזוק טיעוניו מציג ליברמן מחקר משנת 2007 שכותרתו "השלכות משְקיות לרכישת טקסטיל ביטחוני". המחקר הזה קבע כי "חישוב כלל המחירים הכלכליים של המעבר לייבוא מצביע שבראייה משקית כוללת, קיימת כדאיות כלכלית ממשית לייצור מוצרי הטקסטיל בישראל". "מי עשה את השקלול שאומר שייצור מדים בסין יהיה יותר זול?" תוהה ליברמן. "התוצאה תהיה דמי אבטלה, מובטלים שהולכים לשירותי הרווחה, לשכרות, למחשבות מדכאות. מהצד השני, כמה הטקסטיל הזה כבר עולה למדינת ישראל? לא מדובר במיליארדים. אם רוצים שתהיה מצפה־רמון, צריך שתהיה בה תעסוקה, ואם זה עולה כמה גרושים יותר, אז צריך גם לסבסד. לא צריך להתבייש".

החוק אמנם שיפר מעט את המצב בענף הטקסטיל הישראלי, אך לדברי לוי - שבשנה וחצי האחרונות מסתובב בין משרדי הממשלה – היחס לתעשייה המסורתית עדיין קר. "חשבתי שאשים אצבע בסכר עד שיבוא גוף גדול", הוא אומר. "כל כך הרבה בכירים מדברים על הנגב ועל תעסוקת נשים, והנה סוף־סוף יש מקום אחד שבו מתרכזות כל הקלישאות שלהם: פריפריה, נשים חד־הוריות, שכבה סוציו־אקונומית נמוכה. הייתי בטוח שזה רק עניין של זמן עד שהפוליטיקאים יבואו, אבל האצבע שלי נשארה לבדה בסכר. כשנפתלי בנט היה שר הכלכלה, פנינו אליו אינספור פעמים כדי להזמין אותו למצפה־רמון, אך ללא מענה.

"חברה שהיא חד־ממדית בתחומי התעסוקה, היא חסרת חוסן. אנחנו לא מתכחשים לכך שהיי־טק זה קטר צמיחה, אבל הפרדת הכלכלה מהחברה היא עוול שמייצר עיוותים. חברה בריאה ומוסרית צריכה לדעת לייצר טקסטיל, נגרות וחקלאות, ולאפשר לכלל האוכלוסייה למצוא פרנסה בכבוד. אבל כנראה עבודת כפיים הפכה למילה מגונה".

כשאריה דרעי החליף את בנט בתפקיד שר הכלכלה, ואחר כך הפך לשר הפריפריה, ליברמן ציפה לדבריו "שינשבו רוחות אחרות ושתהיה אוזן קשבת באופן טבעי. פנינו ללשכת השר, ובין היתר הזמנו אותו לכבד אותנו בפתיחת המפעל בערד, עיר שסובלת ממאות מפוטרים רק בשנה האחרונה. בסוף קיבלנו תשובה לקונית, שבשל שיקולי לוח זמנים השר לא יוכל לבוא".

לוי מעריך שבעזרת תמיכה ממשלתית, המתפרה במצפה־רמון ושלוחתה בערד מסוגלות להעסיק מאה עובדות. "מדינת ישראל השאירה אותנו להתמודד בעצמנו עם אחזקת עשרות מקומות תעסוקה בנגב", הוא אומר. "אנחנו לוקחים את המשימה בשתי ידיים, לא ביקשנו נדבות, אבל האתגר של הקניית יציבות למפעלים הוא בעצם התפקיד של המדינה.

"גילינו שותפים יצירתיים, אמהות צעירות שמשאירות שמונה ותשעה ילדים בבית ויוצאות לעבוד, עשרות נוספות מבקשות להצטרף דרכנו למעגל העבודה, ואנחנו נגייס - אבל בהיעדר עזרה ממשלתית, זה לא יקרה בקצב שהיה יכול להיות". בימים אלה פועלת עמותת נצח יש"י להעברת המתפרות לחברה עסקית נפרדת. העמותה תישאר בקשר הדוק עם המפעלים, לדברי לוי, ותמשיך לסייע לפיתוח התעסוקה בערי הדרום.

בשביל איציק שכטר, האב השכול שייסד את העמותה, המתפרה היא הרבה יותר מעוד פרויקט פילנתרופי. "זו גאווה שחיילי ישראל הולכים עם חולצה שכתוב עליה 'חיל התחזוקה - עמותת נצח יש"י מצפה־רמון'", הוא אומר נרגש. "החיילים נושאים על גופם את שמו של ישי, על מדים שנתפרו בידי בנות ישראל ולא בחוץ לארץ".
בחודשים האחרונים נפשו נקשרה בגורלן של התופרות מהדרום. "לקחתי באופן מעשי את האופי של ישי, שרצה לעזור ולכבד כל אדם באשר הוא. כבר שנה וחצי שאנחנו מצליחים לתת פרנסה לעשרות משפחות, מרחיבים את המעגלים, וזה סיפוק גדול מאוד. אני שמח שהמגזר החרדי בארץ עובר היום מהפכה, נכנס לשוק העבודה והמשפחות מאושרות".

לפני עשרה חודשים שכל שכטר את אשתו שרה, שנפטרה ממחלה. גם האובדן הזה מתורגם אצלו לתרומה לחברה: "אשתי הייתה גננת כל השנים, ואני מקווה שנצליח להקים בצמוד למתפרה גן ילדים שיישא את שמה. הגן הזה יקל קצת על האמהות הצעירות, שיוכלו לעבוד ולהתפרנס בשקט כשהקטנים לידן. שרה הייתה שותפה בכל הרעיונות של העמותה, וגם כשהייתה חולה היא שמחה שהמתפרה מתקדמת ומתפתחת".

האם מתפרת העצמאות עלולה למצוא את עצמה בפעם הרביעית בפני סגירה? לוי מביע אופטימיות זהירה. "בשנתיים האחרונות הוכחנו שבניהול נכון ועם קצת עזרה בקצוות, העסק הזה יכול לעבוד היטב. אנו משקיעים מאמצים כבירים כדי לאזן את המפעל, ולא חוסכים. אנחנו הולכים לקראת איזון לאחר שניקינו את כל השומנים. יש חודשים שבהם אנו מצליחים לגעת באיזון, ויש כאלו שלא. משרד הביטחון כלקוח הוא נקודת חוזק, אבל מה יילד יום? אני לא נביא. האופק חיובי, והמסר הוא שזה תלוי במדינת ישראל: אם היא תיתן יד למהלך, הוא יצליח בוודאות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg