למה צריך להודות גם על המלחמות שקרו?
איבודה של היהדות לא קרה ברגע. היה זה תהליך ארוך בו התמסמסה לה לאיטה תחושת השייכות. ייחודה של משפחת החשמונאים הייתה שעדיין נשאר בהם הרצון לקום ולהילחם למען מה שכל סביבתם חשה אדישה כלפיו
"מודים אנחנו לך ... ועל הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". (תוספת מיוחדת בתפילה בימי החנוכה).עוד כותרות ב-nrg:
- התרומה של נשות חסידות גור לצה"ל
- מרגש: החנוכייה המיניאטורית שהודלקה בגטו
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מובן הוא הדבר שאנו מוצאים לנכון להודות על ניסים, שחרור מכיבוש (פורקן), גבורה וישועה. לא רק מובן אלא אף מתבקש. אולם סיומו של המשפט בו אנו מודים על המלחמה תמוה עד מאוד. וכי מה טוב יש במלחמה, מי לא היה רוצה להימנע ממנה? על מה יש להודות בה?
אם ניכנס לראשם של היהודים יושבי ארץ ישראל באותה תקופה (164 לפנה"ס), הרי שנמצא את עצמנו מתבוננים במכבים בעיניים מלאות פליאה. כבר עשרות בשנים שהעם היהודי ספג מערכי התרבות ההלניסטית. בתחילה כליווי למסורת היהודית, אח"כ בצמוד עליה, דרך הפיכת המסורת לליווי של התרבות היוונית כשלטת העיקרית ועד איבוד הזהות היהודית מכל וכל.
איבודה של היהדות לא קרה ברגע. וכי מי היה מעלה על דעתו לזנוח את היהדות ולהחליפה בתרבות אחרת? היה זה תהליך ארוך בו התמסמסה לה לאיטה תחושת השייכות עד שקל היה להשיל אותה מעל כתפי העם. המעטים שהחזיקו ביהדות, המכבים, נתפסו כקיצוניים, מיושנים וחסרי מעוף ומבט לעתיד. גם אלו אשר עדיין זכרו את מסורת האבות לא מצאו לנכון להילחם עליה. איבודה היה נראה בעיניהם כמעט מתבקש וברוח הזמן, כך שהאדישות כלפי הניתוק הסופי ממנה הייתה טבעית מבחינתם.
לכל אדם ישנם עקרונות, אמונות ומטען ערכי שנרמס לו מתחת לגלגלי רכבת החיים: חברה, עבודה ומשפחה. טרדות הפרנסה דוחקים הצידה את הרצון לעורר ולהקים מחדש ערכים אלו. ברבות הימים האדישות מכרסמת אפילו את זיכרונם וכמובן את התעוררותם.
ייחודה של משפחת החשמונאים הייתה שעדיין נשאר בהם הרצון לקום ולהילחם למען מה שכל סביבתם חשה אדישה כלפיו. המלחמה היא עשיית המעשה בים של אדישות ראויה לשימת לב ולהודאה לא פחותה מזו של הנס, השחרור, הגבורה והישועה שבאו בעקבותיה.
בפרשתנו מסופר על אחיו יוסף המגיעים למצרים בעקבות הרעב השורר בארץ ישראל. " ויוסף הוא השליט על הארץ... ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו... ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו... ויאמר אליהם מרגלים אתם". האחים מנסים להבין מדוע הגיעה אליהם צרה והאשמה זו "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". מסבירים חז"ל כי מכירת יוסף הייתה נכונה וצודקת על פי הדין, אולם האדישות שחשו לנוכח המעשה למול תחנוניו אליהם - הייתה חטאם.
השלהבת הדולקת בראש נרות החנוכייה היא אותה שלהבת שעדיין מאירה בליבנו ומכריזה: אין חלקנו עם האדישים.
הכותב הינו מרצה ופעיל במרכז משמעות רמת אביב
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם