ראשי » יהדות » תרבות

בדיחות מקווה וכס"רש: הכירו את הסטנדאפ הנשי במגזר

מי צריך את ג'רי סיינפלד כשההומור החתרני ביותר מסתובב דווקא במגזר? הנשים הדתיות רוצות להצחיק, וזה כולל בדיחות על הבעל והחמות. הכירו את "דעתן קלה"

נשמה: אני לא רוצה ללכת. חשוך שם.
מלאך: קחי נר, נשמה.
די... די... יהיה בסדר. יהיו לך חיים טובים. אני אסדר לך גוף טוב להיכנס אליו.
- תוותר לי על שלושה חודשים גזים?
- אני יכול לסדר לך חודש.
- טוב. ושיניים לא לפני שנה! ומחזור מינימום בכיתה ט'!!


עוד כותרות ב-nrg:
- סקר: תחבורה ציבורית בשבת? רוב הצעירים נגד
- אם המתנחלת מ"האח הגדול": "תכנית אידיוטית"
 כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

נר חמישי של חנוכה, וסלון משפחת סימפסון התפנה מרהיטיו לטובת וילון שחור ועמודי תאורה. על הרצפה הערומה מקיימות יעל ושירי את החזרה הגנרלית האחרונה שלהן, רגע לפני שיעלו על הבמה בגולה עם המופע החדש.

הכירו את "דעתן קלה", אם תרצו, הגרסה הנשית לאנדרדוס. מופע סטנדאפ שמתאר מיתוסים המוכרים מחיי היומיום של המגזר: לקוחה בחנות מטפחות שאופייה משתנה לפי כיסויי הראש שהיא מודדת; נשמה שרוצה לבוא לעולם ומנהלת משא ומתן על חייה העתידיים; שתי בנות שנפגשות בגינה ומנהלות שיחה שלמה בלי לזכור את השמות אחת של השנייה.

יעל סימפסון ושירי שטיינמץ הכירו לפני עשר שנים בבית ספר שבו לימדו. הן החליטו להקים תיאטרון ילדים, מאוחר יותר למדו באספקלריה, כתבו הצגה דרמטית וכעת הן מנסות את מזלן בתחום הבידור. למרות שהטקסטים שגורים בפיהן, ניכר שהן לחוצות. בזווית העין הן פוזלות לעבר אמיר מויאל, שכתב עבורן חלק גדול מהמערכונים, כדי לוודא שהוא אכן צוחק מהפאנצ'ים. מויאל הוא גם הגבר היחיד שיצפה במופע הזה, שעתיד לרוץ על טהרת הנשים בלבד.

"ההומור חייב לגעת", מסבירה סימפסון, "ומה לעשות שהנושאים שמעניינים אותנו כרגע קשורים לנשיות שלנו. אז אם יש מערכונים שנוגעים באימהות, בכיסויי ראש או בנשמה שצריכה לרדת לעולם ומתחננת שהמקווה לעולם לא ייפול לה על שבת, אלו מבחינתנו מקומות מאוד אישיים בתוך עולם הנשיות".

אתן מתארות פריחה אבל היא עדיין שמרנית למדי. בתחומים רבים המגזר הולך קדימה, אבל פתאום כשזה מגיע להומור הבנים והבנות נפרדים?
"אין מה לעשות", מסבירה שטיינמץ, "אפילו מערכון שכתבנו על הווטסאפ, שכביכול מתאים גם לגברים עוסק בנושאים של נשים. כל האלף קבוצות שאימהות חברות בהן, אין לזה כמעט מקבילה בעולם הגברי".

שלא תטעו, גם העובדה שמדובר במופע נפרד לא חסכה מהשתיים את ההתלבטויות בנוגע לתכנים והחשש מתגובת הקהל. "עדיין היו דיונים על הנושאים", הן מתוודות, "מותר לדבר על מקווה? מותר לדבר על המחזור החודשי? אנחנו בודקות גבולות, אבל בגלל שאנחנו יודעות שהקהל הוא נשי אפשרנו לעצמנו דברים שלא היינו מעזות במקומות אחרים".

סימפסון ושטיינמץ לא לבד. אם עד לפני כמה שנים המילים "הומור נשי" נתפסו כמעט כאוקסימורון (נסו לחשוב על סטנדאפיסיטיות שאינן עדי אשכנזי, רותם אבוהב או אורנה בנאי, מצאתם?), בשנים האחרונות נדמה שהתחום הולך ופורח. נשים כבר לא חוששות לצחוק על עצמן ועל החיים והבחירות שלהן. לצד ההומור הכללי, פורח בשקט־בשקט גם הומור מגזרי חד ובועט.

"השיח הנשי נמצא בתודעה והרצון לצריכת תרבות כזאת הופך קיומי", מסבירה צופיה לקס, אחת הבולטות והוותיקות בתחום, סטנדאפיסטית ושחקנית פלייבק שרצה כבר מספר שנים עם מגוון מופעי בידור לנשים. "אני רואה את פריחת הז'אנר כחלק ממגמות הרבה יותר גדולות מרחבת המשחקים המצומצמת של המגזר. אם פעם נשים היו הולכות לשמח את עצמן עם חברה או עם הבעל, בשנים האחרונות יש עליה בקהילתיות הנשית. משהו השתנה. זה פילוסופי קצת, אבל דווקא היציאה של הנשים מהבית, העצמאות שהן קיבלו והעומס הבלתי אפשרי שנוצר בעקבותיה יוצר צורך לדבר על זה".

לקס, אמא לתשעה ילדים, מודה שלא קל לעבוד בתחום שמצריך יציאה מהבית בשעות מאוחרות כמעט מדי ערב. אבל באופן אירוני, זהו הגרעין שממנו צמח גם המופע שלה. "מה שאנשים רגילים חווים בשבועיים, אישה חווה ב־12 שעות. הטירוף הזה מביא לכך שנשים צריכות יותר לפרוק, ואני מאוד מרגישה את זה כשאני נוגעת בנושאים טעונים.

"כשאישה רואה את עצמה על הבמה, איך היא מתארגנת בבוקר עם הילדים כשבמקום לקום בשש וחצי היא קמה בשבע, וכולנו יודעות ששבע זה כבר ספירה אחרת. מאמא נינוחה ורגועה את הופכת להיות שוטר, מעיפה את הילדים מהמיטות, זורקת להם סנדוויצ'ים בתיק. היא רואה את הטירוף הזה על הבמה ומשהו מתרחש אצלה. היא אומרת 'וואלה, אלה החיים שלי, והם פסיכיים'".

לקס מציינת את החוויה המרפאת במפגשי הסטנדאפ. "נשים הרבה יותר מפרגנות היום", היא טוענת, "כל הדיבורים על 'קנאות נשית', על זה ש'מאחורי כל אישה מצליחה יש חברה שמאחלת למותה' כבר לא ממש נכונים. יש הרבה הדדיות והמון תמיכה נשית באירועים האלה. אם הסטנדאפיסטית מיכל פרץ יכולה לשים על הבמה את היתמות שלה ולצחוק על איך שבשבעה היא מתה לצאת לשירותים ולא יכולה כי היא תקועה עם מנחמים, ולהביא אותה בקטע ראפ עם שורות כמו 'לנשנש חטיפים, לאכול בלי חשבון / גלידות, שוקולדים, כל היום לטחון / עליתי 20 קילו, על מה המהומה? / תרחמו עליי, אני יתומה!' אז קורה כאן משהו גדול. מי בכלל היה מעז לצחוק פעם על יתמות? פתאום מותר לגעת בזה".

גם את מופיעה רק בפני נשים.
"קודם כל אני דוסית. מאוד לא נוח לי עם קהל גברי שצופה בי, משום שכשאני על הבמה אני מתפרעת ברמות ומרגיש לי לא נוח שגברים יצפו. מעבר לכך, גם כיף לי לעסוק בתכנים של נשים".

במה זה שונה מסטנדאפ חילוני?
"לסטנדאפ חילוני יש נטייה לרדת על הצופה, להביא צד בוטה. אני מופיעה גם בפני נשים חילוניות וכשאני מדברת איתן על הריון ולידה אלו אותו הריון ואותה לידה. אז נכון, אני לא מדברת איתן על יציאות לברים. אני גם לא נוגעת בנושאים של זוגיות. פעם אחת העליתי בדיחה על זוגיות והפסקתי עם זה, כי מה קורה? אישה מגיעה הביתה אחרי יום משוגע ורבה עם בעלה, ואז היא מגיעה למופע ותארי לך שאני צוחקת שם על זוגיות. בהכרח מישהו יוצא טמבל, וזה בדרך כלל הגבר. אני רוצה להעצים, ומה שלא מעצים בעיניי לא נכנס. אני לא רוצה שאישה תגיע הביתה וישב לה בתא האחורי של המוח שכל הגברים אוטיסטים ולא עוזרים. אני רוצה שהיא תגיע הביתה שמחה ומאושרת בזוגיות שלה".

יש נושאים שהיית רוצה לדבר עליהם ואת נמנעת?
"האמת היא שבכל פעם מחדש אני מופתעת מהפתיחות של הנשים ומהרצון שלהן לעסוק גם בנושאים הכי אינטימיים. היה לי מופע שהיו בו מלא נשים חרדיות. אמרתי להן 'תשמעו, הקטע הבא מדבר על נושא רגיש, ואם זה מפריע למישהי אז שתגיד לי. ואז אמרתי עם השפתיים בלי קול: מקווה. כל הנשים נכנסו להיסטריית צחוק. זה היה שוק בשבילי. הבנתי שהציבור היום יותר בשל ורוצה לעסוק בנושאים האלה".

כמעט בלתי אפשרי לנתק את פריחת ההומור הנשי במגזר מעליית קרנן של הרשתות החברתיות. מעבר לכך שהרשת מספקת מדד די אובייקטיבי לאיכות ההומור של הסטנדאפיסטית המתחילה, עצם הפלטפורמה יוצרת שינוי, בבחינת "המדיום הוא המסר".

"הפייסבוק מאוד תורם לפתיחות רגשית", מסבירה לקס, "אם פעם היינו צריכות לשמור על הפאסון ולשדר שהכל מושלם, משהו בשיח של הפייסבוק מאפשר להראות חסרונות. פתאום מותר לי להראות שאני עייפה, שנפגעתי, שקשה לי. השיח הרבה יותר מכיל ובסוף הוא גם מוצא את דרכו אל הבמה".

נויה מנדל, מחלוצות הז'אנר, חוותה את השינוי הזה על בשרה. "כשהתחלתי, החשיפה הייתה הרבה יותר איטית. הייתי מזיעה בשביל לקבל אייטם בעיתון", היא נזכרת. "היום מספיק להעלות סרטון ליוטיוב, ואת כבר לא תלויה במדיות הישנות".

יכול להיות שהפלטפורמה של הפייסבוק, שמאדירה ציניות והומור, מייצרת יותר אנשים מצחיקים?
"היום, בגלל המדיות החדשות, אתה צריך להיות עוד יותר ספונטני ורגיש ועם חוש הומור. להיות מצחיק נהיה פרמטר משמעותי כי אנשים קוראים אותך ומגיבים ומלייקים. מצד שני, עדיין חסר לנו איזה מן קומדידוס, מועדון סטנדאפ לדתיים".

ואם בפייסבוק עסקינן, מי שמיטיבה לנצל את היתרונות של המדיום היא רביטל ויטלזון, שבחודשים האחרונים חזרה להופיע גם בפני קהל וכל השיווק שלה נעשה דרך הרשת. בסוף כל מופע היא מעלה לעמוד שלה תמונות סלפי עם המשתתפות, שגוררות אחריהן ים של תגובות והצעות נוספות.

"הפייסבוק מאוד מקל על השיווק", היא מסבירה, "אם פעם הייתי צריכה לעשות קופות פתוחות, לפרסם בעיתונים ולעשות טלפונים לרכזות ביישובים, היום זה עובד הפוך − העוקבות שלי בפייסבוק לוחצות בעצמן על הרכזות. הן פונות אליי ואומרות 'אנחנו כמה חברות שרוצות להתארגן למופע' וקל לברר את ההיתכנות הכלכלית כי הכל רץ בווטסאפ".

על הנושא הזה כדאי אולי להתעכב. משום שלא ניתן לחשוד בויטלזון שיש לה בעיה להופיע מול גברים, ובכל זאת, גם המופע שלה מוכוון לנשים בלבד.

"ברור שאין לי בעיה להופיע מול גברים", היא מודה, "אבל הערב הזה ספציפית מדבר על נושאים שנשים מרגישות צורך לפתור אחת עם השנייה. זה חלק מתופעה יותר רחבה של כל מיני התארגנויות נשיות ברשת, קבוצות פייסבוק כמו 'אימהות מבשלות' ו'מאמא גורו' וכדומה. נשים שבאות ואומרות 'אוקי, פמיניזם פמיניזם אבל בא לי עכשיו מתכון קל לעוגה אז איפה אני מוצאת אותו'".

איך כותבים סטנדאפ?
"המופע שלי הוא לא סטנדאפ", מבהירה ויטלזון, "זה שיח נשים והוא לא רק מצחיק אלא גם מעניין ומרגש. המטרה היא לבחון ביחד את כל מה שקורה אצל כולם כשמבחינתי זו גם הבשורה − להבין שזה קורה אצל כולן. מתקשרת אלי מישהי מאלון שבות ועשר דקות היא מתייפחת בטלפון. היא אומרת לי: 'אנחנו קהילה צעירה ועוברים תקופה לא קלה את יכולה לבוא?' וליבי נמס. ברור שבאתי. אני מוצאת את עצמי מתמסרת לזה. אני מאמינה בלעשות את הדברים דרך הרגליים בתוך הקהילה ולאו דווקא באיזה מועדון. יש לקהילה איזו אנרגיה כשהיא עם עצמה ואני בהחלט מכתתת רגליים בארץ ועושה את זה בשמחה ובאהבה רבה".

"זה לא משנה מה שתאמר, כי אוכל ביתי לא הולך עם קטשופ, אלא אם כן הוא לא טעים, והאוכל שלי כן טעים. למה גם אצל סבתא שלך אתה שם קטשופ? היא והכורכום שלה?!... אצלי אתה לא תאכל כי זה לא הכורכום, זה הביטחון העצמי. היא לא שואלת אם לחמם לך, היא פשוט מחממת לך. ואז אתה כמו אסיר שמתאהב בשובים שלו, אתה אומר לה כמה טעים זה היה ומאמין בזה והיא לא אומרת תודה, לא! היא אומרת שיהיה לך לבריאות, יעני היא לא צריכה אותך שתחמיא לה". (מתוך "לחמם לך", צביה מרגליות)

באוגוסט 2011, עם מטפחת לראשה ובטן הריונית למותניה עלתה צביה מרגליות לבמה במועדון הלימה־לימה התל אביבי ונתנה שם את קטע הספוקן וורד (שירה מדוברת) הראשון שלה. זה לא היה קטע מוצלח ביותר, אבל הקהל הריע בתשואות. היא הלכה והשתפרה ושנה לאחר מכן גרפה את המקום הראשון בתחרות הפואטרי סלאם הארצית. מאוחר יותר זכתה בפרס משוררים צעירים של משרד התרבות. מרגליות היא ללא ספק אחת החלוצות הדתיות בז'אנר החתרני הזה, שמכליא בין שירה לסטנדאפ, ובין הבודדות שבחרו בקהל חילוני כקהל הטבעי שלהן. "אני באמת לא מבינה למה זה יצא ככה, כי אני באמת דוסית בכל המובנים", היא מספרת.

אולי כי שם אין לך תחרות וקל להיות ייחודית?
"יכול להיות, זה נכון שנחמד לבוא בתור הדתייה הלא מתנצלת ויש בזה אחלה גרוב, אבל זה לא רק זה. אני עוסקת באמנות המילה ואני נוגעת הרבה פעמים בנושאים שקשורים לאינטימיות, ולפעמים קהל דתי קצת נלחץ מהם. החילונים דווקא מקבלים את זה בזרועות פתוחות. כשאני באה לקהל חילוני ומדברת על הנקה ועל זוגיות של 'לחמם לך', אני מבינה שאף אחד בעצם לא מדבר איתם על זוגיות שהיא לא בהומור של גברים ציידים ונשים לקטות, לא 'אני פה בגלל אשתי', אלא פשוט זוגיות קיימת ויציבה. לא שואלים אם להיפרד ועדיין יש שם מלא תוכן. אנשים באים ואומרים לי: 'למה אף אחד לא מדבר על זה?'".

מרגליות טוענת שפריחת ההומור אצל נשים דתיות היא תהליך הרבה יותר גדול ממה שנדמה. "בינינו, ימימה מזרחי התחילה את זה. הרעיון של רבנית שנותנת שואו מצחיק התחיל ממנה, וזה לא מובן מאליו. אני לא זוכרת שכשהייתי ילדה היו רבניות שמוכרות כרטיסים להופעות שלהן ושהיו להן מעריצות. כל הפרשות החלה הן תעשיית בידור מטורפת, לא רק מה שקורה ב'גולה'. קורה כאן משהו מעניין גם אצל הדוסים שבדוסים".

גם טל ביסמוט, סטודנטית לתיאטרון במכללת אמונה ושדרנית רדיו בגלי ישראל, היא בין הבודדות שהתחילו להשתפשף דווקא מול קהל חילוני. באוקטובר האחרון עלתה במסגרת "תעשה לי לייב" − במה פתוחה ליוצרי רשת, ונתנה שם את קטע הסטנדאפ הראשון שלה. "זה היה נורא מלחיץ להופיע בפני קהל חילוני", היא מתוודה, "לא ידעתי איך הם יקבלו אותי". מצד שני היא טוענת שלעיתים זה יותר פשוט מאשר להופיע מול המגזר הדתי.

"הייתי מאוד חוששת להיכנס כאישה להרכב כמו זובור", (הרכב קומי בניהולו של אור רייכרט שמכיל, נכון לעכשיו, רק אישה אחת, פנינה ספרינגר, ר.מ.ב) גם בגלל המקום ההלכתי של להיות אישה בין גברים ולסווג את הבדיחות שלך כדי שלא לצאת חתרנית פמיניסטית, וגם כי לא הייתי רוצה להיות במקום שמנסה להוכיח כמה שאני מצחיקה ושישוו אותי לגברים".

כאן מגיעה כמובן השאלה המתבקשת, האם הסטיגמה שנשים פחות מצחיקות באמת נכונה?
"אני חייבת להסכים איתה קצת", מודה ביסמוט. "הרבה פעמים כשנשים מנסות להצחיק זה נורא מתאמץ. נראה לי שלנשים יותר חשוב איך הן נראות, ובסטנדאפ את לא תמיד מחמיאה לעצמך. צריך המון ביטחון עצמי כדי לא להיראות טוב ולהשלים עם זה, בלי השפיטה הפנימית שנשים כל הזמן חיות אותה, של 'איזה פדיחות ואיך יסתכלו עליי'. לכן גם קשה לפעמים לנשים דתיות לשחק לפני גברים, כי יש בזה משהו מאוד מתמסר ואת צריכה להיות שם כל כולך, בלי לדעת איך את נראית".

מכירות את זה שאנחנו צריכות לשנות את ספרי הילדים כדי שיתאימו למציאות של היום? היום כבר לא רק אבא הלך לעבודה ויביא מתנה. גם אמא עסוקה, ממש אין לי זמן לחמישה בלונים שלמים, ולכן אני רוצה להכיר לכן את הספר 'מעשה בבלון'. אמא של רותי הביאה מתנה, שמחה וששון, בלון. (מתוך המופע של מיה בודאי-פרידמן)

על הרנסנס הנשי הדתי בתחום ההומור מאפילה מעט העובדה שלא צומחת ממנו אמירה ביקורתית משמעותית על החברה הדתית ומנהגיה. מרבית המרואיינות בכתבה הודו כי הן מתרחקות מזה כמו מאש.

בזמן שצוות "דעתן קלה" מתכוננות למערכון נוסף, מויאל מתערב בשיחה ומסביר. "כשאתה יוצר מופע מוכוון לקהל דתי תמיד יש איזשהו פחד שהמופע שלך יישרף, שיצאו נגדך, שיגידו שהוא לא צנוע. אם אתה הולך על הומור מגזרי אתה לא יכול לאבד את המגזר, אתה חייב ללכת למכנה משותף כמה שיותר נמוך וכשר. גם לאנדרדוס היה קשה לצאת במערכון סאטירי. שיר הסמס היה הראשון שהכיל בתוכו ביקורת כזאת, והוא הגיע בשלב מאוד מאוחר. אני חושב שבכלל במגזר הדתי קשה עם ביקורת פנימית וייקח עוד זמן עד שמישהי תעלה הצגה ביקורתית. יכול להיות שאנחנו עוד לא בשלים לזה".

בתוך הפריחה הזהירה הזו בולטת מיה בודאי־פרידמן, דמות סוערת ומעניינת בענף הבידור הנשי־דתי. את ניסיונותיה הראשונים בתחום עשתה לפני כשנתיים בקונגרס הפדל"חושי הראשון, והיא מצליחה לשלב, בחן רב יש לומר, הומור נקי שמצליח להכיל בתוכו גם ביקורת ואמירה חברתית נוקבת.

"כשאני באה להופעה והסטנדאפיסט מדבר בצורה בוטה, זה גורם לי להתכווץ, ולאו דווקא ממקום דתי", היא טוענת, "ברור שאם אהיה בוטה זה יצחיק, אבל אני מאמינה שאפשר להיות מצחיקה בלי הדברים האלה".

ובכל זאת את מעבירה ביקורת.
"כי יש לי ביקורת וזה השופר שלי", היא מסכמת, "אחרת זה באמת עלול להתדרדר למקומות של האנשים שעומדים על הבמה ומדברים על איברי הגוף שלהם. להגיד 'הלכתי ברחוב ונפלתי על בננה' זה קל מדי. סטנדאפ אמיתי צריך שיהיה בו אמירה ביקורתית. זאת השליחות שלו".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg