יצאנו לבדוק: מהו הטשולנט הכי טוב בירושלים?
חסיד חב"ד ומזרוחניק יצאו ב"ליל שישי" לטעום טשולנט במאה שערים. הם שמעו מעשיות חסידים, שתו א–ביסלע יי"ש ומצאו את הקישקע המנצח. זה יכול היה להיגמר נחמד, אלמלא התקשרה למחרת אשת המזרוחניק למערכת והכריזה: בעלי לא יעבוד איתכם יותר
צ'ונט או צ'ולנט, טשולנט או אולי בכלל חמין? שורוק או חולם? ט' או צ'? אלו השאלות שאיתן התחלנו את המסע הגדול שלנו בין הצ'ונטיות של ירושלים בליל חמישי; חב"דניק (בלאי) ומזרוחניק (עוד יותר בלאי) נדרשו לאכול טשולנט במשך לילה שלם, ולשרוד כדי לספר. האם שרדנו? כמעט.
עוד כותרות ב-nrg:
- בלי להתגייר, בני האנוסים מתקרבים ליהדות
- תופעת הבאבות צריכה להיכנס לכלא יחד עם פינטו
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
המזרוחניק, שהפך לאחרונה לבעל בית, לא רגיל לשעות המאוחרות ובכל זאת אכל שלוש מנות מפוצצות בשעועית ושאר קטניות. החב"דניק הצנום, ממזר שכמותו, השחיל כמה ביסים וקוגל קטן, אבל במהירות החליט שזה יותר מדי בשבילו והעביר את יתר הלילה בשיחות מעמיקות בענייני דיומא ובצילומי סלפי. המזרוחניק לא משאיר אוכל בצלחת מקדמת דנא ולכן נאלץ לאכול גם את מנתו של הצנום. ההשלכות יגיעו בהמשך.
בתום הערב אפשר להכריז שאם לרב קוק זצ"ל היה מסע המושבות, אנחנו מקווים שעל שמנו ייחקק מסע הצ'ונטיות, שבו צעדו שני עיתונאים אמיצים ורעבים בין אתרי מורשת קולינריים חרדיים וחזרו, ובכן, כמו שחוזרים אחרי מסע צ'ונטיות במאה שערים בשעת לילה שבין חמישי לשישי.
אז צ'ונט או טשולנט אתם שואלים? "אין כללים בטשולנט", מסביר מנדי בידענות כשאנחנו פותחים את הערב. למסע מצטרף העיתונאי עקיבא וייס, הפרשן הפוליטי של האתר "בחדרי חרדים", או כפי שמנדי אוהב לקרוא לו "הנחום ברנע של הציבור החרדי, הח"כים החרדים רועדים ממנו".
וייס מנסה לפרשן לנו את שאלת הערב: "צ'וּנט זה חסידי יותר (שורוק), הירושלמים קוראים לזה צ'וֹנט (בחולם)", הוא אומר בביטחון. וכן, אנחנו יודעים שאמורים לכתוב טשולנט, אבל בסיבוב שלנו כולם אומרים צ'ונט, אז תתמודדו. "יש הבדל בטעם", זורק גם החב"דניק שמרגיש צורך להיות ידען. "ובכל מקרה הצ'ונט תמיד בא מעורבב עם נייעס".
אנחנו מתחילים בשכונת הבוכרים. "יש פה איזה צ'ונט שנקרא מוישל'ה?" שואל מנדי קבוצה של בחורי ישיבה שעוברים במקום אך לא ממש מתלהבים מהמצלמות שלנו. בכל מקרה הם מוכנים לשתף פעולה אבל אין להם בשורות טובות. "מוישל'ה" המיתולוגי, כך אנחנו מתבשרים בצער, כבר לא עמנו.
"נמצא מקום אחר לספתח, זה לא נורא. אצל חרדים אין שעות", מסביר מנדי למזרוחניק. "השעה 22:00 אבל עוד מוקדם. המהדורות המרכזיות בקווי הנייעס (קווי חדשות טלפוניים) משודרות ב–12 בלילה, ורק אז מגיעים לפריים טיים. זו רק ההתחלה".
אנחנו צועדים אל שכונת בית ישראל. המזרוחניק, שהאמין עד לאותו הערב שהחב"דניק מכיר את השטח, מגלה במהירות שעלינו לשאול את העוברים והשבים איך מגיעים ל"אליז", אחת הצ'ונטיות הפופולריות באזור. לבסוף אנחנו מוצאים את המקום, בעזרת כמה ממכריו של מנדי, שאחרי שהצטלמו איתו סלפי מחמיא (מתברר שהוא סלב מגזרי), הובילו אותנו אל סמטה חשוכה עם ניחוח נפלא, בדיוק מול ישיבת מיר המפורסמת. "דתי־לאומי בכל מאודו מגיע למעוז החרדים", מקדים מנדי לכל מי ששואל מה בכלל צביקה עושה שם, ומוסיף: "מה יש ליהודי לעשות ביום חמישי בערב אם לא לחפש צ'ונט בבית ישראל?"
"זה הצ'ונט המרכזי", פוסק אחד החבר'ה שעומדים בחוץ, ועל הדרך חושף בפנינו את העובדה שהוא "אושיית פייסבוק חרדית". מעין גרסה דוסית ליותם זמרי. ככל שחלפו השעות אל תוך הלילה, למד המזרוחניק שכל חרדי שלישי שנמצא במוקדים האלה מגדיר את עצמו כ"אושיית פייסבוק חרדית".
רגעים אחרי שאנחנו נכנסים, מפתיע אותנו התקף אפילפסיה של אחד מהנוכחים במקום (לרגע חששנו שהוא נחנק מהצ'ונט, דבר שמטריד במיוחד את מנוחתו של המזרוחניק). כשהשטח נרגע והבחור מרגיש טוב יותר, אנחנו מוצאים לעצמנו שולחן עם עוד כמה אושיות פייסבוק חרדיות.
נקדים ונספר כי צ'ונטיות הן מעין מועדון לגברים בלבד. אמנם ב"אליז" ישבו כמה נשים ("הן מגיעות לפה רק עם הבעלים שלהן, אין פה רווקות", מעיר אחד החבר'ה), אבל ככלל מדובר בתופעה חריגה, ולרוב הנשים גם לא ממש רוצות להיכנס; השולחנות יהיו תמיד מלאים בפירורים של חלות ושאריות מהסועדים הקודמים, ריח של סיגריות (למורת רוחו של המזרוחניק) ואלכוהול. אם היינו צריכים להשוות, מדובר בשילוב של מועדון עישון אירופי ופאב שמיועד רק לבני המין המזוקן.
אליז, שבהמשך נגלה כי היה המקום הכי נקי והיגייני שבו ביקרנו, נמצא בבעלות שני אחים צעירים, אלי וברל פרי. במהלך השבוע מדובר במסעדה לכל דבר, אך בלילות חמישי הוא הופך לאחת הצ'ונטיות הפופולריות, אם לא ה–האח המבוגר יותר, ברל, מקבל אותנו בפנים מאירות. ניכר שהוא מבין את העסק ויודע שאם עיתונאי מגיע אליו, כדאי לספר לו את הסיפור, לתת לו את החוויה. ואכן כך היה.
בניגוד לחב"דניק הצנום שבקושי אכל חצי מהמנה המכובדת שהוגשה לנו, למזרוחניק דווקא יש תיאבון והוא טורף בלי הכרה. בין לבין סיפרו לנו אושיות הפייסבוק שהם מתכננים להפיק בקרוב ליין ערבי חמישי עם צ'ונט, שבו יופיעו כל שבוע, איך לא, פאנל של אושיות פייסבוק מהציבור הכללי והחרדי כאחד.
המזרוחניק מתרשם בינתיים מהאוכל. "אחד מהצ'ונטים היותר טובים שיש", הוא מכריז. "הבשר רך ועסיסי, הגריסים מוסיפים ממד נוסף, הקישקע טעים ותפוחי האדמה והשעועית עשויים היטב". הוא גם מנסה לתחקר את הבוסים ולהבין מה בדיוק הם שמים שם, שעושה את הצ'ונט הזה מתאים כל כך לערב הירושלמי החורפי, ומקבל תשובה מתחכמת. "צריך להכניס את הלב, ואז זה יוצא טעים". מנדי מנסה לאכול עוד כפית אך מתייאש כשכמה שאריות נדבקות לו לזקן. צביקה בינתיים הולך למטבח כדי לשכנע את השף לתת לו כמה טיפים.
נתי גמליאל מנהל מכון אסטרטגיה ומשרד פרסום חרדי. הוא מתיישב לידנו שמח במיוחד. בכל ליל חמישי, כך הוא מספר, הוא נוהג להגיע למקום, לאכול, לדבר ולהיפגש. "פה מתרחשות כל העסקאות הגדולות של המגזר ומפגשי הפסגה הכי מהותיים. כל המי ומי יושבים כאן", הוא מספר. גמליאל מגיע מדי שבוע למקום עם חברו, נתי בן נעים. "פה נופלות המחיצות של הפוליטיקלי קורקט", אומר בן נעים.
גמליאל מציג את הסמאטרפון שלו ובו קבוצת ווטסאפ בשם "צ'ונט PARTY" שנפתחה עבור אותו הערב. כל החברים בקבוצה אמורים להגיע לאליז בהמשך הערב.
"אני יוצא לצ'ונט בלי לתאם עם אף אחד", הורס את המסיבה אורח נוסף שמצטרף לשולחן שלנו. "פה כבר אפגוש את כולם, ואם לא פה אז אלך לצ'ונט ליד, ושם אפגוש מישהו. כולם מגיעים. זה המקום היום. ליל שישי זה זמן של חברים, שבת מיועדת למשפחה. זה כמו שכדורגל הוא מועדון גברי כזה, ככה גם הצ'ונט. אני מזמין קבוע את אשתי לבוא איתי, אבל היא לא בעניין".
בין ביס לביס, הסועדים מפליגים איתנו בסיפורים על תולדות הצ'ונט בליל שישי. "צ'ונט במקור מיועד לשבת ביום, איך הוא הפך להיות גם מאכל של ליל שישי? אז ככה: הבחורים בישיבות היו עושים 'משמר' − לימוד כל הלילה עד שישי בבוקר − ובמיוחד בשביל הלמדנים הכינו בישיבות צ'ונט, שיהיה להם מה לאכול לאורך הלילה. בהמשך גם הפחות למדנים התחילו לטעום, ואז זה כבר יצא מחוץ לגבולות הישיבה".
סאגה נוספת שהתפתחה בעולם הישיבה סביב המאכל, היא הניסיון העיקר של התלמידים לטעום כבר בליל שבת מהצ'ונט שמתחמם על האש לקראת מחר. "קבוע זו הייתה מטרה. להיכנס איכשהו למטבח של הישיבה ולהשיג קצת צ'ונט. היו לילות שבת ארוכים, שהחבר'ה נשארו בהם ערים הרבה זמן אחרי הסעודה. הריח של הצ'ונט גירה אותם". המנהג הקלוקל הזה הגיע לשולחנם של ראשי הישיבות, והם דרשו מהתלמידים להפסיק לגנוב צ'ונט מהמטבח.
ברל פרי מספר שאת הצ'ונט מתחילים לבשל ביום רביעי בשעה אחת־עשרה בבוקר. הבישול מתבצע במטבח הקטן של המסעדה והוא כולל כתריסר סירי ענק המלאים ממש בכל טוב.
"אנחנו מכינים בכל שבוע בין 8 ל־14 סירים", מספר ברל, כשבינתיים אחיו אלי, שעל שמו נקראה המסעדה ("אליז"), מערבב במרץ את הסירים. "יצא לנו פעם אחת צ'ונט טוב, והמזל שלנו הוא שזכרנו איך עשינו את זה", הוא אומר בין הסירים וצוחק.
תן מרכיב אחד, מאיץ בהם המזרוחניק, שעדיין מאמין שיקבל פה את סקופ חייו, "מה שבאמת משביח את הצ'ונט מעבר לכל רמה אפשרית אחרת זה הלב שלי שנמצא בפנים", חוזר ברל בתמימות מקסימה על הדברים, "זה נשמע ציני אבל בשבוע שבו הצ'ונט לא מקבל תשומת לב, מרגישים את זה".
"הצ'ונט הוא כמו אישה", הוא ממשיך להתפייט. "צריך להשקיע הרבה וזה נותן בסוף תמורה שאין לתאר". כשהמזרוחניק מקשה: "אבל הלב שלי לא נותן טעם, תן איזה רכיב סודי אחד", משיב ברל בחיוך: "תנסה להכניס את הלב ותראה כמה טעם יש בו".
שני האחים נכנסו לעסק לפני כשמונה שנים, כשהיו בני 22 ו–17. "לא היה לנו מושג באוכל או בביזנס", הם צוחקים. השניים התפטרו מהעבודה, מצאו חנות שלא היתה בשימוש ושיפצו אותה מהיסוד.
"החלטנו לפתוח מסעדת טוסטים, אך כאשר חבר שלנו טעם את הטוסט הראשון הוא הסביר שאנחנו ממש לא טובים בזה", נזכר ברל. חבר אחר, שהכין צ'ונט מצוין, לימד אותם להכין את התבשיל היהודי–מסורתי, ומשם הכול היסטוריה. בשבוע הראשון הכינו סיר אחד שנגמר בתוך כמה שעות, ובחודשים הבאים הכפילו לדבריהם מדי שבוע את הכמות.
רגע לפני התקפלות, אומר לנו ברל את המשפט שמלמד אותנו יותר מכול על טיבם של מוכרי הצ'ונטים: "בואו, אקח אתכם לביקור אצל המתחרה שלי", ומוסיף מיד: "יש רק אחת לדעתי שיכולה להתחרות בצ'ונט שלנו, ולשם אקח אתכם". מסתבר שלא את כל הלב הוא הכניס בצ'ונט, אלא השאיר גם משהו לעצמו.
בדרך למתחרה אנחנו עוצרים במאפיית היימיש הסמוכה, שם אופים חלות חמות ומתוקות, ומוצאים מספרה (לגברים בלבד) שפתוחה עד אור הבוקר. סצנת הצ'ונט מתקיימת בחמישי בערב − "ליל שישי", בעגה הישיבתית − ומתחילה בערך מהשעה עשר. המוני בחורי ישיבות, בעיקר מישיבת מיר הסמוכה, ממלאים את האזור, והמספרה מציעה מענה נוח. שבת היום − סליחה, שבת מחר − ולמה להילחץ ביום שישי אם אפשר להסתפר באחת בלילה שלפניו.
מסע הצ'ונטיות מפרך כשהבטן משקשקת מגריסים ושעועית, אבל עיתונאים חוקרים לא מתייאשים, ולאחר עצירת התרעננות במספרה, אנחנו ממשיכים ליואליס. המזרוחניק עדיין נרגש, אבל כשהוא מגיע לצ'ונטייה ומגלה שתודעת שירות זה לגמרי פאסה, רגע של ייאוש מתגנב אל לבו. כי כן, רוב הצ'ונטיות בארץ לא יזכו בשום כוכב מישלן בעתיד הנראה לעין.
המקומות צרים וקטנים, בחלקם יש קומה שנייה שבה ניתן לשבת, ורובם די מלוכלכים. ביואליס יושבים כמה בחורי ישיבות מחו"ל שהעברית לא ממש שגורה בפיהם, דבר שמקשה על החב"דניק, שאינו בוגר לימודי ליבה. המקום מלא בעשן סיגריות, שם כנראה אין לאף אחד בעיה עם העישון, סכו"ם חד פעמי זרוק על הרצפה, והפירורים בכל מקום.
ברל, שממשיך איתנו בסיור, מספר כי "קוגל תפוח האדמה שלהם הוא הכי טוב בעולם". המזרוחניק לא מתאפק ומזמין לעצמו טעימה. חוץ מזה מובאת אל השולחן גם מנת צ'ונט קטנה וקוגל ירושלמי בשביל החב"דניק הזעיר. את הקוגל המדובר משאירים על הפלטה מרביעי בלילה עד חמישי, כך שהוא פריך ומלא טעם. הצ'ונט עצמו, אפעס, ממש לא אליז.
מבט על שיטת העבודה במקום מגלה כי מדובר ב"צ'ונט בהרכבה". המוכרים מניחים בקופסה את הבשר ורק לאחר מכן את הצ'ונט עצמו, כך שהוא לא ממש מתערבב. הצ'ונט לא מגיע חם מספיק, דבר שכבר מוריד כמה נקודות, והוא גם מעט יבש. הקישקע לא נראה מדהים, ואנחנו מחליטים לוותר עליו. כלומר המזרוחניק. החסיד ויתר על ענייני אוכל כבר מזמן כי למה לאכול אם אפשר לדבר. קוגל תפוח האדמה היה מצוין, אך נחום ברנע החרדי העיר שהקוגל הירושלמי היה לא משהו בכלל, וחסר בו מלח.
נראה שהמקום מיועד לתלמידי ישיבות ובעלי בתים אמריקנים, והתיישבנו עם קבוצה אחת. שניים מהאברכים ביקשו שלא נצלם אותם. אחד מהם סיפר כי יש לו המצאה חדשנית שהוא הולך לשווק בעולם. "סושי גפילטע פיש", כפי שהסביר בגאווה. אנחנו לא ממש מאמינים, והוא מבטיח לשלוח מייל בהמשך הערב עם תמונה. הוא אכן שולח. שמו של יצור הכלאיים החדש "ג–סושי".
השעה כבר מאוחרת כשאנחנו מגיעים אל שימען, שנמצא בגבעת שאול. צביקה כבר לא מסוגל לזוז. מנדי, כדרכם של אנשים רזים, שמח וטוב לב ורוקד אל תוך הלילה. לכל הטוב הזה צריך להוסיף שאנחנו מתקשים למצוא את הצ'ונטייה שהבטיחו לנו, "היא נמצאת בגבעת שאול, מול תיקי ירושלים". רק בסוף מתברר שבעצם עברנו לידה כמה פעמים, ובכלל חשבנו שמדובר בחנות למוצרי בניין. גם פה המקום מלא בעשן, ולא של בישולים.
את האוכל, כך נראה, הכינו הרבה זמן לפני הגעתנו. מדובר במעין מבנה שהוא קרוואן גדול, שמוסב בימי חמישי בערב לצ'ונטייה וחנות לאוכל מוכן לשבת. רק שבעלי המקום לא ממש מתרשמים מהגעתנו למקום, ודנים בינם לבין עצמם ביידיש אם לאפשר לכויפרים להיכנס. המזרוחניק, שעל אף חזותו היהודית־אירופית לא ממש מבין יידיש, מתרשם בעיקר מהארבעס שאחד מהם דוחף לפיו כאילו היה זה פופקורן, תוך כדי תהייה על קנקננו.
החסיד מאידך מסביר לחבר'ה כי הם מדברים עליו ביידיש ושוכחים שהוא מבין הכול. ההתנגדות העזה גורמת לנו לתהות אם המקום חוקי. התחקיר נגדע באבו כשאנחנו מקבלים קבלה על הצ'ולנט הקטן שהזמנו. "אין בשר, הוא נגמר", אומר המוכר בלי להתנצל, עמוק באשמורת אחרונה. אנחנו מוצאים מקום בלי שאף אחד יזרוק עלינו קערת צ'ונט, ומנסים את מזלנו. האמת? מגעיל ביותר. המקום עצמו, ללא ספק הכי אותנטי, כלומר גם הכי מלוכלך.
מסענו הלילי מגיע לסיומו, לא לפני שאחד המלווים שלנו מספר שהמוסד התרבותי הזה הולך וצובר לו תאוצה ברחבי ירושלים. "גם אנשים לא חרדים שמתגוררים בירושלים מבינים שזה חלק מההווי הייחודי של העיר והם מעוניינים להיות חלק מהסיפור הזה. אתה רואה הרבה שמגיעים לאזורים החרדיים כדי לטעום מנה ולשבת לשיחה הגונה עם חברים. אבל לא רק בירושלים. גם לבני ברק מגיעים תושבי האזור, והיום הרי גם בקופיקס כבר מוכרים צ'ונט. איך אומרים? אין חרדים, אין חילונים − יש יהודים. וצ'ונט זה לא מאכל חרדי, זה מאכל יהודי".
אנחנו עולים על יצוענו מלאים במיוחד ומתחברים באהבה לחמישה קילו שהוספנו במהלך הלילה. כלומר זה מה שקורה למזרוחניק. החסיד דווקא שמח לאחר שהלך הרבה במהלך הערב ואכל מעט. בבוקר למחרת מתקשרת אשתו של המזרוחניק למערכת בזעם: "מה עשיתם לו? הוא לא זז מרוב אוכל והיום יום שישי. תמיד אתם שולחים אותו למשימות בעייתיות אבל הפעם הגזמתם. יותר הוא לא עובד אתכם. זהו. זה נגמר".
הכתבה פורסמה במגזין מוצש
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם