ראשי » יהדות » מגזין

פמיניזם בבית העלמין: מותר להיות קברנית

נערה מבית דתי מחליטה ללכת בדרכו של אביה ולהפוך לקברנית בבית קברות. זוהי תמצית סרטה החדש של שירה גבאי, שכולל התמודדות אמיצה עם המוות, פמיניזם נשי והרבה געגוע לאב הפרטי שלה, שנפטר מסרטן כשהייתה בת שש

כל חייה מנהלת שירה גבאי מערכת יחסים מורכבת עם המוות. "אבא שלי נפטר מסרטן כשהייתי בת שש", היא נזכרת. "מאז שאני זוכרת את עצמי התחמקתי מהשאלה 'הבת של מי את'. בחברה שלנו אנשים מקטלגים אותך לפי האבא, ואני תמיד הייתי עונה שאני הבת של אמא".


עוד כותרות ב-nrg:
- אל תקראו לנו "חדשים", אנחנו חרדים ישראלים
- למה חוזר בתשובה לא צריך להתחתן עם בת הרב
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

היא הייתה ילדה שרצתה לשאול ורצתה לדבר, אך במהירות גילתה שאין לה פרטנרים לשיחה על המוות מלבד אמא שלה. "אני באה ממשפחה ספרדית טיפוסית שבה אסור לדבר על שכול וכאב. יש סוג של יראה כלפי המוות. הכלל הוא שלא מתעסקים איתו. לאנשים במשפחה שלי ולחברים היה מאוד קשה להבין למה אני שואלת שאלות ואיך זה שאין לי מספיק כבוד לגודל המעמד".

השקט הזה השתנה כשפגשה את האובדן בבגרותה. חברתה לספסל הלימודים חני לחיאני נהרגה בתאונת דרכים ומכרה נוספת מתה מסיבוך רפואי. שתי הלוויות הותירו בה תחושה קשה של ניכור. "חני נהרגה בתאונת דרכים כשלמדנו ב'מעלה' בשנה ב'. אני זוכרת איך עמדנו שם בלוויה המומים. לא נתנו לנשים ללכת אחרי הגופה וזה הציק לי מאוד.

"לא הייתי מופתעת כי הכרתי את המנהג מהבית, אבל בכל זאת לא יכולתי להבין למה אמא של חני לא הולכת אחריה. הייתי בלוויה נוספת של מכרה בת 19 שנפטרה מאיזה סיבוך, החברה קדישא לא נתנו לחברה שלה להספיד כי היא אישה. זה שיגע אותי. לא הבנתי איך אפשר לעמוד מול בחורה בת 19 שמתפרקת בבכי ולומר לה לא. מי שמך להחליט עליה? בסוף היא עמדה והקריאה את ההספד בלי מיקרופון".

השתיקה ארוכת השנים ושתי הלוויות הביאו את גבאי למסקנה שמשהו חייב לקרות ושהיא רוצה לקחת בזה חלק, בדרכה שלה. התוצאה היא סרט הגמר שתציג השבוע לראשונה, "הבת של הקברן", שאותו עשתה במהלך לימודיה ב"בית הספר לקולנוע מעלה".

הסרט מספר על אסתי, בחורה מבית דתי מרוקאי, שאביה הקברן נפטר ובצוואתו ביקש שאחד מבניו ימשיך את דרכו ויהפוך לקברן בעצמו. אסתי, שגדלה בבית הקברות לצד אביה, החליטה לקחת על עצמה את התפקיד. את אסתי מגלמות שתי שחקניות, האחת היא חמדת ירחי, בת 11, המופיעה בסצנות הזיכרון. "זו הייתה פעם ראשונה שלה בבית קברות, ממש הרגשתי שאני הורסת לה את התמימות. בהתחלה היא חששה אבל מהר מאוד היא התרגלה למקום". את אסתי הבוגרת משחקת תמר אלקן־אושר. "תמר התחברה לתסריט מהמקום של נשים בהלכה, היא הגיעה אליי שבוע אחרי החתונה וכל הנושא הזה היה מאוד אקטואלי בשבילה". 

מאיפה נולד הרעיון, איך נאמר, הבלתי שגרתי הזה לעשות סרט על קברנית אישה?
"הסיפור של אסתי שואב לא מעט מחיי. אסתי היא צעירה שרוצה לממש את הרצון שלה ונתקלת בחומות של הבית, המשפחה, התפיסה שבה היא חיה והדת שלה. כמוה, גם אני חייתי כך כל חיי. אסור היה לי לדבר על המוות ולי נמאס מההסתרה הזאת. למזלי, אמא שלי יותר פתוחה וכך גידלה אותי".

תהליך עשיית הסרט ארך שנתיים וחצי שכללו כתיבת תסריט, הפקה ועריכה. במהלך כל הזמן הזה גבאי לא הפסיקה לשאול שאלות את עצמה ואת הסביבה הקרובה אליה. רק בשלב העריכה, הסרט נבנה באופן סופי.

אמא שלך שמחה שאת הולכת לעשות סרט כזה?
"אי אפשר לומר שהיא שמחה. כשסיפרתי לה בפעם הראשונה על מה הסרט, היה רגע של שתיקה, אבל מהר מאוד היא התגייסה ואפילו הפיקה את הסרט בפועל. עכשיו אני סקרנית לדעת איך שאר המשפחה תגיב. רק דרכם אוכל לדעת אם הוא באמת עובד. היה לי חשוב שהסצנות בבית הקברות יהיו יפות וחיוביות. שיעבירו זיכרון מתוק של ילדות ואהבה כדי לחזק את המניע של אסתי. הזיכרון הכי חזק שיש לי מאבא שלי זו הלוויה שלו ומשם נשאר אצלי הפטיש הזה לבתי קברות.

"בעיניי מדובר במקום יפה ומרתק ויש בו הרבה אסתטיקה. זה מקום שבו אתה כאילו נמצא לבד, אבל בעצם אתה ממש לא. לא נעים לי לבאס, אבל כולנו נמות בסוף. אין פה ספוילר. לי לא הייתה הכנה כזו מאבא שלי, הייתי קטנה מדי. כל הזמן שאלתי את אמא שלי שאלות, מה יהיה אחרי שהיא תמות ומה אני אמורה לעשות. אלו שאלות שלא אמורות להעסיק ילדה, אבל הן העסיקו אותי".

הסרט מציג אישה שבוחרת במקצוע שנתפס גברי מאוד. יש כאן גם עמדה פמיניסטית?
"הפמיניזם הוא המציאות של חיי. אמא שלי עושה אצלנו בבית קידוש. אני לא מכירה מציאות אחרת כי אמא מעולם לא התחתנה שוב. כשאני נתקלת בתפיסה שגורסת שאישה לא צריכה לעשות דברים כאלו, אני ממש מופתעת. קשה לי לקבל את המיינסטרים. קברנית בעיניי היא ניפוץ של סטיגמה. זה לקחת את הנושא לנקודת קיצון, למקום שבו אין שום דריסת רגל לנשים, למעט העניין של טהרה בגלל הצניעות.

"אבל יחד עם זאת, היה לי חשוב שאמא של אסתי בסרט לא תפעל ממניעים פטריאכליים אלא מתוך מקום שרוצה לעזור, ולכן היא משתמשת בטיעונים של 'כאישה אני אומרת לך' או 'בשבילך'. יותר משההלכה יכולה להגביל אותנו, החברה שאנחנו באים ממנה מגבילה אותנו. האבא נפטר ואחיה הגדול תופס את מקומו של האב, זה קצת כמו לעבור מהבית של אבא שלך לרשות של בעלך, אין לאסתי מקום שבו היא ברשות עצמה.

"היה לי חשוב שהיא תהיה חזקה ומצד שני, לא רציתי שהיא תהיה חוצפנית או שישנאו אותה. יש סביבה שני צירים: הקשר עם אבא והרצון לעשות משהו שהיא רוצה. היא מבינה שיש בתוכה, בזכות אביה, הבנה של איך להיות בבית קברות ומה לעשות. אסתי הולכת בדרך שלה. הפמיניזם לפעמים מאוד כוחני, ואסתי באה מהמקום הקטן של 'תנו לי. אין סיבה שלא תיתנו לי".

עם דמות חילונית לא הייתה בעיה מול ההלכה.
"נכון, אבל יש לי התעקשות שהיא תעשה את זה בדרך הדתית, כי אפשר לעשות את זה ואלוקים מרשה. קברנות ביהדות זה חסד של אמת גדול ומופלא. אתה נותן מעצמך משהו ללא תמורה ואפילו בלי הכרת תודה. אני חושבת שנשים, בגלל שהן יכולות להעניק חיים ולהבין איך מרגיש מצב היש, גם להבין מה קורה במצב של אין. ההלכה מונעת מהאישה להתעסק במוות כדי לגונן עליה, ואני אומרת אדרבה, תנו לנו להביא את הרגש ותשתמשו בו כדי ליצור משהו מדהים. כשאתה עומד מול אובדן, הדבר שאתה הכי רוצה הוא רגישות והכלה, ולא חסרים סיפורים על אנשים שלא עושים את התפקיד הזה".

את יכולה להבין אנשים שרוצים קבורה חילונית?
"כן, כי כחברה דתית אנחנו לא עושים את תפקידנו בעניין הזה, החל מהיחס לנשים ברבנות וכלה בפטירה. אבל אני בטוחה שזה יכול להשתנות ומאמינה ששיתוף נשים יחולל מהפכה חדשנית וטובה".

גבאי, בת 25, ילידת חדרה ובת יחידה, עברה מסלול דתי־לאומי טיפוסי. למדה באולפנת כפר פינס, המשיכה לשירות לאומי ולבית הספר לקולנוע "מעלה".

"לאמא שלי היה ברור שאלמד בפנימייה. היא לא רצתה שאצא אגואיסטית בגלל שאני בת יחידה, וזו באמת הייתה חוויה מאוד טובה בשבילי. פתאום חלקתי חדר עם חמש בנות. הייתי אחת מ־120 וכולנו נראינו בערך אותו הדבר. אינדיבידואליות היא ערך שמאוד קשה לשמור עליו במצב הזה. אני חושבת שהשנים האלה בנו משהו בי. קיבלתי המון מידע מהאנשים סביבי. רבנים, מורים, חברות, ואת לא שואלת שאלות כי ככה, זה חלק מהחינוך הדתי שלנו. אני לא כזאת באופי שלי והיו הרבה פעמים שחשבתי אחרת ושאלתי שאלות שאחריהן השתרר שקט. ובכל זאת מצאתי את עצמי שם כי היו לי חברות טובות. לא הרגשתי לבד. הבחירה בקולנוע הייתה התשובה לזה, האופציה בשבילי כדי לדבר, להגיד, לספר סיפור".

ולמרות הביקורת, בחרת ללמוד במקום דתי.
"כי 'מעלה' מכיל הרבה אנשים שדומים לך, אבל העובדה הזאת לא מחייבת אותך לשום דבר וזה הדבר שאיתו היה לי קשה במיוחד במסגרות קודמות. נוח לי יותר ליצור עם אנשים שמבינים אותי. כשאני מספרת על אישה שרוצה להיות קברנית בהקשר של דת, מיד כולם מבינים מה אני אומרת. לא הייתי מצליחה לעשות את זה במקום חילוני".

האם דרך הסרט עברת עיבוד של האבל הפרטי שלך?
"הילדה והשחקנית הבוגרת מאוד דומות לי. כשאמא שלי קראה את התסריט היא אמרה לי שזו ממש אני, ושהיא רואה אותי מסתובבת ככה בבית הקברות של אבא שלי. לאורך כל הסרט היו לי מלא געגועים, פחדתי שלא אצליח להסביר את עצמי. בתהליך הכתיבה כתבתי את מה שהרגשתי ולא פעלתי על פי עקרונות תסריטאים.

"בצילומים היה לי קשה רגשית ולפעמים שאלתי את עצמי מה אבא היה חושב על הסרט. האם הוא היה שמח בו? מסכים או רוצה? לא ידעתי אם להקדיש לו את הסרט. אחרי הרבה התייעצויות עם אמא הקדשתי לו. כמו כל ילדה, יש לי את הרצון שההורים שלי יהיו גאים ושמחים בי. יש משהו בלחוות אבא בזמן כל כך מועט שלא נתן לי מספיק זמן כדי ללמוד אותו ולדעת מה התגובות שלו לכל דבר. אין לי בסיס נתונים מספיק רחב. אני מקווה שאמא צודקת כשהיא אומרת שהוא בטוח היה גאה בי".

הסרט יוקרן ביום חמישי בשעה 19:30 בסינמטק ירושלים, יחד עם שאר הסרטים של בוגרי מחזור כ"א של בית הספר לקולנוע "מעלה".

הכתבה פורסמה במגזין מוצש

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg