"חושבים שדתיות חסינות מפני בולמיה, זה שקר"
הן משקרות לעצמן ולמשפחה, שרויות במשבר אמוני ובמצוקה נפשית. הקושי של בנות דתיות שסובלות מהפרעות אכילה כפול: ארוחות השבת, החגים ואפילו הצומות מכניסים רובד בלתי נסבל להתמודדות שלהן. הסובלות מה"מחלה הסודית" שוברות שתיקה
"כל מה שאת מפחדת ממנו מונח על השולחן. אף אחד לא יודע ואת לא יכולה להתחמק, את שם, למשך שעה שלמה. פחד אלוהים". הימים הכי נוראיים בשבוע היו שישי ושבת. במשך כל השבוע הצליחה הודיה (שם בדוי) למצוא רגע לעצמה, לאכול בסתר ולהקיא בדלת סגורה. אבל מול שולחן שבת עמוס מאכלים, ועשרות זוגות עיניים משייטות סביב הצלחת שלה, היא לא יכלה להתחבא.
עוד כותרות ב-nrg:
- סכסוכים בלי סוף: כבר אי אפשר להתפלל בכותל
- בנט, מאחוריך: בציונות הדתית מעדיפים את שקד
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"זה לא מסתיים באוכל", היא אומרת. "יש אחר כך דבר תורה, זמירות שבת, קינוחים וברכת המזון. היו ערבים שבהם בכלל לא הסכמתי לעשות קידוש, כדי לא להגיע למצב שאני זוללת ואז מקיאה". גם בבוקרי שבת הודיה מצאה את עצמה מאחרת להתעורר, שוכבת במיטה בעיניים פקוחות ומחכה שהשעות יעברו − רק לא להתייצב לסעודת השבת.
"הרגשתי שתי תעוקות", היא מסבירה. "גם הבולימיה וגם זה שעשיתי את כל הדברים שאסור לי לעשות לפי האמונה. את משקרת לכולם, את משקרת לאלוהים ולעצמך. את כבר לא יודעת מי את, מה האמת ומה השקר, בא לך להקיא את עצמך, פשוטו כמשמעו, מכל מה שאת".
הודיה שמרה את סודה מהסביבה הקרובה שלה והתמודדה עם הקושי לבד עד שמצאה תמיכה בפורום "בולימיה זו מחלה סודית". גם היום, בשלהי תהליך טיפולי ארוך, מעטים הם הקרובים שיודעים על המחלה. "בציבור הדתי אין מודעות לעניין", היא טוענת.
"חושבים שבגלל הפן הרוחני אנחנו חסינים לזה יותר. בעיניי זה מעין צביעות. הדור המבוגר יותר חושב שבנות דתיות פחות מתעסקות בגוף שלהן מבנות חילוניות, אבל זה שקר מוחלט. אני מדברת על ראשי אולפנות, מורות והורים − הם לא מבינים שזו אותה התמודדות כמו של נערה חילונית בת 15. הן רוצות להיות יפות באותה מידה ורזות באותה מידה".
ההתמכרות לעיסוק באוכל ובהרזיה של הודיה, כמו גם של תמר (שם בדוי) ואלישבע, הוא פתיחה של פרק ב' בחייהן. הן נבראות מחדש, כל אחת מתוך התוהו ובוהו שלה. הודיה "נולדה" בכיתה א', כשהיא ישבה בשירותים וניסתה לעשות קסם שיעלים את הבטן שלה לפני השקילה אצל האחות. תמר פונתה מגוש קטיף אל תוך כאוס, ומתוך הקושי בהסתגלות לעיר החדשה גזרה על עצמה תענית בלתי נגמרת. אלישבע זוכרת את ההערה של אחיה שגרמה לדיאטה הראשונה בגיל 14, חמש שנים לפני שהחלה האנורקסיה. הן מספרות על ההכאה על חטא; ביס אחד ממה שאסור לך, והתחיל הגיהינום.
"רציתי להיות יותר קטנה, להיעלם. לא להיות נוכחת. הרגשתי שמנה"
על הדלת של מרכז פימל בקרית־משה בירושלים, שמטפל בהפרעות אכילה בקרב נשים דתיות וחרדיות, אין שלט. גם לא ליד פעמון הכניסה לבניין. הכניסה אליו מצויה בקצהו השקט של רחוב העילוי, מעין מעבר מהשאון של הרכבת הקלה בחוץ, אל תוך עולם פנימי חבוי. אלישבע ממתינה וכוס מים בידה, היא שותה אחת לפני הפגישה ואחת אחרי.
היא בת 22, חרדית. שונאת לאכול, אבל מתרגלת. אוהבת לבשל ולאפות − כמויות בלתי נגמרות של עוגיות לכולם חוץ ממנה − אבל הכפייתיות הכריחה אותה להפסיק. מאז גיל 19 היא חיה במקביל למחלה, מסתירה את האנורקסיה שזמן רב לא הסכימה להודות בקיומה. "הייתי נשקלת אלף פעמים ביום. כל מאה גרם הייתי רואה", היא מספרת. "לפני שירותים, אחרי שירותים, לפני שאכלתי את העגבנייה אחרי שאכלתי אותה. אחרי כל תנועה שעשיתי".
פימ"ל היא המסגרת הטיפולית הרביעית שהיא מגיעה אליה כדי להיפטר מהאנורקסיה, האחרונה הייתה אשפוז במחלקה להפרעות אכילה בבית החולים תל־השומר. "זה היה סיוט. הכריחו אותי לאכול", היא מספרת. "כשהגעתי לשם אכלתי 300 קלוריות ביום. אם את לא אוכלת, את עפה משם. ואני מאוד רציתי לצאת מזה. הייתי אוכלת בחתיכות קטנות. הקציבו לי 45 דקות כדי לאכול, אבל בשבילי פרוסת לחם ו־50 גרם גבינה זה המון. הייתי מורחת את זה על כל היום, אם הייתי יכולה, חותכת ביסים פיציים".
המחלקה בבית החולים מעורבת לחילוניות ודתיות. "זו פעם ראשונה שהכרתי חילוניות. לא הייתה לי בעיה עם הערבוב, היו לי חברות חילוניות וגם דתיות. רק חצי שנה אחר כך הבנתי כמה הייתי בתוך משהו שונה. הרגשתי שאני נכנסת לעולם החילוני יותר מדי. אבל חזרתי לעצמי". במוקד המאבק הפנימי בין המצוות והחגים לבין הגזרות של האנורקסיה או הבולימיה, התעניות והתקפי האכילה, עומדים שני מועדים: ליל הסדר וצום יום הכיפורים. האחד, מחייב אכילת מצות ושתיית מיץ ענבים, כמות קלוריות שאלישבע לא הייתה מסוגלת להרשות לעצמה. השני היה החג של כולן, גדול הצומות. אם רק יצלחו את הסעודה מפסקת, יקבלו 25 שעות שבהן ההרעבה אינה רק נורמטיבית, אלא מצווה גדולה.
"אמא שלי אף פעם לא הייתה מרביצה לי, אבל באחד הצומות היא כל כך כעסה עליי שהיא פשוט נתנה לי סטירה", משחזרת אלישבע. "זה היה צום גדליה. אמרו לי שאני כמובן לא צמה. אמא שלי דרשה ממני לרדת לאכול ואני צרחתי".
במצב של תת־תזונה חמור, כמו גם באשפוז, יממה ללא אוכל עשויה להיות עניין של חיים ומוות. מבחינה בריאותית, במקרים חמורים הצום עלול לסכן את הנערה. בתיה כהן, שהקימה ומנהלת את מרכז פימ"ל מסבירה כי בצום יום הכיפורים השאלה ההלכתית הניצבת מול המצב הרפואי היא כבדת משקל הרבה יותר. "צום כיפור זה משהו אחר", היא מבהירה. "במקרים של בנות שהן בתת־משקל חמור וההפרעה מאוד חזקה אצלן, אנחנו שואלים רב. הרב בדרך כלל אומר לצום ב'שיעורים', כלומר לשתות ולאכול בכמויות קטנות מאוד, יש הפסקה בין אכילה לאכילה. ככה הן אוכלות ביום כיפור וזה נחשב לעינוי".
"אנורקסיה ובולימיה מסכנות חיים, ופיקוח נפש דוחה הכול", מדגישה ליאורה שלו, דיאטנית קלינית מומחית להפרעות אכילה שמשתייכת למגזר הדתי. "בתהליך ההבראה הצומות הם למכשול. הן יכולות להשתמש בצום לטובת הפרעת אכילה, בחדווה רבה". לעתים, חוות דעתה עומדת בניגוד לעמדת הרב הפוסק. "אני בטיפול בכלל לא מתגוששת עם רבנים. אם הרב לא מתיר לאכול, אז אני אומרת את דעתי מול דעת הרב אבל אני לא אתווכח, יש גבולות כוח בגזרה".
לדעת הרב ד"ר מרדכי הלפרין, העומד בראש מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי התורה, אין בכלל מקום לשאלה. "חולת אנורקסיה בשלבי טיפול לא מתחשבת ב'שיעורים', כיוון שהיא בסיכון חיים. במחלה הזאת יש עשרות אחוזי תמותה, בלי טיפול אף יותר. כל מה שמסייע לטיפול דוחה שבת וכיפור. כל מה שמוריד את יעילות הטיפול – אסור".
אם כך, מדוע ישנם רבנים שפוסקים לבנות לצום ב"שיעורים"?
"כנראה שלא עדכנו אותם בנתונים. אם המטפל המקצועי קובע ששינוי סדר האכילה ל'שיעורים' פוגע בטיפול, מדובר בחולה שיש בו סכנה ולכן אסור לפגוע באופן הטיפול. כל רב יחתום בשתי ידיים על הפסיקה הזאת. פסיקה אחרת נובעת מכך שלא עודכנו במצב בצורה מלאה, וחובתו המלאה של המטפל להבהיר ולעדכן".
בכתב העת "אסיא" פורסם פסק הלכה בנושא חילול יום הכיפורים של הרב אשר שקאני. הפסק מצטרף לעמדתו של הרב הלפרין המאפשר אכילה באופן רגיל ללא "שיעורים".
העיסוק באוכל לא נגמר ביום הכיפורים, ואפילו בעייתי יותר בליל הסדר, שבראשו עומדת מצוות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות יין או חמור מכך - מיץ ענבים. "אני מודה ומתוודה שאת המצות לא אכלתי", משתפת אלישבע. "אף אחד לא שם לב. המצה מתפוררת, לא רואים אם את מכניסה פירור לפה או פירור לרצפה. אבל שתיתי ארבע כוסות מיץ ענבים. זה היה מתוק מאוד, היה לי כל כך רע אחר כך". הייסורים היו דווקא ייסורי מצפון על האכילה, ולא על אי אכילת המצות. "הייתי ערה בלילה. היה לי רע, רצו לי בראש כל התסריטים על ה־30 קילו שאני אעלה".
פחות קשה לך לאכול כשמדובר במצווה?
"כן. האמת שגם בשבת פחות קשה לי לאכול. בשבת הייתי אוכלת חתיכת חלה עם קצת טחינה, משהו שלא הייתי מכניסה לפה ביום־יום. כשזו מצווה קל לי יותר להתחבר".
"את לא תוותרי על זה, אין סיכוי שמישהו ייקח את זה ממך. זה כבר מעבר ליכולת שלך, את מכורה לזה, את חייבת. אם את לא מקיאה, את מתחילה לשרוט את עצמך. הייתי מרביצה לעצמי".
מפגש הערכים בין היהדות לבין הפרעת האכילה נוגע גם ברבדים עמוקים וקשים יותר. כשהודיה הבינה שהיא בולימית, לפני שנתיים, היא הגיעה לתהומות הנפש, אובדן האמונה באלוהים או בעצמה, לעתים גם מחשבות לסיים את החיים. "את נכנסת לבור שאת מרגישה בו נורא", היא מספרת. "זה לא רק שאת מרגישה שמנה, זה פולש למקומות הכי עמוקים של הנשמה. המצב גורם לך להרגיש שאת לא שווה את החיים האלה. הרגשתי ש'התפלקתי' לקדוש ברוך הוא, שאני כמו טעות שהוא יצר. נורא כעסתי עליו בגלל זה".
הודיה מסבירה כי בשל גילה הצעיר, הקונפליקט האמוני לא העסיק אותה. "בגיל 17 את לא נכנסת לרבדים העמוקים של העניין. זה שתגידי לעצמך שאלוהים לא עושה טעויות, לא יעזור לך לבטל את המחשבה הזאת. באותו הרגע את מרגישה שאת טעות. זה היה מהותי, קיומי. את מתביישת ללכת לסופרמרקט".
הפרעות אכילה מסתיימות פעמים רבות בטרגדיה, הכחדת הגוף עד כדי מוות. בדיון שנערך בכנסת בשנת 2011, הוצג נתון שלפיו 13 אחוז מהמאובחנים והמאובחנות באנורקסיה או בולימיה לא שורדים את המחלה. "אצל חלק מהבנות זו אובדנות אטית", מסבירה כהן. "הן רוצות לרדת במשקל, לאט־לאט להתפוגג ולהיעלם".
בתקופת השפל, הודיה סבלה ממצב גופני ירוד, לאחר חודשים ארוכים שבהם הקיאה כל דבר שהכניסה לפה. "הייתי יושבת חצי שעה בשירותים בניסיון להוציא החוצה שקד", היא מספרת. בהמשך, לאחר שגופה היה זקוק נואשות למזון, החלו התקפי האכילה. "הייתי עוזבת את המכללה באמצע וקונה חטיפים ב־200 שקל, הולכת לאוטו, אוכלת את הכול בבת אחת, ואז רצה לשירותים ומקיאה את הכול", היא משחזרת. "הייתי מקיאה ארבע־חמש פעמים ביום ואף אחד לא ידע".
איך הרגשת, פיזית?
"הגוף בטראומה. יש נשירה חמורה בשיער, בעיות שיניים שמתפוררות ונעשות צהובות. בעיות בקיבה, כאבי בטן, בחילות, דלקת בשלפוחית השתן. אובדן זיכרון".
אובדן המשמעות מוכר היטב גם לתמר. אחרי הפינוי מגוש קטיף התערער עולמה, והיא מצאה את עצמה ללא קרקע יציבה. "זה דפק לנו את החיים לגמרי", היא מספרת. "יום אחד כל העולם שלך נהרס. הוא לא קיים יותר. זה נראה לך כמו הזיה כי המקום הזה נעלם, את לא יכולה לחזור אליו. הדינמיקה במשפחה נהרסת".
היום היא מספרת שהחלה לרזות ולהפחית את סוגי האוכל בהדרגה, כחלק מניסיון ליצור טראומה חדשה, שתכסה תחתיה את התהומות העמוקים יותר. "הפרעות האכילה עזרו לי להתמודד עם טראומה אחרת. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם מה שקרה. המוח שלי אולי ניסה למצוא משהו אחר לעסוק בו כל היום".
כהן מציינת כי התהליך שעברה תמר מוכר בעולם הטיפולי. "יש להן עכשיו בעיה חדשה שהן כביכול הזמינו אותה, קוראים לזה הפרעת אכילה. זה היסח הדעת לבעיות הקשות", היא מתארת. "הבעיה הזאת הופכת להיות חברה שלהן עכשיו. הן לא יכולות בלעדיה".
גם השוני התרבותי שיחק תפקיד מרכזי. "כשהייתי קטנה אף פעם לא היה לי עניין עם המשקל", היא נזכרת. "גדלתי במושב בסוף החיים, 80 משפחות, אין התעסקות באיך שאתה נראה. הייתי ילדה שמנמנה שמסתובבת עם מכנסיים קצרים וחולצת דיג'ימון כל היום. במחנות של בני עקיבא תמיד היה לי ביטחון עם בנים. היום אני מסתכלת על תמונות שלי ואני לא מבינה איך".
"באולפנה הייתי זאת שתמיד עשתה את הדברים הכי קיצוניים", מספרת הודיה. "אם היו מתייעצים עם מישהי על דיאטות היו באים אליי. הייתי אוכלת רק ירקות במשך תקופה ארוכה, עושה טיהור גופני. שותה רק מיצים. מחליטה שמעכשיו אני רק שותה מים. עשיתי פעילות גופנית אינטנסיבית".
תירצת את זה כרצון לשמור על בריאות?
"אז הייתי נורא שמנה, כולם הבינו למה אני עושה את זה, לא הייתי צריכה להסביר".
"המפקד שלי אמר לי שאני חייבת להפסיק לחיות את החיים שלי ב'כשאהיה רזה'. כשאהיה רזה יהיה לי חבר, כשאהיה רזה יהיה לי טוב. הוא אמר לי 'את מפספסת חיים שלמים''
הודיה, כיום אישה נשואה בשנות ה־20 לחייה, אז עוד הייתה נערה שמנמנה להורים דתיים לאומיים חוזרים בתשובה, קיבלה מסר ברור שלפיו משהו לא תקין בגוף שלה. "ההורים זורקים הערות ולא יודעים כמה זה יכול להרוס את הילד שלהם", היא אומרת. "'את לא צריכה את המלוואח הזה', 'לא אכלת לפני רגע?'. לוקחים אותך לדיאטנית מכיתה ד', והרופא אומר לך שאת נמצאת במשקל לא תקין. הוא בעצם אומר לך שאת פגומה. ולא הייתה לזה קונטרה".
שלו, הדיאטנית, מסבירה כי פעמים רבות הבולימיה או האנורקסיה הן תוצאה של דיאטה פשוטה, חוויה מוכרת כמעט לכל אישה. כמו בסיפור של הודיה, פרויקט ההרזיה הקיצוני מתפשט כמו שמועה. "זה עובר מאחת לאחת, הפרעות אכילה הן מדבקות", היא קובעת. "אם יש הפרעת אכילה בכיתה יהיו עוד שינסו".
כולנו מכירות את דיאטת הפחמימות.
"החברה שלנו מאוד חולה. אף אחד לא צריך להוריד גלוטן אם אין לו צליאק. גלוטן זה לא דבר רע, זה לא דבק בקיבה, זו אחת השטויות הגדולות. זה מיתוס, אנחנו צריכים את הפחמימות בחיים שלנו".
מה יכול לקרות למי שמפסיקה לאכול פחמימות לצמיתות?
"אם לאורך תקופה ארוכה מחסירים מוצרים חשובים, זה יכול לגרום לחוסר. זה מעלה את ההסתברות להתקפי אכילה. הם לא מגיעים סתם, אדם לא קם רגע אחד ומאבד שליטה".
גם במקרה של תמר, הרעב הוביל להתקפי אכילה. בתום שנה של רעב קיומי, היא הרשתה לעצמה לאכול, רק לאחר ששמעה על הבולימיה. "בתקופה של האנורקסיה אפילו לא העזתי להכניס לעצמי משהו לפה. הייתי מבקשת מאמא שלי לקנות את חטיפי אנרגיה של 58 קלוריות. בבוקר הייתי אוכלת חצי חטיף כזה והשאר ירקות. בערב הייתי אוכלת את החצי השני של החטיף, מפוררת אותו ממש קטן. הייתי מחממת בצל במיקרו ואוכלת אותו. וכל הזמן הייתי מורידה עוד ועוד דברים. פתאום קראתי שבצל מנפח אז הפסקתי לאכול גם אותו. הורדתי כל כך הרבה מאכלים".
אחרי שחברה סיפרה לה על תוכנית שבה צפתה בנושא הבולימיה, עלה הרעיון לראשה. "פתאום התחלתי לאכול, ואת אוכלת מלא, ומקיאה מלא. מקיאה ואוכלת ומקיאה. כל הזמן כעסתי על עצמי. הענשתי את עצמי", היא מספרת. "פעם אחת כמעט בלעתי את מברשת השיניים. הכנסתי אותה כדי להצליח להקיא וכמעט בלעתי אותה. כשהוצאתי אותה ירד מלא דם. אני זוכרת שאמרתי שזהו, תמר, הגעת לתחתית המדרגה. אני זוכרת שממש בכיתי. עד היום קשה לי להיות בבית של ההורים שלי, כי זה מזכיר לי את הפרעות האכילה. הרגשתי כמו הבן אדם הכי מעוך, הרגשתי שאין יותר גרוע".
הבדידות נובעת מהבושה הגדולה שחשות הבולימיות. חניתה אטון, מנהלת פורום "בולימיה זו מחלה סודית", מכירה היטב את הבושה, שהייתה מנת חלקה למשך 11 שנים. לאחר שפרסמה ספר לנערות מתבגרות, ובו פרק בנושא הפרעות אכילה, עשרות נערות החלו לפנות אליה ובעקבות הפניות היא פתחה את הפורום. "זו הקלה מטורפת בשבילן לדבר סוף סוף", היא מתארת.
בקרוב אפשר יהיה לקרוא את הספר החדש שלה, "איך לצאת מבולימיה (בלי להגיד לאמא)", שאליו גייסה מימון המונים מלא באתר "הד־סטארט". "השם הזה אומר לקוראת − אני מבינה אותך ומקבלת אותך", היא מסבירה את הכותרת השנויה במחלוקת. "זה מוריד את הצדקנות הזאת שממנה ברחתי. אני לא חושבת שהאמהות אשמות, הן שטופות מוח כמו כולם. אבל הבנות צודקות. הן מצאו פטנט לעמוד בציפיות שהחברה מציבה. 'תגידו תודה שאני לא שמנה ולא מביישת אתכן ותשמחו'". הדינמיקה המשפחתית רוויה בתחושות קשות גם מצד הסובלות מהפרעת האכילה, וגם מצד המשפחה. "אמללתי את המשפחה שלי", מודה תמר. "הם לא ידעו, אבל האוכל היה נעלם ועדיין לא הייתי אוכלת בארוחות".
אחד התנאים לטיפול טוב, לאור המצב, הוא התרחקות מהסביבה הביתית, המסובכת ממילא. בפימ"ל מציעים שיטה של אימוץ במשפחות אומנה, שמקבלות על כך תשלום ודואגות שכל פירור ייכנס לקיבה המורעבת של הבת. כך גם אלישבע חיה כבר שנה במשפחת אומנה חרדית. "אני בנתק מוחלט מהמשפחה שלי", היא מספרת. "ידעתי שאם אני חוזרת הביתה אני נופלת".
לעתים גם היחסים עם האחים או ההורים הם חלק מהבעיה, או אפילו מהגורמים לה. "במשפחה דתית לפעמים אין מקום לכל ילד כי זו משפחה גדולה", מסבירה כהן. "אם אין לי משמעות במשפחה אז אני צריכה לחפש משמעות גם אם אני מזיקה לעצמי".
מה קורה אם מי שפונה אליכם לא מעוניינת לערב את המשפחה שלה?
"יש לי בעיה עם זה. אני מסבירה להן שמאוד קשה לשמור על הסוד. הן הרי לא יוכלו לעמוד בטיפול לבד, מי יממן את זה? לא לשתף את ההורים זה סימפטום של מערכת יחסים בעייתית, הבולימיה שלה לא תעבור בחיים אם היא לא תשתף את ההורים שלה".
"אני מאוד אוהבת לדמיין את עצמי בעוד עשר שנים, נשואה ומאכילה את הילדים. אשה משוחררת שלא חושבת על קלוריות ואוכל".
הודיה מביעה מורת רוח על אופי הטיפול המסורתי, "לא נותנים לך כלים להתמודד ולא מבינים אותך. אף אחד מהם - הדיאטנית, הפסיכולוגית והפסיכיאטר - לא חוו את הדבר הזה באמת".
גם תמר לא מרוצה מהטיפול המקובל היום שמשלב פסיכולוגית ודיאטנית. "הרגשתי שאם אני אשקל כל שבוע זה רק יגרום לי עוד יותר לרצות לרזות", היא מתארת. "זה רק הכניס אותי עוד יותר לעולם הזה".
מה היית צריכה במקום זה?
"מישהו שיעזור לי לאהוב את עצמי".
על המענה הזה עונה אטון בפורום שהקימה. כל שואלת מקבלת תשובה אישית ומקיפה. "ברגע שאני שם איתה אז היא לא לבד שם, וזה כבר לא מפחיד כמו שזה היה קודם", היא מסבירה, ומצטרפת לטענות על שיטת טיפול לא יעילה היא מציעה תפיסה שונה לחלוטין של ההפרעה, שגורסת שזו בכלל לא מחלת נפש. "אלא אם כן לעשן זו מחלה", היא אומרת. "הייתי מגדירה בולימיה כטירוף, שליטה, עסקים כרגיל".
כמי שמכירה מקרוב את הבולימיה, ממנה נגמלה לפני 21 שנים, היא אינה מאמינה בדרך הטיפול המסורתית. "תיקחו את המשקל איתכם ואל תחזרו", היא אומרת. "דיאטה לא צריך לעשות, את מותחת את הקפיץ ואז מתפלאת שהוא קפץ. אצלי יש שיעורי בית אחרים בכלל. זה תמיד בא מבפנים".
הכוח להחלים מגיע ממקומות שונים, כולם עולים מתוך שבר גדול, ולעתים ההתחזקות הרוחנית מסייעת לנצח את המחלה. מחקר של פרופ' יעל לצר, מנהלת המחלקה להפרעות אכילה ברמב"ם וחוקרת תזונה, מראה כי בפתולוגיות הקשורות באוכל, שאינן הפרעות אכילה, "ככל שהנערה יותר דתית ומאמינה, ככה היא יותר מוגנת", היא אומרת. "יש לה מסגרת ערכית ואמונית מאוד מגובשת שעומדת מעל כל דבר חומרי. ההסבר השני הוא התפקיד המגדרי. ברור לך שאת שואפת להיות אשת חיל, צנועה, להיות אמא טובה, אישה חסודה. הרצון להיראות יפה הוא לא ערך עליון".
הודיה מספרת שהיא לא מסוגלת להבין כיצד אפשר להתגבר על המחלה בלי אלוהים. "ההתחזקות שלי גרמה לראש להסיר את המחשבות של הסיטרא אחרא, להבין שיצר הרע שולט לך בראש", היא מתארת. "זה לא שלי, זה לא הנשמה שלי. התחלתי להתמלא בקדושה, הייתי שומעת שיעורי תורה זה היה מאוד מעצים. בטיפול היה חסר לי הפן האלוקי, חיפשתי תרופות מעולם התורה". הטיפול הפסיכולוגי היה חסר בעיניה. "יפה מאוד שבטיפול מדברים איתי על העצמה אישית, אבל הנשמה שלי היא הערך של החיים, לא אני", היא אומרת. "פתאום כשיש לך צינור שמחבר אותך לשמים החיים יותר שמחים ויש לך משמעות גדולה יותר. פתאום הייתי מתענגת מהשבת ולא מפחדת ממנה".
העבודה על המחשבות מוכרת גם לתמר, שמטופלת בשיטת CBT, טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אלטרנטיבה לפסיכולוג המסורתי על הכורסה. "המטפלת גרמה לי להבין שאם כל כך הרבה שנים אני בהפרעות אכילה, כנראה שזה חלק מהחיים שלי", היא מתארת. "'כנראה שיש בזה משהו שאת אוהבת'. אם יש לי התקף אכילה אני יודעת שאני אצטער על זה מחר, אבל זו בחירה שלי".
תמר מספרת גם היא על חוויה רוחנית, במקרה שלה בעיצומו של הטיול להודו. באופן אירוני, נגיף בקיבה שגרם לה לבעיות חמורות היה קשר ההצלה שלה. "זה הציל לי את החיים. הייתי משלשלת דם, לא יצאתי מהחדר, הייתי בטוחה שאני הולכת למות. התקשר אליי רופא מומחה למחלות זיהומיות, ונתן לי תפריט מיוחד".
שמחת?
"היה לי מאוד רע, אבל תכלס, ברור. הסתכלתי על עצמי במראה, הייתי בערך הכי רזה שהייתי בחיים, והייתי כל כך מאושרת. הרגשתי שאני מרזה ממקום בריא. 21 שנה לא ידעתי מה זה אושר, כל הזמן אמרתי לעצמי: 'עוד מעט יהיה יותר טוב, כשאני אהיה רזה יותר'".
ביער מרוחק ביבשת אחרת, הרגישה שקיבלה בחזרה את החיים. "אני זוכרת ששמעתי את 'עוד חוזר הניגון', התחלתי פשוט לבכות. הייתי באיזה יער בהודו, אמרתי 'קוראים לי תמר, וניצחתי את ההפרעות אכילה'. ידעתי שמהרגע הזה אני יכולה לעשות הכול בחיים".
הכתבה פורסמה במגזין מוצש
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם