בלי להחזיר בתשובה: וילה יהודית בהרצליה פיתוח
אם בחופי הזהב של גואה זה עובד מצוין, אז למה לא בהרצליה פיתוח? אחרי שגרו בגוש קטיף ובחברון, מרדכי ואילנה גרנביץ' החליטו להקים "בית יהודי" בלב שכונת היוקרה הגוש-דנית. גרנביץ' לא מנסה לקרב ליהדות, אבל כן לשבור חומות אנושיות
במקרים הנדירים שבהם שולחן השבת של משפחת גרנביץ' מוצא את עצמו ריק מאורחים, ששת הילדים מציעים להורים לרדת לים "ולהביא משם גולשים" שיישבו איתם לחמין. כך מתנהלים העניינים בבית היהודי שפתחה המשפחה עמוק בין הווילות של הרצליה־פיתוח. הם לא הגיעו לכאן כשליחים של ארגון או גוף מסוים, אלא מתוך משימת קירוב לבבות שנטלו עליהם באופן עצמאי לחלוטין.
עוד כותרות ב-nrg:
- צפו: ברני סנדרס גילם תפקיד של "רב" בסרט ישן
- החרדים מתפרקים? מצבם רק משתפר עם השנים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הריאיון עם מרדכי גרנביץ' נערך על הגג הצופה אל החוף. בין בתי המידות מסביב, הבית של הגרניביצ'ים בולט בצניעותו: הוא ישן ולא משופץ, וזה מה שאפשר למשפחה לשכור אותו. "המתווך התנצל עשר פעמים על כך שהוא מביא אותי לחורבה, אבל זה מה שהוא היה יכול להציע לי בתקציב שעמד לרשותי", אומר גרנביץ'.
כשהוא מתבקש לתאר את חייו שם, גרנביץ' נזכר למשל באחד מערבי חג החנוכה האחרון. הוא סיים הופעה, השעה הייתה מאוחרת והוא התכוון לנסוע הביתה. אלא שאז הגיעו ההודעות בטלפון הנייד והפצירו בו לקפוץ לפאב הקרוב. "הלקוחות מחכים לך", הודיע לו אחד המלצרים. הוא ארז את הגיטרה והגיע לנגן ולשיר שם, להפיץ קצת יידישקייט חגיגי.
גרנביץ', בן 33, חבוש כיפה גדולה ועטור פאות ארוכות, מרגיש בנוח בפאבים הרצלייניים שכאלה. הוא אמנם מגיע מרקע שונה לגמרי - גדל בפתח־תקווה והתגורר בגוש קטיף, ביבנאל ובחברון - אבל לפני שנה החליט שהמשימה שלו היא הרצליה־פיתוח. שם, יחד עם רעייתו וששת ילדיו, הוא מקיים סעודות שבת המוניות, מארח את תושבי השכונה בסוכת ענק, ומקרב את הגולשים מחוף הים לאבא שבשמיים. "בלילות בימים מנגן ניגונים, להגיע אולי ללבבות השבורים", נפתח שיר הנושא של הדיסק החדש שלו, "כל החומות".
"בסופו של דבר זה מה שאני מנסה לעשות - לשבור חומות", אומר גרנביץ'. "לא לקרב ליהדות, ולא חלילה להחזיר בתשובה. כולנו מחפשים קשר, כולנו מחפשים תקשורת אמיתית בינינו, אבל כל אחד מאיתנו בונה סביבו חומות. יש לנו פוזה מול השכן, פוזות מול החברה, ואם נלמד לוותר עליהן יהיה חיבור בינינו. המוזיקה היא גורם מחבר. כתוב בזוהר שעם ישראל ייצא לגאולה בניגון. אני מרגיש את זה חזק מאוד מגוש קטיף ועד כאן. כשאתה יושב עם מישהו לנגן אתה לא בודק מה העמדה שלו, האם הוא דתי ולמי הצביע".
מרדכי נשוי לאילנה לבית זרביב, דודתה של הפעוטה שלהבת פס ז"ל. אחרי החתונה התגורר הזוג הצעיר בגוש קטיף. כמעט בכל ערב היה יורד גרנביץ' עם גיטרה ודרבוקה לבסיסים צבאיים, ומנגן. עם חלק מהחיילים שפגש שם הוא שמר על קשר לאורך שנים.
בתקופת ההתנתקות נבטה אצל בני הזוג ההחלטה לפעול לקירוב לבבות. עשר שנים עברו עד שמצאו את המקום המתאים לכך מבחינתם. "הבנתי שהמגזרים רואים זה את זה דרך עיניים עמוסות פוליטיקה, כלי תקשורת ואידיאולוגיות, ופתאום נפל לי האסימון שכבני אדם לא יוצא לנו להיפגש.
"כשמשאירים מאחור את כל הסטיגמות והדעות הקדומות, ומדברים כאדם לאדם - נוצר חיבור מדהים ואפשר לדבר על הכול, אפילו בתקופה מתוחה פוליטית. אני לא מביא איתי איזו בשורה פוליטית, לא מוכר משהו. אני בא כדי להתערבב ולהכיר. הקשר הבלתי אמצעי מייצר מרחב שיח נקי, שממנו יצמחו רק דברים טובים לחברה שלנו. השינויים הטובים והאמיתיים במדינה יתחילו מאיתנו ולא מהפוליטיקאים".
אחרי ההתנתקות הם עברו יחד עם כמה משפחות נוספות ליבנאל שבגליל התחתון. כעבור ארבע שנים התמקמו בקריית־ארבע, וגרנביץ' ניהל את תלמוד התורה "אור יאיר" בסוסיא, הפועל מתוך חיבור לטבע. להרצליה־פיתוח עברו לפני יום כיפור בשנה שעברה. כמדי שנה נסע גרנביץ' גם בראש השנה אשתקד להתפלל באומן, אך הפעם יצא לשם בתחושה לא קלה, כשהבית כולו ארוז לקראת מעבר.
"התפילה שלי הייתה מיוחדת באותה שנה. ידעתי שאנחנו הולכים לדבר חדש, יוצאים מהסביבה הטבעית שלנו. התפללתי על זה הרבה, שנצליח ליצור קשרים טובים. חשבתי איך אני מתחבר עם אנשים וביקשתי מהקב"ה שייתן לי סימן כלשהו שאני עושה טוב. התפללתי על זה במיוחד בשעת התשליך".
ואת הסימן הוא אכן מצא כעבור כמה שבועות. אחת הדרכים ליצירת קשר ראשוני עם שכניו החדשים הייתה בטיולי אחר צהריים שבמהלכם פגש את תושבי השכונה שיצאו לטייל עם כלביהם. "שנים לא הבנתי את הקשר בין הכלב לבנאדם", הוא צוחק. "ביישוב או בקהילה דתית הקשר נוצר בבית הכנסת, אבל כאן הקשרים נוצרים בעזרת הכלבים".
באחד הטיולים פגש אישה מבוגרת עם בתה והזמין אותן לסעודת שבת בביתו. האם אמרה שמעולם לא נכחה בסעודת שבת ואין לה מושג מה עושים בה. "המנהג היהודי היחיד שאני מכירה הוא תשליך", הסבירה לגרנביץ'. "כשתעשה תשליך, תקרא לי". בשבילו זה היה הסימן הראשון שקיבל בעקבות תפילתו באומן.
בסופו של דבר הן הגיעו לסעודה, כשהצעירה מביאה גם את בתה, והמבוגרת את אמה. "היה מרגש לראות ארבעה דורות יושבים יחד לשולחן, ועדיין היה לי מוזר שהסבתא, בת 80, העידה גם היא על עצמה שאף פעם לא ישבה סביב שולחן שבת. שאלתי אותה כיצד זה ייתכן, והיא סיפרה שנולדה כיהודייה בברית המועצות הקומוניסטית, ולמשפחה לא היו כל סממנים יהודיים. 'לא ידעתי כלום על יהדות חוץ מזה שבעיירה שלנו היה רב גדול, הרב מאומן'. בשבילי זה היה הסימן השני שאני עושה טוב", אומר גרנביץ'.
הגבולות בסעודות השבת בבית שלו גמישים למדי. מותר לצאת החוצה כדי לשלוח הודעות בנייד, מותר לעשן בחצר. אסור לצלם בשולחן עצמו. "בכל זאת, הילדים נוכחים בסעודה וזה לא מתאים".
גרנביץ' לא מגדיר את עצמו במסגרת זרם או קהילה מסוימים. "אני תמיד מרגיש שהקהילה הטבעית והחמה שלי היא אשתי והילדים. ביומיום אנחנו הרבה ביחד, דווקא מתוך זה שאנחנו לא גרים ביישוב אלא פה". ובכל זאת, יש לו נגיעה מיוחדת בחסידות ברסלב.
"רבי נחמן ישב בכפר באוקראינה לפני יותר ממאתיים שנה, ודיבר על המחלות של העולם הפוסט־מודרני. יש היום סדנאות שבנויות על התובנות שלו. רבי נחמן נותן המון מקום למוזיקה ולשירה. הוא דמות לא קונבנציונלית של רב. היום כל אחד הולך לשאול את הרב שלו איזו דירה לקנות, איזה רכב, איזה מקצוע ללמוד. רבי נחמן היה אומר להסתכל על עצמך פנימה.
"הוא נותן לי הרבה השראה בחיים שלי ובהתנהלות שלי. הייתי קשור לכל מיני דמויות בברסלב אבל לא מצאתי את עצמי, וברמה האישית זה עושה לי טוב שאני פה בהרצליה. אני מקבל את מה שיש פה, ואני לא צריך להיות שייך לכלום".
הוא נולד וגדל בפתח־תקווה, הבכור משלושה ילדים, לאב איש חינוך ולאם שהתמסרה לגידול הילדים. בכיתה ד' הוא החל לכתוב שירים ולהלחין אותם על הגיטרה. בתקופת לימודיו בישיבה לצעירים של מרכז הרב היה מקליט את עצמו מדי פעם על קלטות. כשאחד מחבריו קיבל ציוד הקלטות חדש הוא נכנס לאולפן ההקלטות עם חברים נוספים, ובהם המוזיקאי הראל טל, ויחד הם הקליטו 15 רצועות. חבר אחד טיפל בגרפיקה אחר סייע בהפקה, ויחד הם הוציאו לשוק 200 דיסקים מהתקליט הלא מהוקצע, שלמרבה הפלא זכה להצלחה. "קיבלנו טלפונים מחרדים, מחילונים ומדתיים שהמוזיקה והמילים נגעו בהם".
לדבריו, המוזיקה שלו הצליחה לחצות גם אל מעבר לים. לפחות בקטנה. "התקשר אליי חבר מניו־יורק וסיפר שנסע ברכב עם עמית שלו, נוצרי שמנהל חברה גדולה, בזמן שהדיסק התנגן. העמית אמר שהוא לא מבין את המילים אבל שיש בשיר משהו רוחני מאוד. הוא ביקש מהחבר שלי שיתרגם לו, ומאז הוא משמיע את השיר הזה בכנסייה שלו בכל יום ראשון".
לפני כמה שנים חבר למוזיקאי אברהם טל, מלהקת שוטי הנבואה ("אני משוגע עליהם"), והוא הפיק לו שני שירים, אך הם לא הופצו רשמית. לפני שנה וחצי החליט להתמקד במוזיקה והפיק דיסק שלם של שירים, ואיתם הוא יוצא למסע הופעות בימים אלו.
"במוזיקה החסידית שגדלתי עליה שרים תמיד על הדברים הטובים בחיים, ועל הדרך שבה אנחנו רוצים לראות את העולם. אבל רציתי לשתף בדברים שכולנו עוברים ולא נעים לשתף בהם אף אחד. פעם אברהם טל אמר לי שבשיר טוב אתה משתף במה שאתה מרגיש באמת, ואז הרבה אנשים ימצאו את עצמם בתוך הטקסט. לפעמים אנשים מתחברים דווקא לשירים על דברים שלא נוח לדבר עליהם, אם אנחנו לא מתביישים להתחבר באמת".
בשנה האחרונה הספיקו מאות אנשים לפקוד את בית משפחת גרנביץ'. רבים מהבאים הם אכן גולשים שחוף הים הוא ביתם השני: הם באים, יושבים, מנגנים ומשוחחים שעות ארוכות.
מספר האורחים בשולחן השבת - וגם בחגים - אף פעם אינו ידוע מראש לעולם. לא מזמן חנתה מכונית לא מוכרת בכניסה לבית המשפחה. כשגרנביץ' יצא לברר מי החונים, הם התנצלו וביקשו להזיז את כלי הרכב. "אמרתי להם שלא יזיזו בגללי את המכונית בשבת, אבל אם הם כבר כאן נשמח שייכנסו לסעודה ונכיר קצת. הם היו קצת בהלם, נכנסו וישבו שעות רבות. מתברר שהוא שחקן והיא כתבת חדשות", הוא אומר, ולבקשתם לא חושף את השמות.
"היה חיבור מדהים. בסוף הבעל אמר לי, 'אם היית סתם בא אליי ברחוב לא הייתי מגיע, אבל כשראיתי את זה בלייב, אחד שנראה כמוך יוצא מהווילה פה, הייתי חייב לראות מה זה'. זה קורה פה המון וזה נחמד". בחג סוכות פקדו את הסוכה הגדולה שנבנתה על הגג עשרות אנשים, וישבו בה בכל ערב עד השעות המאוחרות.
אחת הסיבות שכולם מרגישים נוח בבית היא שהעיסוק בפוליטיקה נשאר כמעט תמיד בחוץ. לא מזמן, אורחת שהתגלגלה לערב בגג של הגרנביצ'ים סיפרה שהיא סטודנטית למשפטים שעובדת במרכז רבין. היא הייתה המומה לשמוע שהמארחים הנחמדים שלה הגיעו מחברון. הקשר בינה ובין המשפחה נשמר, עד שבאחד הימים היא סיפרה למרדכי שהיא מתכוונת להתנדב בבצלם. "אמרתי לה שאם היא חושבת שזו השליחות שלה בחיים אז שתלך על זה, אבל אולי לפני שהיא מחליטה שתבוא לראות את חברון". הבחורה נענתה לאתגר בתנאי אחד – שגרנביץ' יתלווה אליה ליום במרכז רבין.
"הסכמתי. אמרתי לה שאני לא מפחד מרבין, והיה יום מעניין מאוד. אחרי זה לקחתי אותה לחברון. זה היה ביקור מדהים ביישוב היהודי ובחוות מעון, וזה מאוד פתח לה את הלב. המסר מבחינתה היה שיש לה הרבה על מה לחשוב. החיבור הבלתי אמצעי מאפשר לראות את האנשים שמאחורי הסיפורים. אם הייתי נשאר איפה שאני והיא איפה שהיא, יכול להיות שהיינו נפגשים בהפגנה ומקללים זה את זה משני הצדדים. זה ששנינו הסכמנו לפתוח את עצמנו ולהקשיב הביא לכך שיש שיח נקי ומחכים, ויש שלום בינינו".
למרות רצונו להתרחק מעיסוק בפוליטיקה ובמצב הביטחוני, לפני כחודשיים קיבל שיחת טלפון אקטואלית ומבהילה שבישרה לו שאחיו דוד, תלמיד ישיבת ההסדר באלון מורה, נפצע בפיגוע דריסה בצומת תפוח. "בהתחלה דיברו על פציעה קשה, אבל ברוך השם התברר אחר כך שהפציעה קלה. קשה לתאר איזו טלטלה זה גורם למשפחה. מעבר לסבל הפשוט שהוא מנת חלקו של הפצוע, הקרקע כאילו נשמטת מתחת לרגליים. ההתנהלות השגרתית מקבלת זווית חדשה, תוכניות משתנות, הכול סובב סביב זה והמצב לא פשוט בכלל. את מקומם של השאיפות הגרנדיוזיות והחלומות הגדולים, שמובילים את מהלך החיים, תופסת משאלת הלב הפשוטה שהכול יהיה בסדר ושרק נחזור לשגרה האפורה".
ששת ילדי המשפחה, שהגדול שבהם בן 10 והקטן בן שבועות ספורים, הסתגלו בהדרגה למעבר לעיר. בניגוד למקומות שבהם גרו בעבר, אין כאן אווירת יישוב וקהילה דתית גדולה - אך לדברי ההורים, הילדים נהנים מההיכרות עם האנשים החדשים.
ובכל זאת, הם לא מתגעגעים לחברים, לנינוחות של יישוב?
"לפני שנתיים, כשגרנו בחברון, הייתי במסע גיוס כספים בלוס־אנג'לס, והתפתחה שיחה עם מישהו שאמר לי 'אני מבין את האידיאולוגיה של מי שגרים בחברון, אבל למה לסכן את הילדים, נעבעך?'. עניתי שלא אתחיל להתפלפל איתו למה כן ולמה לא, ושבסופו של דבר מה שטוב לי טוב לילדים שלי.
"כך גם היום. אם אני יכול להכיל את זה שאני נראה איך שאני נראה ובכל זאת יושבים אצלנו בשולחן השבת אנשים ב'לבוש מלא' של הים, אז גם לילדים שלי זה טוב. הסתובבתי בהרבה מקומות בעולם ולמדתי שבמקום שיש הרבה חומות יש גם הרבה מרתפים".
ולפעמים בעוד מפגש על גג הבית או בפאב בשעת לילה מאוחרת, כשהחבר'ה יושבים ומשוחחים, שרים וחווים,
הוא מדמיין את הגאולה. "פאבים, מפגשים וערבים מוזיקליים הם סביבה כיפית וכמעט טבעית בשבילי, מקום מפגש מדהים עם בני אדם.
"אני מדמיין לפעמים את הגאולה כמו מצב כזה של זולה ענקית, שכולם באשר הם נפגשים בה כדי לדבר, להתחבר ולשיר יחד. בחסידות קוראים לזה 'התוועדות', היום קוראים לזה פאב, אבל אם הכוונה טהורה ונקייה ולשם שמיים, אז הכול בעצם אותו עניין".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם