ראשי » יהדות » מגזין

שיימינג לסרבני גט? כמו בשטעטל של פעם

השיימינג של סרבני גט ברשתות החברתיות החליף את חרם הקהילות של פעם, והתחושה היא שמדובר במהפכה. במציאות שבה כל ילד, אישה או גבר יכולים לבייש אדם בלחיצת כפתור, עולה השאלה האם מדובר במחיר חברתי יקר מדי או שזוהי מחויבות ציבורית

ביום שישי האחרון סערו הרוחות ברשת. כפטריות אחרי הגשם החלו לצוץ בפיד סטטוסים עם תמונתו של ד"ר עודד גז, מרצה לפיזיקה מרעננה שמעגן את אשתו כבר ארבע שנים, תוך בקשה להחרימו ולהוקיעו מן החברה.
זוהי אינה הפעם הראשונה שסטטוס כזה מפורסם ברחבי הרשת. רק לפני ארבעה חודשים פורסם פוסט דומה על סרבן מנווה־דניאל. במקרה ההוא הביוש עשה את שלו, ותוך ימים ספורים העגונה קיבלה את הגט ושוחררה מכבלי נישואיה.


עוד כותרות ב-nrg:
- למכירה: תנ"ך עתיק רדוף שדים ורוחות
- הרבנות נגד הממשלה: הקפיאו רחבת הרפורמים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

במקרה של גז, השיימינג נעשה בחסות פסיקה משפטית של בית הדין הרבני הגדול, שקבע כי ניתן לפרסם את שמו ותמונתו ברבים. "על כל איש ואישה מישראל וכל הנלווים אליהם שלא לשאת ולתת עמו, הן במסחר הן בכל משא ומתן של ממון", נכתב בפסק הדין, "ושלא לארחו ולהאכילו ולהשקותו, ושלא לבקרו בחוליו, ושלא להושיבו בבית הכנסת (כולל בית המדרש הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן), וכל שכן שלא להעלותו לתורה, ושלא לאפשר לו לומר קדיש, וכל שכן שלא לתת לו לעבור לפני התיבה, ושלא לשאול בשלומו, ושלא לחלוק לו כבוד כלל, עד אשר יחזור בו מקשיות עורפו וישמע לקול מורים, וייתן גט כריתות לאשתו כדת משה וישראל, ולשחררה מעגינותה".

הסמיכות של שני המקרים, שאליהם מצטרפים גם מקרי שיימינג אחרים שננקטו לאחרונה נגד אנסים ומטרידים מינית, מעלה שאלה כמעט מתבקשת בעניין הלגיטימיות של הביוש הפומבי.

"זה משהו שהתחיל בשנה־שנתיים האחרונות", מספרת עו"ד אסנת שרון, טוענת רבנית במקצועה המשמשת גם כמנהלת ארגון "יד לאישה". "לפני שנתיים היה לנו מקרה של בעל שברח לחו"ל והותיר את אשתו בעגינותה. הוא היה איש עסקים מפורסם וניסה לסחוט אותה ואת משפחתה במיליוני שקלים. ברגע שקיבלנו היתר מבית הדין לפרסם את התמונה, עורכי הדין שלו פנו אלינו והתחיל משא ומתן אמיתי לגט. תוך ימים ספורים היא שוחררה מנישואיה".

שרון היא אחת התומכות הגדולות בשיימינג ברשתות החברתיות ככלי לחץ על סרבני גט. דף הפייסבוק של הארגון מוקדש לאנשים מהסוג הזה, וניתן לאתר בו לא מעט סרבנים חשופים בשמותיהם. עם זאת, שרון מדגישה שהיא תומכת ברעיון רק כאשר הוא מגובה בפסיקה משפטית.

"אין ספק שיש פה דילמה מוסרית קשה", היא מודה, "יש עניין של הלבנת פנים, זה לא כזה פשוט. לכן לא פרסמנו ולא עשינו שום דבר עד לקבלת היתר מבית הדין הרבני. במקרה של גוש עציון, השכנים והמקורבים התחילו בשיימינג על דעת עצמם. המקרה הזה אמנם היווה עבורנו אבן בוחן לכך שהשיימינג אכן עובד, אבל זו בעיה גדולה משום שהייתה לה השפעה עצומה על משפחתו של הבעל. לכן צריך מאוד להיזהר לא לשפוך את התינוק עם המים ולהשתמש בו בשכל רק אחרי שמוצו כל הדרכים האחרות".

מאז ומעולם נהגו בקהילות ישראל להשתמש בחרם, אבל זה היה בקהילה קטנה. היום מדובר בפורום של כל עם ישראל. "הפייסבוק החליף את השטעטל. אם פעם הדברים היו עוברים בשמועות בין מנחה למעריב, היום השמועה עוברת ברשתות החברתיות וזה הרבה יותר עוצמתי. במקרה של גז, באמת לא הייתה ברירה אחרת. אישרו לפרסם תמונה רק אחרי שניתן חיוב בגט, ורק אחרי שבית המשפט ניסה להטיל סנקציות כמו שלילת רישיון.

"גז הגיש בג"ץ אחרי שניסו לדבר עם הקולגות שלו בבר־אילן שיפעלו בעניין. זה באמת היה המוצא האחרון. צריך גם לזכור שהשיימינג לא תמיד פותר את הבעיה. יש סוגי בעלים שזה לא משפיע עליהם. היה לנו מקרה של בעל שברח לרומא, פרסמנו את תמונתו והפצנו אותה וכלום לא קרה. אנחנו נתקלים גם במקרים הפוכים, של סרבנים שמקבלים תמיכה מהקהילה או אסירים שנמצאים בבתי כלא וזה לא משפיע. השיימינג גם משפיע פחות על חרדים משום שהם פחות פעילים ברשתות החברתיות. להם יש פייסבוק אחר - קירות של פשקווילים".

לפני שעושים שיימינג, יש ניסיון למצוא גם פתרונות הלכתיים יצירתיים?
"קיימים פתרונות הלכתיים ובזכותם מצליחים לפתור חלק גדול מהמקרים. אבל בתי הדין שמרניים מאוד כלפי פתרונות חדשניים, גם כאלה שמעוגנים בהלכה. החת"ם סופר אמר שחדש אסור מהתורה והם נזהרים מאוד מליישם פתרונות שלא השתמשו בהם ב־50 השנים האחרונות, גם אם הם מצוינים בשו"תים. היה למשל מקרה של 'זיכוי גט' בצפת. הרב אוריאל לביא פסק שבית הדין ייתן גט במקום הבעל שהיה שרוי בתרדמת. זה היה פסק דין שמבוסס על מקורות הלכתיים, אבל נחשב למאוד חדשני. המיינסטרים של הדיינים חלקו עליו בחריפות והתנגדו למינויו לבית הדין הגדול. ממש הענישו אותו בגלל החדשנות".

מה לגבי האופציה של הפקעת קידושין?
"נושא מורכב. חלק מהדיינים משתמשים באופציה הזאת אבל פוחדים לפרסם את פסקי הדין מחשש שיהפכו לנפוצים. במקרים של מקח טעות מפקיעים קידושין לכתחילה, כלומר פוסקים למפרע שלא היו נישואין. משתמשים בזה להתרת ממזרים בעיקר, ואפשר לדעתי גם להשתמש בזה להתרת עגונות. להערכתי זה ייכנס ויצבור תאוצה. החידושים קורים, אבל בקצב מאוד איטי".

בארגון יד לאישה מטופלות כיום כ־80 נשים בשלבים שונים של הליכי גירושין שתקועים בבתי הדין והמשפט. הארגון הצליח להשיג כבר מאות גיטים. בארגוני הנשים טוענים שמדובר באלפי מקרים של מסורבות ועגונות בארץ, ואילו בבתי הדין הרבניים טוענים שהמספר נמוך יותר וישנה מגמת ירידה בשנים האחרונות.

"זו שאלה של מצג נתונים", אומרת שרון, "למי קוראים מסורבת? האם אישה שמסתובבת חמש שנים ועוד לא קיבלה פסק דין לגט נחשבת מסורבת? אנחנו אומרים שכן. בית הדין אומר שלא. יש נשים שמסתובבות שנים ארוכות ולא מכריזים עליהן. גם בתיק של גז, האישה הסתובבה הלוך ושוב ארבע שנים עד שבית הדין פסק לה. ניסו לשכנע אותו בכל האמצעים לפני שפסקו".

הגושפנקה ההלכתית שבה השתמש בית המשפט נשענת על מושג שנקרא "הרחקות דרבנו תם". מדובר בהנהגה מלפני 900 שנה, שהתקבלה לאחר שהפוסקים הבינו שהסנקציות שמפעיל בית הדין כלפי הבעל הסרבן עלולות להיות חזקות וקיים חשש לגט כפוי. "חכמים תיקנו תקנות שאומרות שבמקום לכפות על הבעל, נפנה לסביבה, ואז אין בעיה. כלומר פסק הדין הוא שהסביבה היא זו שצריכה להתרחק מהבעל ולא לה�פך. בגלל שהאדם הוא חיה חברתית זה כבר מביא אותו לגט. לאחרונה השתמשנו בשיטה הזאת גם נגד משפחה שתמכה בבעל סרבן, עיכבנו יציאה מהארץ של מי שמסייע לבעל, וכך הפעלנו לחץ גם על סביבתו הקרובה". 

בשנים האחרונות נפתרו מקרים סבוכים ביותר של עגינות, רבים מהם הודות לפעילותם של ארגונים וכוחות בתוך המערכת ומחוצה לה. הרב אלי בן-דהן נחשב ל"צייד סרבנים" ידוע, ובשבתו כמנכ"ל בתי הדין סייע לנשים רבות לצאת מכבלי נישואיהן. עוד בשבוע הראשון לכהונתו כח"כ, הגיש הצעת חוק שתחייב את השב"ס לקיים את פסק הדין של בית הדין הרבני להחמיר את תנאי המאסר של סרבני גט, ובמרכז עמדה ההוראה למניעת אוכל מהדרין בבתי הכלא. הוא גם שכר חברות פרטיות לאתר בעלים שברחו לחו"ל, והקים בבתי הדין יחידה לסיוע לעגונות שפעילה עד היום.

"היום אני כבר לא בתפקיד הזה", הוא מסביר, "כך שאין לי סמכויות אופרטיביות, אבל עדיין פונים אליי רבים ואני נותן להם עצות.

אם מתאפשר אני פונה למערכת ומנסה לקדם דברים. היה מקרה שבו פנו אליי עם סרבן שברח למצרים. נפגשתי עם הקונסול המצרי בישראל וביקשתי ממנו שיעזור לנו לאתר אותו. אם אני יודע שסרבן ברח לארה"ב אני מסביר להם איפה הוא יכול להיות ומה הקשר שלו לקהילות היהודיות".

אילו סנקציות הלכתיות ניתן להטיל על סרבן הגט?
"הדבר הכי יעיל הוא הטלת סנקציות אזרחיות כמו שלילת רישיון, שלילת חשבון בנק ועיכוב יציאה מהארץ. אם הוא עוסק במקצוע שמוסדר על פי חוק, כמו רואה חשבון, עורך דין או רוקח, ניתן לשלול את רישיונו ולהשעות אותו. בדרך כלל הסנקציות הללו יעילות. במקרים קיצוניים יותר מכניסים את הסרבן לכלא".

יש יותר סרבנים דתיים?
"קשה לומר דבר כזה. אני לא מכיר כאלו נתונים. לצערי הרב הם באים מכל המגזרים".

בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, הסרבן הנפוץ אינו בהכרח אדם שמצוי בשיגעון או באובססיה כלפי אשתו וגם לא גבר פגוע אגו."המקרים של שיגעון או אובססיה מועטים ביותר. לרוב זה קורה בגלל בעיות שנוגעות לרכוש ולנושא חינוך הילדים. למשל כאשר אחד מבני הזוג משנה את יחסו לדת וחוזר בתשובה או יוצא בשאלה, מתחילות לעיתים מחלוקות קשות. ואז יש מלחמות עולם, באיזה בית ספר יתחנך הילד ואיך תיראה הבר מצווה ואורח חייו.

"המקרה השני הנפוץ הוא מחלוקות בנושא רכוש. שלא תהיינה אי הבנות - יש לא פחות סרבניות שלא מוכנות לקבל גט, ועל פי חרם דרבנו גרשום לא כופים על אישה גט. אלא מה? ברוב המקרים, מי שאגר את הרכוש זה הבעל. וכשהם נפרדים והבעל חושב שהפירוד נובע בגלל האישה, הוא אומר 'אוקיי, אני לא מעוניין שתקבלי חצי מהרכוש שאני הבאתי'. אם לאחר מכן מתקבל פסק דין לחלוקה שווה בשווה זה יכול להוות טריגר לסרבנות".

זה בעצם אומר שהסרבנות לפעמים יכולה להיות בעלת טיעון לגיטימי?
"יש מקרים שהטענות לגיטימיות, אבל צריך לעשות מאמץ ולהפריד בין מתן הגט לבין שאר המחלוקות. להגיע למצב שבו קודם כול הבעל נותן את הגט ורק אז ממשיכים להתדיין בנושאים האחרים".

 
מי שמנסה לקיים הנהגה כזו ולהפוך אותה לנפוצה הוא הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו, שעמד בראשות ההרכב שהטיל את החרם על גז. "זו לא הצעת חוק", מסביר פנחס טננבאום, דוברו של הרב. "זו תפיסת עולם שהרב מוביל ומנסה להסדיר. תפיסת העולם היא שמגיע זוג להתגרש ויש שני אפיקים - גט וממון. בית הדין בודק אם יש הצדקה לגט, ואז מכריע שצריך להיות חיוב בגט ללא שום קשר לממון. כלומר שאלת הממון תיפתר בכל מצב. הכסף לא בורח והדברים ייפתרו, אבל אין קשר גורדי בין מתן הגט להסדרת ענייני הממון".

מה הביסוס ההלכתי שהרב נשען עליו?
"לכל מה שהרב עושה יש ביסוס הלכתי. חשוב גם לזכור שעד היום מימשו את ההפרדה בין גט לממון במקרה של עגינות רבת שנים, והרב רוצה להנהיג את זה בשלבים מוקדמים יותר. כלומר שלא יצטרכו לחכות שנים".

במקרה של גז, מדובר במקרה של אדם ש"ניסו לדבר אל שכלו, אל ההלכה, ניסו כל דבר והוא לא היה מוכן לשמוע כלום. הוא אמר: אני מוסר את נפשי על קדושת הנישואין", כך על פי עדותה של פרודתו ג'. טרם ההחלטה הזמין בית הדין ארבע קולגות של גז מאוניברסיטת בר־אילן ואוניברסיטת תל־אביב, כדי להפעיל עליו לחץ באמצעותם, צעד חריג כשלעצמו. משלא הצליחו לעזור הוחלט לאפשר את חשיפת זהותו ברבים.

"ההחלטה נעשתה בכאב רב אך לא נותרה ברירה אחרת, כל מה שניסו קודם לכן לא הועיל", מספר טננבאום, "בית דין לא מפרסם מודעות וגם לא מכיר את המילה שיימינג. הוא פועל על פי המושגים ההלכתיים של הרחקות דרבנו תם, שמטרתן להפעיל לחץ חברתי על המנודה כדי שיבצע את החלטת בית הדין. במקרה המדובר בית הדין נתן אישור לאישה לפרסם והיא בחרה לממש את ההיתר בדרכיה, זו כבר החלטה שלה היכן ובאילו כלים לפרסם".

ולמה לא להכניס אותו קודם לכלא?
"במקרה הזה הדיינים חשבו שהפרסום יהיה כלי יותר אפקטיבי. האישה באה ואמרה שמהצורה שבה היא מכירה את בעלה זה הכלי הנכון ומי כמוה יודעת. אז יש ארגונים שממהרים לקחת פטרונות על האישה, אבל היא מכירה את בעלה והאיש לא הולך לשום מקום. אם הפרסום לא יועיל כמובן האופציה של מאסר עדיין קיימת".

אלא שיש מי שחושדים שמאחורי ההחלטה הזו עומדים גם אינטרסים שיווקיים למיניהם. "בית הדין הרבני מתנהג כאילו הוא אושיית פייסבוק", נכתב בשם ארגון "מבוי סתום". "לבית הדין הרבני יש שורה של כלים מעשיים לביצוע נגד סרבני גט, שהוא יכול היה להפעיל כבר לפני ארבע שנים בזמן שקבע שהסרבן מחויב לתת גט".

עו"ד בתיה כהנא דרור, מנכ"לית הארגון, מסרבת להתפעל מפרסום ההרחקות נגד גז, בזמן שלדעתה היה כבר צריך לדון בצו מעצר. "איך בית הדין מציג את זה כהישג?" אמרה בהתייחס למקרה, "כאילו הציבור אמור להתפעל מזה שעשו שיימינג לסרבן? הרב לאו מסרב להכניס בעלים למאסר. הוא עובד רק בדרך הפשרה. גם פה ניסו פשרה הרבה זמן. סרבן כזה, מהניסיון שלי, אין לי ספק ששני לילות בכלא יעשו לו את זה. הם מטילים עלינו את האחריות, על הציבור, על גבאי בתי הכנסת. זו בדיחה עצובה. הם גם אמרו שהאישה רצתה בפרסום שמו, אבל מה עם הילדים? זה עונש לילדים".

גם הרב דוד סתיו לא ממהר להתפעל מטקטיקת השיימינג, ואף פרסם פוסט בנושא. "אני לא בטוח שנכון להלבין את פניו ברבים לפני שמוצו תהליכים של הכנסתו למאסר", הוא טוען, "אבל אני מניח שאם בית הדין שקל והחליט שמוטב לבייש אותו במקום להכניס אותו לבית הסוהר הוא עשה את זה בכובד ראש ואני מקבל את עמדתו. בכוונת מכוון לא קראתי את פרטי העדויות. ברגע שרבנים גדולים ישבו והוציאו פסק, הפסק הזה מחייב מבחינתי ואלף תירוצים לא רלוונטיים".

עם זאת, לטווח הארוך, הרב מוטרד מהאפקט שיכול להיות לפרסום כזה על הציבור. "אני מוטרד ממצב שבו כל אחד יחליט שמותר לבייש גם כשאין פסיקה של בית דין, וזה יכול להיות מאוד מסוכן".

ואולי גם מרעיל את נפשו של הציבור, שחווה סוג של הנאה מפוקפקת ממעשה הצליבה?
"אני מאוד מזדהה עם זה. יש פסוק בספר דברים, 'ורְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים'. לפעמים התורה מצווה שמעשה ייעשה על ידי הציבור, אבל מדובר במקרים מאוד נדירים. בעבר היה מגיע רב, מכריז לפני קריאת התורה על חרם כלפי פלוני. הציבור סמך על דעתו השקולה וידע שאם הוא מחליט לבייש מישהו זה נעשה באחריות. ברגע שבית הדין מאשר והציבור מצטרף, יכול להיות שהסרבן זכה לזה ביושר, אבל צריך להיזהר ממה שזה עושה לנו כחברה. אני מאוד מוטרד מחברה שבה כל אדם יכול להכריז על חברו שהוא בר שיימינג. חוץ מזה, צריך לחתור למצוא פתרון מערכתי ולא לחכות שאישה תהיה מסורבת ארבע שנים".

כשהרב מדבר על פתרונות, הוא מתכוון להסכם קדם נישואין, שאותו הוא מנסה לקדם כבר תקופה ארוכה. מדובר בהסכם שניתן לאשר באמצעות נוטריון, ומכיל בתוכו התחייבויות בנושא משמורת, מגורים, חלוקת ממון וסנקציות כלכליות כלפי סרבנות. ההסכם הפך לנפוץ ביותר בקהילות היהודיות באמריקה ויש לו כבר תוקף משפטי. לטענת הרב סתיו, ב־95 אחוז מהמקרים ההסכם יעזור וימנע סרבנות.

"אפשר לחתום על ההסכם גם לאחר הנישואין", הוא טוען, "הרי מה היתרון? שמחליטים על גובה המזונות עוד כשהם חיים ביחד".

זירת הדיון המעניינת ביותר בהקשר של נושא העגונות, היא ללא ספק זו שמתקיימת בנוגע לתפקידו של הפייסבוק כקהילה אלטרנטיבית.
"הפייסבוק מעצים את השטעטל, כי אנחנו חיים גם בקהילות אמיתיות", מסביר ד"ר צוריאל ראשי, מרצה בכיר בתקשורת באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת הרצוג. "פעם שער העיר היה מאוד מוגדר. אנשים עמדו שם והכריזו. היום העיר פשוט גדלה, ויש לכך הרבה משמעויות.

"יצא לי לראות פעם בכיכר השבת בירושלים פשקוויל שחולק לשניים - תמונה מתוך אלבום חתונה של חסיד ולמטה כתב וידוי. לאדם כזה אין לאן לברוח כי הוא חי בתוך חברה סגורה. אבל כשחיים בקהילות פתוחות זה שונה. עשו עליך חרם בפתח־תקווה, אתה בורח לרעננה. הפייסבוק יצר מצב שאין לך לאן לברוח. זה מרחב של קהילה שיש בה כל יום דיאלוג. והאמת, אני די מופתע שהיהודים בארץ עשו סוף־סוף את החיבור בין שתי הקהילות האלה, האון־ליין והאוף־ליין. בחו"ל כבר עלו על זה מזמן".

איפה למשל?
"היה איש עסקים אחד בקהילה יהודית בארצות הבית שעקץ הרבה אנשים בכסף. הוא חשב שהוא יכול לעזוב קהילה בניו־ג'רזי ועבר משם לחוף המערבי והופתע לגלות שכולם כבר מכירים אותו. הם עשו את זה באמצעות הרשתות החברתיות. מוכר ראה אותו והודיע לו שהוא לא מוכן להעניק לו שירות".

עד כמה המנהג הזה קדום?
"מאוד קדום. ביוש והוקעה מחוץ למעגל היו נפוצים עוד בימי כתות ים המלח לפני 2,000 שנה. זה נחשב לעונש הכי חמור של מי שלא קיבל עליו את הכללים. אחת הדוגמאות הקלאסיות שחקרתי בעבר זו תקנת 'עיכוב תפילה' שנפוצה בימי הביניים. איש או אישה שנעשה להם עוול והמערכת המשפטית לא מצליחה להשיג עבורם צדק יכלו לעצור את התפילה ולעכב את קריאת התורה. זה גרם ללחץ אדיר והעלה את הנושא לסדר היום.

"אנשים היו נלחצים מזה כי לא רצו שיעכבו את התפילה ושיהיה כאב ראש. ההבנה הייתה ברורה - אתה לא יכול להתפלל בבית הכנסת כשלידך יושב אדם שנעשה לו עוול, או שבעזרת הנשים עומדת אישה מסורבת גט שמבקשת 'תעשו משהו'".

ראשי סבור שהשיימינג לגיטימי לא רק במקרה של גיבוי בפסק דין, אלא גם במקרים שבהם המערכת לא מצליחה להשיג צדק. "יש פה השפעה של דיאלוג עם כל המרחב שבו חיים. מה שכן, צריך לדעת איך משתמשים בו. אם פעם אישה הייתה מגישה תלונה על אונס במשטרה והיו אומרים לה 'אין מה לעשות', היום האישה אומרת: 'בואו ניתן לציבור להחליט', והציבור מכריע. ראינו את שדרת הפוליטיקאים שהלכו הביתה בעקבות חשיפות כאלה ויש לכלי הזה השפעה אדירה".

אולי אדירה מדי?
"כמובן שזה מאוד מסוכן. נשק יכול להיות כלי מגן וכלי רצח. ויכול להיות שצריך לנסח כללי אתיקה מקצועית גם לקהל הרחב. היום צריך ללמד לא רק את עורכי העיתונים כללי אתיקה, אלא להכניס אותם גם לשיח הציבורי. כי היום כל אחד הוא עיתונאי. גם השכנה ממול שיש לה בלוג. לפעמים יש להם השפעה יותר מהעיתונאים ולכן אנשים צריכים להשתמש בכלי הזה במשורה ולהבין את המשמעויות שלו".

נכון לכתיבת שורות אלו, השיימינג שבוצע נגד גז עדיין לא הוכח כמשתלם, מאחר שעדיין לא ניתן לג' הגט המיוחל. "עד שלא נראה את הגט לא נדע אם הוא באמת אפקטיבי", טוען ראשי. "אגב, החוק להגנת פרטיות אומר שאסור לעקוב אחרי אדם ולהטריד אותו. שמעתי פעם מאיזה דיין על אישה שהייתה עגונה הרבה שנים ומרוב ייאוש שכרה שני גברים ג'בארים, והם עשו על הסרבן משמרות. הלכו מאחוריו כל היום ברחוב עם שלטים שכתוב עליהם 'אני סרבן גט'. הוא לא עמד בזה, תוך 48 שעות הוא נשבר. זאת דרך פשוטה, אבל אסורה על פי חוק. לכן המרחב הציבורי כל כך חשוב כאן. הרי אי אפשר לתפוס את כל מי שמשתף ועושה פרינט סקרין, זה רץ בקבוצות. ואז אתה לא יכול לחסום. מה תעשה, תפיל שרתים? זה הכוח".

ואיפה עובר הגבול?
"יש דיונים בשפה ההלכתית, מה עושים כשיוצא רינון על אדם מסוים. הרמב"ם כתב על זה פסיקה, שלא יכול להיות שכל אדם יגיד מה שהוא רוצה על מי שהוא רוצה. אבל צריך שיהיה שיח. לפעמים האחריות הציבורית אומרת שבית הדין פסק נידוי וכל הקהילות הווירטואליות נרתמות למשימה. ולפעמים האחריות הציבורית אומרת רגע, אנחנו לא נהפוך להיות רובה להשכיר".

הכתבה פורסמה במגזין מוצש

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg