ראשי » יהדות » תרבות

לא דון קישוט: הבשורה על פי חגי לובר

המהפכה בעולם התיאטרון וחלוקת התקציב המחודשת שמובילה השרה מירי רגב היא הבשורה שחגי לובר, מייסד תיאטרון אספקלריא, מייחל לה כבר שנים. בריאיון הוא מספר על הקשיים של התיאטראות הקטנים, מלין על הקיפוח התרבותי של הציבור הדתי ומקווה שבקרוב גברים ונשים יוכלו להופיע יחד על הבמה שלו

מרכז ירושלים, מול בית החולים ביקור חולים, על התפר שבין השכונות החרדיות לאלו החילוניות, מצא חגי לובר את הבית שהוא חיפש הרבה זמן - אולם קולנוע ב"בית הרופא" שעמד חרב ונטוש למעלה מ־15 שנים. הבית כמובן לא מיועד ללובר עצמו, אלא לתיאטרון אספקלריא שאותו הוא הקים ומנהל. "אנחנו קיימים כבר 15־16 שנים, מתוכן כבר שבע שנים כתיאטרון רפרטוארי, ותמיד רצינו אולם משלנו", מספר לובר. "יצירה דורשת בית, מקום שאתה רגיל לעבוד, שאתה מרגיש שהוא שלך. זה חשוב גם מבחינת הקהל שיודע איפה למצוא אותך. חיפשנו הרבה זמן, הציעו לנו מקומות מחוץ לירושלים, אבל אמרנו שאנחנו תיאטרון ירושלמי, ובסופו של דבר הגענו למקום הזה שהיה חשוך, מלוכלך, מאובק, בלי חשמל ובלי מים. היה לא פשוט למצוא את הבעלים, לנהל איתו מו"מ ולאחרונה הצלחנו סוף־סוף לשכור את המקום".

- כל התכנים הכי מעניינים -­בעמוד הפייסבוק שלנו

אנחנו יושבים לדבר באזור המבואה. האולם עצמו ריק למעט במה, ולנגד עינינו מתרחשת היסטוריה קטנה - חזרה ראשונה ששחקניות תיאטרון אספקלריא עורכות במקום. במהלך השיחה יגיעו לכאן שני חבר'ה צעירים ויתחילו להעביר חלק מציוד התפאורה של התיאטרון לתוך האולם, אבל היום שבו תעלה הצגה בבית החדש של אספקלריא עוד רחוק. "לכבוד טקס הנחת אבן הפינה הוצאנו כמה אלפי שקלים כדי לפנות את המקום מכל הזבל שהיה בו, לסדר שירותים וליצור חיבור לחשמל ולמים. באירוע נכחו שרת התרבות מירי רגב, ראש העיר ניר ברקת ויו"ר מפעל הפיס עוזי דיין. הרעיון היה שהאנשים האלה יראו שיש פה אפשרות להעמיד בית לתרבות יהודית. מכיוון שיש תקנון שיפוצים גם בעירייה וגם במשרד התרבות, שבעזרתו כבר שופצו תיאטראות רבים בארץ, כולל הבימה ששופץ במאות מיליוני שקלים, מדינת ישראל תדע לשפץ גם את הבית הזה".

מתי אתה מקווה לראות הצגה ראשונה עולה כאן?

"מקווה שכבר מחר, אבל זה לא יקרה. אני אופטימי וחושב שבטווח של שנה מהיום נוכל להתחיל להפעיל את המקום. השיפוץ עצמו הוא לא קשה ואמור לקחת לכל היותר ארבעה חודשים. לקחתי את 'רכטר אדריכלים' שבנו בעבר את הקאמרי, הם כבר הכינו תוכנית ומצגת מסודרת וזה ייראה מדהים. תוכניות נמצאות, יש מנהל לפרויקט, תקנות תקציביות במשרד התרבות והעירייה קיימות, והשאלה היא רק למי יילך הכסף ב־2016 - האם בפעם הראשונה ייתנו פה תקציב שיפוץ למישהו שמחוץ למילייה".

תקציב ומילייה, אלו שני המושגים שלדעתו של לובר מסבירים את כל המהומה שיש סביב מירי רגב בעולם התרבות. "במגזר הדתי מכירים את המושג'אנ"ש' - אנשי שלומנו, אבל מתברר שהדאגה לאנ"ש זה משהו שזורם בדי־אן־איי היהודי", אומר לובר. "זה הדבר הראשון שמפחיד את כל אותם 'אנשי תרבות', שפתאום ימנים חצופים הצליחו לחדור לאזור שלהם. מבחינתם, לציונות הדתית יש את ההתיישבות, את צה"ל והסיירות, אבל אמנות ויצירה הן חלקת האלוהים הקטנה שלהם. לכן יגידו שאין יצירה בימין, ואין אמנות בימין ואין הומור בימין. הלכתי למפעל הפיס, למשל, ישבתי בפני ועדה, ניסיתי לשכנע אותם להשקיע כסף בתיאטרון יהודי אבל הם לא הבינו ושאלו 'מה זה תיאטרון יהודי? למה צריך את זה?' 
דווקא הנציג הערבי בוועדה הבין מה הצורך, אבל בסופו של דבר נבחר תיאטרון ערבי וזה קרה כי אני לא מאנ"ש, אני לא בקליקה ולא מכירים אותי במילייה".

מה זה באמת "תיאטרון יהודי"?

"הרבה פעמים שואלים אותי את זה. רק לאחרונה נתקלתי בשאלה הזאת במסגרת שלוחה שאנחנו מקימים לתיאטרון אספקלריא בטורונטו, עם הרבה התלהבות של הקהילה ושל הרשויות שם. מה שהסברתי להם זה שתיאטרון יהודי הוא לא תיאטרון ששייך ליהודי או שמציג עבור יהודים. עבורי תיאטרון יהודי זה תיאטרון שיוצר בסביבה של ארון הספרים היהודי. כמו שיש תיאטרון שייקספירי, אז יש תיאטרון מהעולם היהודי. זה לא שצ'כוב לא טוב או חנוך לוין לא טוב, אבל זה לא מה שאני עושה. אני חי סביב ארון הספרים היהודי, זה אני, זה מה שמעניין אותי, ואין היום מי שעושה את זה. להפך. היום בתרבות הישראלית זו גאווה לומר שאתה בור ביהדות ולא מכיר את התנ"ך".

הדבר השני שלדברי לובר מעורר את מהומת התרבות הוא הפחד מאיבוד תקציבים: "זה פחד שאני מבין אותו, כי תיאטרון הוא באמת דבר שקשה לתחזק כלכלית. קשה להבימה כלכלית, קשה לקאמרי כלכלית. מדובר בעלויות מטורפות של מאות אלפי שקלים לכל הפקה אצלם. שני הגורמים האלו הם הסיבה לכל העליהום על מירי רגב, כי היא מנסה לשנות את המצב ופוגעת בדיוק בזה. הם המקור לכל הכתבות שאתה רואה נגדה. הם - ותו לא".

חשבון הפוך

כדי להסביר את השינוי שמירי רגב עומדת לעשות, לובר נותן הקדמה קצרה: "משרד התרבות מעמיד תקציב בסדר גודל של מיליארד שקל שמפוזר בין תיאטראות, עמותות וגופים שונים על פי כל מיני תקנות וקריטריונים. התקצוב בתיאטרון מחולק באופן בסיסי לשלוש קטגוריות - תיאטרון גדול, בינוני וקטן. זה נקבע לפי מספר ההרצות של ההצגות השונות, מורכבות ההפקה שלהן ועוד. הבעיה היא שיש כאן כשל מובנה שגם בתיאטראות חילוניים יגידו לך שהוא קיים, כי קבעו רף תקציב שלפיו כדי להיחשב תיאטרון קטן צריך מינימום תקציב של מיליון שקל, תיאטרון שיש לו 15 מיליון יכול להיחשב בינוני, ורק מי שיש לו 40 מיליון יכול להיחשב גדול.

"המשמעות של המנגנון הזה הוא שיש פה מערכת שמגינה על עצמה", הוא מסביר. "כי התיאטרון הקטן מקבל מיליון שקל ויישאר קטן, והתיאטרון הגדול מקבל 25 מיליון ולכן יישאר הגדול. זה משפיע גם על שאר הקריטריונים כי הבימה והקאמרי יכולים להרשות לעצמם להביא תזמורת שלמה להופעה ואז הם מקבלים עוד נקודות על מורכבות הפקה, שזה משהו שאני כתיאטרון קטן, ואפילו היידישפיל כתיאטרון בינוני - לא יכול להתחרות איתו. אם אני אביא תזמורת שלמה, למחרת אני פושט רגל.
 

"השורה התחתונה הייתה שתקציב התיאטרון באופן מסורתי ניתן בעיקר לשלושת התיאטראות הגדולים - הבימה, הקאמרי ובית ליסין, כשגם תיאטראות חילוניים נפגעו מזה. בינתיים אנחנו מעלים הצגות קטנות ואז באים ורואים אותנו ואומרים 'נו טוב, זה לא הבימה', ושוב אין תקציב והמעגל מזין את עצמו. לכן הצענו לשנות את התקנות, כי אחרת תמיד יישארו שלושה מקומות עם הסגנון המסוים שלהם, ולא יהיו בארץ הצגות גדולות שידברו שפה אחרת. הבעיה הייתה שאף שר לא העז לעשות את זה, עד שבאה מירי רגב ואמרה שהיא תקדם את הפריפריה התרבותית מבחינה גיאוגרפית וחברתית - תיתן יותר לקטנים ופחות לגדולים".

לדברי לובר, גם הדיבורים מצד אמנים נגד שרת התרבות על "חוק הנאמנות" הם השמצות חסרות בסיס. "כמו שהם יודעים טוב מאוד, מירי רגב לקחה חוק קיים שחוקק על ידי 'ישראל ביתנו' שלפיו מוסד תרבות שמציין את הנכבה, מסית לגזענות, לאלימות, לטרור, או פועל נגד מדינת ישראל לא יקבל תמיכה מהמדינה. השינוי היחיד שהיא עשתה הוא שעד היום משרד האוצר היה ממונה על כך, ולכן לא אכפו את החוק, ובצעד מתבקש והגיוני היא העבירה את האחריות למשרד התרבות. מכיוון שברור שעניינית היא צודקת, אז הם ישר קפצו וצרחו 'חוק הנאמנות' ו'מחר היא תבקש שלפני כל הצגה נשיר את ההמנון ונחזיק את הדגל' - דברים שאין להם קשר למציאות. בפועל רגב הביאה עוד 300 מיליון שקלים למשרד התרבות, כסף שכולם אמורים ליהנות ממנו, אבל במקום זה הם יוצאים מולה בדמגוגיה זולה".

לובר, שנחשב כיום לאחד הלוחמים הגדולים לשינוי שיטת תקצוב מוסדות התרבות, בעבר בכלל לא ראה כמובן מאליו את האפשרות לקבל כסף מהמדינה: "אני זוכר את הפעם הראשונה שקיבלתי משהו כמו 10,000 שקלים ממפעל הפיס ובאמת שאלתי את עצמי איך אני מרשה לעצמי לקחת כספי ציבור. ראיתי את זה כחוצפה שאני עושה הצגה, והמדינה משלמת לי על תהליך ההכנה שלה. לקח לי הרבה שנים להבין מה קורה פה ומה ההיגיון שעומד מאחורי זה, שמבנה התרבות בארץ מבוסס כולו על כספים של המדינה. זה לא עניין של דתיים או לא, כל התיאטראות הגדולים, כל גופי התרבות במדינה הם לא מסחריים, לא רווחיים. המדינה כמדינה תומכת בתרבות בדיוק כמו שהיא תומכת בחינוך או רפואה, וזו הדרך היחידה לייצר בארץ תרבות".

כמה כסף אתם מקבלים כיום באספקלריא?

"במהלך שבע־שמונה השנים האחרונות קיבלנו מיליון שקל בשנה, וצריך להבין שזה מעט מאוד. אנחנו מעלים הצגה על סיפור של עגנון בשם 'המלבוש', לצורך ההצגה הייתי זקוק לשחקן מבוגר. מכיוון שבמגזר שלנו, כולל החוזרים בתשובה, אין שחקנים בגילאים האלה, פניתי למוטי גלעדי שאני מאוד מעריך את העבודה שלו וסגרנו שנתחיל לעבוד. כבר בתחילת העבודה הוא אמר 'אתם תיאטרון קטן? אהה, אז אין תקציבים', כי מיליון שקל בתיאטרון זה כלום. תיאטרון אל־מידאן, לשם השוואה, מקבל 2.5 מיליון שקל. בסוף הכסף הזה לא הולך לכיס שלנו, מדובר בכספי מסים של אזרחי ישראל שמשרד התרבות מעביר לנו לטובת הקהל. הקהל הזה שחלקו עד היום לא נהנה ולו משקל אחד מתקציב התרבות של מדינת ישראל, סוף־סוף מקבל את מה שמגיע לו".

הסיבה שאספקלריא החל לקבל כספים רק לפני שמונה שנים קשורה למכשול נוסף שעומד בפני תיאטרון חדש שרוצה ליהנות מתקציבים של משרד התרבות. "כדי בכלל לקבל כסף קודם כול ישנה ועדת הרפרטואר שבאה אליך, רואה את ההצגה ואומרת אם אתה שווה משהו. לכאורה הגיוני. אבל לקח לי שש שנים עד שהצלחתי להביא את ועדת הרפרטואר אליי. ביקשתי, התחננתי, שלחתי להם לוח הופעות - לא עזר. אחרי כמה זמן הסבירו לי שהם ועדה בהתנדבות של אנשים שגרים בתל־אביב, אז שכרתי אולם והופעתי באזור תל־אביב. לא פעם אחת, שלוש פעמים. כל פעם הם אמרו שהם יבואו ובסוף לא באו. פעם אחת הגיע אחד מחברי הוועדה, אבל אז התברר שזה שמגיע אחד זה לא מספיק".

למרות הקושי, לובר החליט שהוא לא מוותר. "הפעלתי קשרים, באתי לפוליטיקאים ואמרתי להם שאני לא מבקש כסף, רק מבקש את הדבר הבסיסי - שוועדת הרפרטואר תבוא לראות הצגה. יאהבו או לא, רק שיראו. לקח הרבה מאוד זמן, היחיד שהתייחס אליי ברצינות היה אורי אורבך. לבסוף בזכות לחץ שלו על לימור לבנת, הוועדה טרחה ועלתה לירושלים. בעקבות זה קיבלנו את האישור. זה מצב שלא יעלה על הדעת, שש שנים ועדה לא תראה אותך ובמשך כל השנים האלה אתה לא מקבל שקל. זה לא היה משהו נגדי, אני יודע גם על תיאטראות חילוניים שעשו להם את זה, וזה בלתי מתקבל על הדעת".

יצא בשלום

כיום כשמדברים על תיאטרון דתי אוטומטית עולים השמות אספקלריא וחגי לובר, אבל לובר הגיע לתחום לגמרי במקרה, או אם תרצו, בהכוונה מלמעלה. "לפני שבועיים התקשר אליי מישהו ואמר 'אני מהתוכנית של עמית סגל ואמנון אברמוביץ' ואנחנו רוצים להכין עליך כתבה'. הוא התחיל לעשות איתי את התחקיר ואמר לי: 'אתם תיאטרון שהוקם באג'נדה של הצבת אלטרנטיבה מתוך חשיבה שיהיה פה תיאטרון לציונות הדתית', ואני פשוט התחלתי לצחוק כי זה קרה כל כך להפך.

"הסיפור בכלל התחיל בכמה חבר'ה בוגרי ישיבת הסדר שרצו לפתוח חוג משחק קטן ולא ידעו מאיפה להתחיל. הם פנו לבית הספר לקולנוע 'מעלה' שאמרו שאין להם כזה קורס, אבל בעקבות הבקשות שלהם הם מוכנים לבדוק. 'מעלה' פנו לשולי רנד שהסכים, ואז הם התחילו לפרסם מודעות בעלוני המגזר. אני באותו זמן הייתי ר"מ בישיבה, מאלו שבחיים לא ראו הצגה ושזה לא עניין אותם בכלל, אם מישהו היה אומר לי שאני אהיה שחקן הייתי מסתכל עליו כמו על מטורף. שתבין, למדתי 11 שנים בישיבה, החלום שלי היה להיות רב גדול בישראל, וכל יום יצאתי מבית המדרש ואמרתי את התפילה ביציאה מבית המדרש 'מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות' והכרתי את ההסבר של הרב קוק ש'קרנות' זה קרקסאות ותיאטראות. 11 שנה זה מה שאמרתי יום ביומו, והקב"ה ישב בשמיים וצחק".

אז מה השתנה?

"מה שכן חיפשתי זה קורס בעמידה מול קהל, אבל לא מצאתי משהו כזה גם לא אצל חרדים. פתאום שמעתי שיש קורס משחק ואמרתי לעצמי שזה די דומה ובטח יכול לעזור. כשהתעניינתי הסבירו לי שזה קורס של שלוש שנים. הנהנתי וחשבתי לעצמי בלב שאני טיפוס שמבין מהר ובטח אוכל לעזוב אחרי כמה חודשים. במבחני הקבלה נכשלתי כי לא הכרתי שום במאי, אף שם של מחזה. ההצגה היחידה שהייתי בה הייתה חנהל'ה ושמלת השבת בגיל שלוש. אז באתי לקורס לחודש אחד ונשביתי בקסמו של התיאטרון.

"לכן כל כך הצחיק אותי כשהתחקירן דיבר איתי על תיאטרון שקם מתוך אג'נדה. אותו תחקירן, אגב, לא חזר אליי מאז אותה שיחה. יכול להיות שהוא חשב שישבו זקני הציונות הדתית ותכננו איך לכבוש את עולם התיאטרון, ואני נקראתי לדגל ומאחוריי עומדים גדודי חיילים למילוי המשימה. אבל המציאות פשוט הפוכה. בראשית לא הייתה האג'נדה, להפך, היה זלזול מוחלט. בהמשך הייתה היכרות שהובילה לאהבה וחיבור אישי, ולאחר מכן הצגה שהצליחה. משם הדברים התגלגלו".

ההצגה הראשונה שהעלה לובר הייתה "תלוש", הצגה שרצה עד היום במשך יותר מ־16 שנים עם למעלה מ־1,000 הצגות. ההצלחה של ההצגה תלוש הובילה את לובר להעלות הצגה נוספת בשם "יוצא מן הכלל" שזכתה גם היא להצלחה ורצה 20־30 פעמים בחודש. "אהבתי את זה. ראיתי מה זה הצגה, מה הצגה עושה לאנשים, שהם יוצאים מרוגשים, בוכים, נפתחים לכיווני מחשבה חדשים. התחלתי להבין את הכוח וההשפעה של עולם התיאטרון ופשוט המשכתי לעבוד עוד ועוד. אחרי שיצרתי את ההצגה השלישית בא אלי במאי חילוני אחד ואמר לי 'חגי, יש לך שלוש הצגות, אז יש לך תיאטרון'. לא ידעתי בכלל מה זה, אבל התעניינתי ואמרתי - טוב, נקים תיאטרון. אלי ויסברט זרק את השם אספקלריא ובלי לחשוב יותר מדי אמרתי אוקיי, נקרא לו כך".
 

במבט לאחור לובר חושב שלהצלחה היו גם סיבות שלא בהכרח קשורות להצגות עצמן. "אני חושב שהצגות שהעליתי בתחילת הדרך היו טובות, אבל ברור לי שהן גם הצליחו כי באותה תקופה לא הייתה שום הצגה של אדם דתי. אני רואה היום דברים שעשיתי וזה היה בוסרי. כששחקן עושה הצגה מיד אחרי שהוא מסיים שלוש שנות לימוד משחק - זה בוסרי. אני הלכתי אחרי שנה אחת ועשיתי הצגה. אז נעזרתי בשולי רנד כבמאי ולכן זה לא היה ראשוני לגמרי, אבל ברור שכשאני מסתכל על דברים שעשינו לפני 16 שנה אני רואה איך התקדמנו והשתפרנו, ובטח בעוד 10 ו־20 שנה כשנסתכל אחורה גם נראה את הפער. צריך להבין שאנחנו יוצרים פה תשתית. כשאני הייתי בבית ספר יסודי אף פעם לא לקחו אותנו להצגות, ובטח לא בישיבה התיכונית ב'שעלבים'. היום אין ילד בחינוך הממלכתי־דתי שלא ראה הצגה, וצריך לומר שבדרך כלל זו הצגה של אספקלריא".

מה דעתך על השינוי שבנט עושה ב"סל התרבות" של משרד החינוך?

 
"הכוונה של בנט היא בוודאי נכונה, כי בדיוק כמו בתקציב התרבות הכללי, עד היום 50 מיליון שקל מתקציב המסים של כולנו הלך לסל התרבות והתלמיד הדתי הממוצע לא נהנה ממנו אפילו בשקל. הבעיה הייתה שמנהלים לא סמכו על סל התרבות כי הם ידעו שיש שם הצגות שלא מתאימות לתלמיד הדתי, אז הם פשוט התעלמו ממנו לגמרי, ואפילו הצגות שלי שהיו בסל הם הזמינו דרכי ולא דרך סל התרבות. למרות זאת, בעיניי התוצאה של בנט לא נכונה. כי היא מעבירה את ההחלטה למנהלים שגם ככה אין להם זמן אפילו לבדוק בקטלוג אילו הצגות טובות ואילו פחות טובות. מה שאני הצעתי לבנט זה לעשות סל תרבות דתי, שיאפשר מצד אחד התייחסות לאיכות האמנותית של ההצגה, ומאידך גם לפן הדתי. לדעתי היה נכון שתהיה ועדה שבודקת ורואה מה יותר איכותי ומה פחות איכותי, כי רוצים לחנך לתרבות איכותית, אבל בשורה התחתונה ברור שהמצב עכשיו טוב יותר ממה שהיה. אני בטוח שבכל התיאטראות יברכו את בנט על המהלך הזה, כמובן חוץ מהתיאטראות הגדולים".

דרך ארוכה

בזמן שלובר רוצה שתהיה התייחסות לאיכות האמנותית של ההצגות, דווקא במגזר נשמעים קולות שפחות מעריכים את הרמה האמנותית בהצגות של אספקלריא. לובר מסרב להתרגש. "כמו בכל דבר, יש כאלה שאוהבים אותנו ויש כאלה שלא. היו ביקורות טובות והיו פחות. הבעיה היא שעד היום יש אנשים שמעריכים אותנו לפי השאלה כמה חילונים מגיעים אלינו. אני השתחררתי מזה. אין לי עניין להגיע לאדם מסוים. אני מגיע לקהל באשר הוא, והקהל מצביע ברגליים ומגיע.

"לקח לי הרבה זמן להבין שלא צריך להתבטל בפני הבימה והקאמרי, שבכל מקום יש הצגות. הבימה עושה בשנה כל כך הרבה פלופים, יותר מאשר אני יכול להרשות לעצמי לעשות, כנ"ל הקאמרי ובית לסין. אף אחד לא יגיד לך שהוא מושלם, רק שמכיוון שהם עושים המון הצגות אז יוצאים גם דברים טובים. כשמדברים על המצב של היצירה בציבור הדתי־לאומי צריך לזכור שפעם בצבא היו שואלים איפה יש קצין דתי ולא היו; להבין שזו שאלה של זמן, ובתיאטרון ובאמנות זה תהליך שלוקח יותר זמן, כי קל יותר להקים את הגוף מאשר להקים את הרוח. יצירה דורשת זמן, היא דורשת ביטחון עצמי, לקיחת אחריות על התמודדות מול שאלות של אמונה, הלכה, עיצוב הדור הבא של התרבות היהודית".

אחת הסוגיות שאיתה מתמודד לובר קשורה לביקורת נוספת שנשמעת כלפי אספקלריא, על המצב שבו שחקניות נשים מופיעות רק בפני נשים, ומול קהל מעורב מופיעים רק גברים. "התקבלה איזו אקסיומה שלא מספיק ברורה ולא מספיק יודעים להסביר אותה, שלראות הרצאה של אישה זה בסדר, להיות בפאנל שבו נשים מדברות בפני קהל זה לגיטימי, אבל לראות אישה מופיעה בצניעות זה לא בסדר. 
סרטים יקרינו בישיבות תיכוניות גם אם יש שם שחקניות, אבל אף ישיבה לא תזמין הצגה שיש בה שחקניות. בתיאטרון פתאום זה נהפך ל'לא יעלה על הדעת'. חלק מהדברים נובעים מחוסר הבנה של התהליך, לא מבינים שגברים ונשים שעובדים יחד על הצגה זה כמו שהם עובדים יחד על כל דבר אחר".

לך ברמה האישית אין בעיה שנשים וגברים יופיעו ביחד?

 
"יש קהל ענק שרק מחכה להצגות כאלו, ובאמת יכול להיות שנעשה משהו כזה. מסתובב אצלנו רעיון לעשות הצגה של מגילת רות, למשל. זה מסוג הדברים שפעם לא ידעתי לעשות והיום אני יודע. ברמה האישית אני בעד הצגות של נשים וגברים ביחד בצניעות, אבל אני מרגיש שיש לי גם מחויבות לקהל שלא יבוא להצגה שיש בה נשים ואני האופציה היחידה שלו. גם לקהל הזה מגיע שיהיו לו הצגות שהוא יוכל ללכת לראות. באותו אופן אני גם נותן בית אמנותי לנשים דתיות שרוצות להופיע רק בפני נשים. אני לא מקבל את הפלורליזם שמדבר על הפתיחות לכולם מצד אחד, אבל לא מאפשר למשל לנשים להופיע רק בפני נשים מצד שני.

"המטרה היא שתקום תשתית לתיאטרון יהודי, זו השליחות שלי כרגע בעולם, יצירת תשתית שתשכנע אנשים מוכשרים במגזר שאפשר ללכת ולהיות שחקן, שאפשר לשבת ולכתוב הצגות. יש במגזר אינסוף כישרון שרק צריך לצאת לפועל.

"החלום שלי הוא שיום אחד יקומו עוד תיאטראות שיתחרו באספקלריא על הנישה הזאת של תרבות יהודית. אז אדע שהצלחתי".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg