שוואקי: אל תקראו לי זמר חסידי, אני עושה פופ
כשמאחוריו הלהיטים "והיא שעמדה" ו"רחם", כוכב המוזיקה היהודית יעקב שוואקי מוציא אלבום חדש. בביקור מולדת הוא מספר על התמיכה בחיילי צה"ל, הקושי לעבוד רחוק מהבית והסכנות שטומן בחובו המקצוע
הדבר הראשון שלוכד את העין כשמתיישבים מול יעקב שוואקי, אלו משקפי הראייה שלו. עם מסגרת עליונה תחומה בזהב ועדשות נטולות ציפוי הם נראים מעוצבים להפליא ושיקיים למהדרין. משקפיים היפסטריים שבכל שוק אקססוריז נחשב בבריק־ליין שבלונדון, רובע קרויצברג בברלין או בסנטר בתל־אביב - נמכרים כצעקה האחרונה של "המגניבים".
עוד כותרות ב-nrg:
- חדש בחינוך הדתי: סמארטפון עם כיפה
- חברותא בווטסאפ: יוזמה ללימוד אנגלית בציבור החרדי
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מי שעוקב אחר סצנת המוזיקה החסידית בעולם, יודע כבר מזמן שהדור שהגיע אחרי אברהם פריד ומרדכי בן־דוד אימץ לעצמו כללי משחק שונים. נעליים אופנתיות, גרביים שקורצים לעניבה, שם מותג רקום על החולצה וכאמור משקפיים מעוצבים. דור חדש של זמרים שהנוכחות והפאסון שלהם לא מסתיימים כשהם יורדים מהבמה. ההתחככות בחוג הסילון ובצמרת הקהילות היהודיות בעולם הפכה אותם לאנשי עסקים לכל דבר, והם מצדם אימצו את המניירות והסטנדרטים בהתאם.
כמו בלא מעט שינויים שעוברת החברה החרדית, דווקא בארץ אימוץ הדפוסים האלו הרבה יותר קשה לעיכול, בעוד בחו"ל הוא נדמה טריוויאלי, לא משהו שיש להתעכב עליו. מבחינת שוואקי, מכאן בדיוק מגיעה המלחמה שלו נגד כל ניסיון לתייג אותו ולקבוע האם הוא זמר חסידי או זמר של מוזיקה יהודית. אחרי כמעט עשור בפסגה העולמית של הז'אנר הזה, הוא מתחיל להבין שהקהל בארץ מסובך לפיצוח יותר מבכל מקום אחר.
"אני לא תמיד מצליח להבין את הקטלוג הזה שמכניסים אותי אליו. מבחינתי זמר חסידי זה מי ששר ניגונים קלאסיים של חצרות חסידיות כמו חב"ד או ויז'ניץ. נכון שאני שר לפעמים בהיברית' (שירה במבטא יידישאי) אבל אם יקשיבו לרוב המוזיקה שאני עושה - היא קודם כול פופ, או רוק או גרוב, רק עם טקסטים שקשורים ביהדות. יהדות, לא חסידות. זה הבדל גדול".
כשאני שואל אותו למה זה כל כך מפריע לו, מתברר שבאמצעות הנקודה הזו שוואקי מוציא את העוקץ מההשוואות המתבקשות לזמרים אחרים בשוק. "אין שום בעיה כמובן בלעשות מוזיקה חסידית, אבל אני מנסה לעשות דברים שונים ממה שאנשים התרגלו אליהם עד עכשיו. הרקע שלי שונה, כל חיי גדלתי עם אנשים מסוגים שונים. לא חייתי במסגרת הומוגנית שבה יש רק אנשים כמוך.
"אנחנו משפחה גדולה מאוד עם קשרים טובים מאוד בינינו. יש לי דודים שאנחנו קרובים אליהם והם לא בדיוק מהשכונה שלי. יש מברזיל, יש ממקסיקו, יש דתיים ויש כאלו שהם לא. המוזיקה שלי אמורה לדבר בשפה שכל אחד מאלו יבין, והתוכן שלה נוגע בעולם היהודי. כשאתה מגיע מהרקע הזה, אתה רואה את הדברים מעט אחרת. לכן אני גם מתעקש שאני קודם כול שייך למוזיקה היהודית, ולאו דווקא לחסידית".
הרצון הזה של שוואקי לדבר בשפה שאינה מקובעת לז'אנר כזה או אחר, בא לידי ביטוי באלבום החדש שלו, שבאנגלית נקרא We Are a Miracle ובעברית קיבל את השם המעט משעשע "מאמין בנסים". שוואקי אכן מספק בו תצוגת תכלית של כל הסגנונות שנגע בהם עד עכשיו: "שמחות" הדאנסי; בלדות פופ כמו "ברכת הבית" או "מרן שלי" שנכתב על הרב עובדיה יוסף; לצד סלסולים ים־תיכוניים ב"אינשאללה".
היום הוא מרגיש משוחרר יותר מאי פעם לעשות ולהגיד את מה שבאמת היה רוצה, ולא את מה שמצפים ממנו. כך לדוגמה הוא לא בורח מהסוגיה הנפיצה של חיילים וגיוס לצה"ל, בניגוד ללא מעט אמנים חרדים שהיו מחפשים איך להתחמק מתשובה ישירה בעניין כל כך טעון. בעולם שבו חרמות ונידויים מחכים בכל פינה, וכדאי לשקול מילים בכבדות לפני כל התבטאות, הצעדים של שוואקי די אמיצים. את ההזדהות הברורה שלו עם צה"ל הוא הפגין בהופעה בקיסריה, שבה העלה לבמה את מקהלת הרבנות הצבאית. כשלמעשה ההופעה ההיא עמדה כולה בסימן הצדעה והוקרה לצה"ל.
"כולם שואלים אותי איך אני מעלה הופעה שמוקדשת לחיילים, ואני עונה להם שמבחינתי האחדות של עם ישראל חשובה יותר מכל הדיבורים מסביב. ואם אנשים יפרשו אותי פוליטית בצורה כזאת או אחרת, זה נראה לי מצחיק. אני כל כך רחוק מפוליטיקה, שאתה לא מבין בכלל. גם במה שקורה בארה"ב אני לא מעורב בכלל. האמת שאני לא מאמין שם לאף אחד מהמועמדים, כולם יבטיחו הבטחות ואחר כך לא יקיימו אותן, אז בשביל מה להתאמץ. ברור שאני צריך איזושהי הבנה, כי זה עולם שאני מסתובב בו, אבל אני לא נכנס לסוגיות האלו מהמקום של לעשות דווקא או לנופף בדגל.
"הייתי באירופה במהלך מבצע צוק איתן, ישבתי בחדר במלון ושמעתי את כל הביקורת על ישראל ועל הצבא", מוסיף שוואקי. "אז בהתחלה התעצבנתי וכיביתי את המסך, אבל אחר כך גם הבנתי שיש לי אחריות. אם קיבלתי כזאת מתנה של קול ויכולת לסחוף אנשים במוזיקה, למי אני אתן מזה אם לא לאלו שמקריבים את היומיום שלהם ואת הגוף שלהם כדי לשמור על המדינה? כל העולם עומד מולם, וכל מה שיעשו תמיד ייראה לא נכון ולא טוב. לכן כל מי שיכול לתת כתף במאמץ הזה ולעזור, צריך לעשות את זה. אני מכיר אנשי עסקים ששווים הרבה מאוד כסף, ובהתאם שמים סכומים גדולים מאוד למען הצבא, אז אין שום סיבה שאני לא אתן את שלי בכל מה שקשור למוזיקה ולהופעות. וכשאני רואה בקהל שלי כיפה סרוגה ליד כיפה שחורה וליד ראש בלי כיפה, יש לי הנאה ורצון להמשיך ולעשות את זה".
ובכל זאת, לפני הכול אתה צריך לנהל קריירה. לא פחדת מביטול הופעות?
"אני לא מפחד מכלום, עם ישראל לא מפחד. לפעמים המנהלים שלי כועסים עליי, שלא באמת מעניין אותי מה אנשים יגידו ומה לא יגידו. אבל אני יודע שאף פעם לא אהיה מושלם. הגאון מווילנה אמר שההוכחה הכי גדולה לכך שאתה לא מושלם זאת העובדה שאתה חי כאן, ולא חלק ממלאכי עליון. הדבר היחיד שאני מפחד ממנו זה שהמלך האמיתי, ואני לא מדבר על לברון ג'יימס", הוא אומר בחיוך ומצביע למעלה, "לא יכעס עליי. אם אתה עושה דברים שהם לשם שמיים ולא בשביל לשחק משחקים ולעורר מריבות, אתה יודע שאתה הולך בדרך הנכונה.
"אני יכול לכתוב ספר ארוך מתגובות שקיבלתי מאנשים לגבי מה שהמוזיקה עשתה להם. זה יכול להגיע גם מחיילים, מאנשים בעלי מוגבלויות, מכאלו שלא תמיד המציאות מחייכת אליהם. או למשל כשהגעתי להופעה והפגישו אותי עם מרים פרץ, שסיפרה לי ולקהל את הסיפור הקשה והמדהים שלה, ויכולתי לראות מה המוזיקה עושה לה. עם כל הדברים האלו, אני יודע שאני יכול בלב שקט להסתכל לכל המבקרים והמחרימים בעיניים, ולדעת טוב מאוד מי צודק בסיפור הזה ומי לא".
ואם הילדים שלך ירצו להתגייס צבא?
"יש לנו בדור הנוכחי הרבה מאוד התמודדויות עם הילדים שלנו, כאלו שלא היו פעם. אני לא מאמין בגישת ה'הכול אסור'. הכי קל לבוא ולהגיד ישר 'לא' על כל דבר. יש הרבה ניסיונות בחיים, אבל אני רוצה שתהיה לילדים שלי אפשרות לעשות דברים בלי לאבד את המשמעות שאליה אנחנו מחנכים אותם. הם מתחנכים על כך שעולם התורה הוא העולם החשוב, ובו הם ספציפית יכולים לתרום את התרומה שלהם לעם ישראל וגם לעצמם.
"זה לא סותר מבחינתי את ההתגייסות שלי לעזור איפה שאני יכול. אני לא יכול לדעת מה יהיה, אבל ברור לי שבמקרה של התלבטות, כמו בכל דבר אחר בחיים שלי, יש דרך מאוד ברורה שאני לא הולך ממנה ימינה ושמאלה, וזה קודם כול להתייעץ עם הרב שלי. אלך אליו ואשאל אותו מה לדעתו תהיה טובת הילד ובהתאם לזה אנחנו נפעל".
למרות דמות הישיבה־בוחער הניו־יורקרית המחויטת והמוקפדת שהוא מזוהה איתה כיום, שוואקי נולד וגר בשנות ילדותו המוקדמות בישראל. הוא גדל בשכונת בית וגן בירושלים, במשפחה אמריקנית שבה השפה המדוברת נעה בין עברית לאנגלית, עם נטייה ברורה לטובת האחרונה. הריאיון שלנו מתקיים באנגלית; באופן עקרוני אפשר לנהל עם שוואקי שיחה גם בשפה העברית, אך התשובות הקולחות והעמוקות, המתובלות בלא מעט הומור ציני, מגיעות רק כשאנחנו עוברים לשפת האם העיקרית.
כשיעקב היה בן שמונה, החליט אביו לעבור עם המשפחה לארצות־הברית בעקבות עסקיו. הילדים קיבלו את הבשורה בחשש, אך מהר מאוד פיצה ההווי המשפחתי על קשיי המעבר, וההתאקלמות בארה"ב הפכה לעובדה מוגמרת. בניגוד ללא מעט אמנים שהילדות היוותה עבורם טריגר ליצירת מוזיקה מכיוון של אאוטסיידריות ובלבול, נראה שאצל שוואקי הסיפור הפוך לחלוטין. כמעט בכל נושא שעולה בשיחה, זיכרונות הילדות צפים מתוך מבט נוסטלגי במיוחד, והוא לא מתקשה לשחזר במדויק סיטואציות מהשנים ההן.
"קשה לי לזכור מתוך כל כך הרבה רגעים משפחתיים מתי בדיוק המוזיקה התחילה אצלי, אבל אני כן יכול להגיד ששולחן שבת היה המקום שבו זה התבשל יותר מכל מקום אחר. אנחנו משפחה שאוהבת לשיר, ואבא וגם אחי הגדול גידלו אותנו על מוזיקה. היו בבית תקליטים של מה שאתה קורא מוזיקה חסידית אשכנזית, הרבה מאוד של מוזיקה קלאסית אבל גם כאלו של ג'ו עמר והאנדלוסית. עד היום כשמישהו אומר לי שהוא לא אוהב מוזיקה, אני חושב שהוא צריך ללכת לרופא להיבדק".
משולחן השבת הוא עבר לשיר במקהלת פרחי מיאמי היוקרתית, ומשם התחיל להופיע באירועים של הקהילה היהודית. גם מי שהאמין ביעקב הקטן שיגדל ויהיה זמר, לא באמת הצליח לשער עד כמה רחוק הוא יגיע. כבר באלבום הראשון שלו הופיע אחד הלהיטים הגדולים ביותר של המוזיקה החסידית אי פעם –"רחם". לשיר, שיצא כבר בשנת 2001, לקח מעט זמן להיחשף לציבור הרחב, אך כשזה כבר קרה, הסיפור של שוואקי הפך להצלחה היסטרית והיסטורית.
ואם היה חשש שכמו הרבה אמנים אחרים גם שוואקי ייחרת בתודעה כזמר של להיט אחד, הבחירות המוזיקליות שלו בהמשך הדרך הוכיחו שלא כך הוא. השיא הוא כמובן הדואט "והיא שעמדה" עם יונתן רזאל, ששבר אפילו את השיאים של רחם. "לקח לאבא שלי הרבה זמן להבין שאני יכול להתפרנס ממוזיקה", אומר שוואקי. "הייתי מספר לו על חתונה ששילמו לנו בסופה, והוא היה צוחק, שואל אם בטוח שאני לא רוצה שהוא ישלח לי מעטפה כדי שאוכל להמשיך לשיר".
כשהוא מצטלם במרפסת המלון, ביום שישי בצהריים, שוואקי אוחז במעקה ואומר שאין לו מילים כדי לתאר את התחושות שלו כשהוא מקבל את השבת בישראל, מול הים התיכון. לבו אולי במזרח, אבל במציאות שוואקי מתגורר עם משפחתו באחת השכונות היהודיות בניו־ג'רזי. הוא אב לחמישה ילדים בגילאים שלוש עד ארבע־עשרה, ונשוי לג'ינין, מנהלת ארגון חסד לילדים עם מוגבלויות. היא מתלווה אליו לחלק מהמסעות שהוא עורך בין הרקדת חתונה בציריך, בר־מצווה במקסיקו, הופעה בקיסריה וקונצרט לצד הפילהרמונית בפריז.
לא נמאס לך לפעמים לחיות בין כל כך הרבה עולמות ותחת זרקורים כל הזמן?
"תראה, זה מחיר, ואני לא מסתיר את זה. לפעמים גם יש קצת תחושה לא נוחה שהיית שמח ליותר פרטיות ולזמן עם המשפחה שלך. זה הדבר שהכי מפריע לי בכל העבודה הזאת, אבל אני מאוד משתדל שזה לא יכלול שבתות. אנחנו מנסים להנדס את לוחות הזמנים ככה שלפחות לשבת אחזור הביתה ואהיה עם הילדים. יש חריגות, אבל אני מחוץ לבית בלא יותר משלוש־ארבע שבתות בשנה.
"ויש גם ספירת העומר, שהיא תקופה של חופש עבור זמרים. אלה לא תמיד חיים קלים, כי לפעמים אתה רוצה לעשות דברים רק עם המשפחה, אבל בפועל אתה תמיד מייצג משהו. מצד שני, באיזו עוד עבודה אוכל לקבל מיילים מאנשים שמספרים שהחיים שלהם קיבלו תפנית חיובית או שהם התרגשו עד דמעות, בגלל דברים שאני עושה?"
זו גם עבודה שיכולה להיות מסוכנת לאגו.
"אני לא ממש מסתכל על זה כך. שאלו פעם רב אחד איך הוא מצליח לשמור על האגו: יש לך כל כך הרבה תלמידים שיעשו כל מה שאתה אומר להם, יש לך ידע עצום, אתה סוג של מלך, אז איך אתה מצליח לשמור על עצמך? הוא ענה: 'ככל שאני לומד יותר ויותר, אני מבין שאני יודע פחות'. זאת מבחינתי הגישה שלי. אם אני שר טוב, זה אומר שיש הרבה דברים אחרים שאני עושה הרבה פחות טוב. לפני הכול אתה גם זוכר שכמו שהקב"ה נתן לך את זה, הוא יכול להעיף את זה ממך בשנייה. כבר קרה שהייתי חולה לפני ההופעה ולא יכולתי לעלות כי הקול שלי היה גמור. פתאום אתה קולט איך הכול נפיץ ואיך זה לא באמת תלוי בך, אלא רק בהשם.
"עוד משהו שתמיד ישמור עליי זאת אשתי. אני יכול למלא את קיסריה או להגיע מהופעה בניו־יורק שבה אלפי אנשים שרו איתי, אבל כשאחזור הביתה והיא תקלוט שאני מרוצה מעצמי קצת יותר ממה שאני אמור להיות, היא תעיף אותי לזרוק את הזבל ומהר מאוד אני אתיישר", שוואקי מחייך. "זה לא מקרי שרק אחרי שהתחתנתי, הוצאתי את האלבום הראשון שלי. זאת מבחינתי אחת העצות הכי חשובות שקיבלתי מהרבנים שלי".
אם ג'יי־זי או כריס מרטין מקולדפליי מזמינים אותך לדואט, תתייצב?
"אני לא יכול לדעת מה יהיה, אבל זה לא באמת מעניין אותי. יש לי ביקורת גדולה על איך שעולם המוזיקה הזה מתנהל. גם אני רוצה להיטים, אבל אני חושב שמסיבות אחרות לחלוטין. הם לא מוכנים לקחת אחריות על המוזיקה שהם עושים, הם לא מבינים שלמוזיקה יש תפקיד חוץ מלהכניס לך כסף לחשבון הבנק. אני לא רואה את זה ככה. בלי מסר אני לא מקליט שיר, ולכן אני גם מתעקש להיות חלק מכל התהליך, ולא רק לתת את הקול שלי".
את פילוסופיות החיים הזו פורס שוואקי כשאנחנו ישובים באחד המלונות היוקרתיים בארץ; פועל יוצא של הקריירה המצליחה שלו ושל לוח הופעות שסגור שנתיים קדימה הוא כמובן רווחה כלכלית. לשוואקי יש מספיק ניסיון ואינטליגנציה כדי לקלוט את הדיסוננס כשהשיח מגיע למקומות האלו. "בגלל העבודה שלי אני מכיר אנשים עם יכולות כלכליות מאוד גדולות, אבל אין בזה שום שמחה אמיתית אם אתה לא עושה דברים שקשורים בנשמה.
"באים אליי לא מעט זמרים שרוצים להיכנס לתעשייה, ואני מכין אותם מראש שזה לא משחק ילדים, ושבלי להשקיע גם בעבודה וגם בנשמה הם לא יתקדמו בתחום הזה. אני לא שופט אף אחד, לכל אחד יש סיפור שונה וכל אחד עם מה שמניע אותו, למה הוא עושה מצוות ולמה לא. אני יכול להגיד לך לגביי שעם כל הכסף בעולם, לא יכולה להיות פרספקטיבה מאוזנת לחיים אם אתה לא לומד תורה. אין שום שמחה אמיתית אם זה לא קיים ביומיום שלך. זה התחום שבאמת הכי חשוב לי ושבו גם כולם שווים, מתחילים מאותה הנקודה".
כמו בהופעה טובה, כך גם בהדרן של הריאיון, כשהמחברת כבר מקופלת בתוך התיק והמקום במכשיר ההקלטה כמעט נגמר, שוואקי משחרר סקופ מרעיש. הוא מביט בי פתאום במבט של נער בן שמונה־עשרה, ומספר בחיוך הכי גדול שראיתי על פניו: "בתחום אחד יש לי פחדים גדולים, וזה אם חס וחלילה אפצע ולא אוכל לשחק יותר כדורסל עם החברים שלי. חוץ מהמשפחה, הלימוד והמוזיקה - זאת האהבה הכי גדולה שלי בחיים. אני אוהב לראות אן־בי־איי, שנים סבלתי כאוהד של הניקס, ועכשיו אימצתי לעצמי את ה'ווריורס' המעולים.
"אבל הכי חשוב מבחינתי זה פעמיים בשבוע להיפגש ולשחק עם החבר'ה. אתה צריך לראות אותי על המגרש. משחק קשוח, בלי רחמים. אולי אצא קצת לא צנוע, וזה לא נעים לי להגיד, אבל אם נדמה לך שאני שר טוב - חכה שתראה מה אני יודע לעשות עם כדור ביד. הקריירה שלי במוזיקה תיגמר יום אחד ואי אפשר לדעת אם תמיד יהיה לי קהל - אני כמובן מקווה שכן - אבל אם לא יהיה לי סל לזרוק אליו, אתה תשמע מהבית שלנו את 'רחם' בפול ווליום".
הכתבה פורסמה במגזין מוצש
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם