ראשי » יהדות » בית מדרש

וזה שאינו יודע: מה גורם לנו לשאול שאלות?

היא המבט הראשוני של התינוק שנולד, פעולתו הבלתי פוסקת של דרשן התורה, אך גם מקור סכנה לעומק הקיום. על השאלה והקושיה ועל מעלתו של זה שאינו יודע לשאול

השכם בבוקר קמה רמה / ומתחילה שואלת "למה?" /"אמא, למה החמור / אינו שר כמו ציפור / למה אין לדוב כנפיים / למה שט הדג במים" (אברהם שלונסקי)

עוד כותרות ב-nrg:
- 93 אחוז מהיהודים בישראל יחגגו את ליל הסדר
- בשורה במגזר החרדי: פלאפון כשר לפסח
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

השאלה "למה" ראשיתה בַּהתחלה, בַּהשכם. המקום הראשוני של הלימוד שלנו, שהוא השאלה, לא מתחיל במסגרת חינוכית כלשהי. אפשר לומר שב"למה" מתחיל להיכתב ספר תולדות אדם. עוד לפני שהיא מולבשת במילים נשאלת השאלה במבטי התינוק, ומאוחר יותר, מעת שהילד מקבל את כְּלִי המילה, הוא מתחיל לשאול "למה" ואינו חדל מכך כל ימיו. ב"למה" חבוי גם ה"איך", ובתוכו מסתופפים גם ה"מתי", ה"איפה" וה"לאן".

לפני כמה שנים, בדרך הביתה, חלפתי ליד אם יגעה ובנה, ילד בן שנתיים או שלוש. הילד שאל ושאל, ואמו, עייפה מלענות, משכה בידו ודחקה בו להאיץ את הקצב. הילד שאל, אבל אמא, למה הכביש פה כָּחוֹל? שוב ושוב שאל אותה שאלה עצמה, וכשלא השיבה ענה הוא, במקומה, אני חושב שהכביש כָּחוֹל כי היה פה המבול, וכשבכל העולם המבול כבר נגמר, רק על הכביש הזה, פה, הוא נשאר. נו, בסדר, אמרה לו האם, ממשיכה לגרור בעייפות אחריה אותו ואת שאלותיו הבלתי פוסקות.
 
השאלה היא הלימוד. השאלה היא התהייה שאינה פוסקת על הקיום. גם כשהיא באה לידי ביטוי בפרטים מסוימים, היא תוהה, לאמיתו, על השאלה הגדולה שאין עליה מענה, למה? על גבי החוט הדקיק הזה, הנוטה להיקרע, שמתוח בין השאלה המתמדת לתשובה הזמנית, צומחת כל יצירה באשר היא. מתוך השאלות הקטנות והגדולות יותר צומחים הסיפורים והשירה וצומח המדע, כך למדנו להדליק אש ולהניע גלגל, ללחוץ על מקלדת המחשב, לשלוח מיילים ולשגר לוויינים.

אבל השאלה, עוד בטרם היותה שאלה, הינה משאלה. מלכתחילה מקור נביעתה אינו חיפוש פשר אלא שאיפה להיחלץ ממצב של מצוקה, בקשת מנוח ומרפא. זוהי צעקת היילוד בהיוולדו, עוד בטרם למד לדבר, זאת גם צעקת ישראל במצרים. היה על בני ישראל להיוותר תקופה ארוכה בשלב הצעקה ולחכות לבואו של משה, כדי שהוא יגיע למדבר, שם יפגוש בדיבור, ומתוך כך יצליח לשאול עבורם את השאלה האחת שאין בלתה: "...ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?"; ולקבל את התשובה האחת שאין בלתה, "אהיה אשר אהיה" - מענה שהוא עצמו שאלה.

וכבר הגענו כאן להקבלה שבין שאלה למשאלה, לבקשה, לדרישה, שכן השואל מבקש ודורש ומקשה. לכל אחד מהפעלים הללו גוון משלו, שכן השואל לעתים מבקש ולעתים דורש ולעתים מקשה.

וכל שאלה כשהיא נפתחת, כמו הכשת הנחש שרק היא מאפשרת, על פי המדרש, לאיילה ללדת,  אינה מעשה נטול סיכון. השאלה פותחת תמיד פתח אל הלא נודע, מרימה את המכסה שאין לדעת מה חבוי תחתיו. עם זאת, השאלה הכרחית, מפני שהיא נובעת ממצוקה שמוכרחים לפרוץ ממנה דרך.

וכשהשאלה נשאלת, היא אינה ממוענת תמיד לנמען אחד מסוים. יש שהנשאל הוא אדם אחר, שלכאורה מתמצא בנושא יותר מהשואל. יש והנשאל הוא "הטבע", ואז נכנס המדען, החוקר, בד בבד עם "הטבע" לעובי הקורה, שולח אליו את תהיותיו ומחכה למענה. יש שהנשאל הוא ספר שנכתב, ספר שבו טמון הניסיון האנושי שמעבר לסביבתו הקרובה של השואל. יש גם שהשאלה נשלחת אל החלל הריק, מתוך ידיעה, תחושה, או תקווה, שהריק אינו ריק לאמיתו, והמענה יגיע משם. ואידך זיל.

ואצלנו, היהודים, נשלחת השאלה לעתים קרובות אל התורה, שכן מסור בידינו שהיא קדמה לו, לעולם, לפיכך כל המתרחש בנו ועימנו כלול בה. וזה מקומו של הדרשן, שאפשר היה גם לקרוא לו שאלן, או בקשן. שלא כפרשן, שפורש ומתבונן בכתובים מנגד, מן הצד, או מנסה להדבירם (תרתי משמע) ולרכוב עליהם כפרש, הרי שהדרשן בא אל הכתובים בדרישה, בתביעה. כאיש שדורש את אשתו מבקש גם הדרשן שהכתובים ייפתחו לפניו ויגלו לפניו את סתריהם. וביודעו שאין לה, לתורה, סוף וקצה, הרי שכוח הדרישה שלו אינו נגמר, ואין דרש סותר דרש אחר.

הדרש הוא היפך הפוסט מודרני. הפוך בו והפוך בו, ואין בו תרתי דסתרי. נקודת הנצח שרויה במעמקים והדרשן שואף לדלותה משם, אבל גם כאשר הוא מצליח הוא מעלה רק זווית מאינספור זוויותיה, וגם זו שבה וצוללת מיד שוב לתהום. הדרשן מבקש הרבה, מקבל מה שמקבל, נרגע לרגע, ואז הוא שב ודורש. הדרשן משתובב עם התורה, ובעשייתו זו הוא מחוצף ובה בשעה גם עניו מאוד.

אחרי ובתוך כל אלה, לא פלא שבבסיס ליל הסדר עומדות ארבע הקושיות. אם היכולת לשאול, לא לקבל כמובן מאליו, להקשות, לדרוש, לתבוע, הוציאה את ישראל ממצרים, הרי שמן הסתם היכולת לשאול עתידה גם להמשיך ולהחזיקם בעולם.  ללא יכולת לשאול, להקשות, לדרוש, לא יוכלו היהודים להמשיך ולהתקיים.

זהו גם סוד להט האצבע המתהפכת שבתלמוד, שבתוך התהפכותה מצליחה לפעמים לחשוף, ולו להרף קצר, את גן העדן שנותר מאחור. אדם שמפסיק לשאול, או לבקש, מאבד למעשה את הרצון ללמוד, ואם לדייק עוד יותר, מאבד את הרצון לחיות.

וכשמתבוננים בקושיות לעומקן, הרי שאין ההפרדה בין חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול אלא הפרדה מלאכותית, שכן בכל יחיד ויחיד מתקיימים כל הארבעה בכפיפה אחת. גם האבחנה שעל פיה האב הוא זה שמשיב לבן השואל אינה בהכרח נכונה. הרי כל אב נשאר תמיד גם ילד, וגם בו ממשיכים להתרוצץ כל ארבעת הבנים.

עד כאן הפלגתי בכיוון אחד, דיברתי בזכות השאלה ובכוחה, אבל עכשיו, כמנהג נשין יהודאיות, אהפוך את הכיוון, וכלהט האצבע התלמודית המתהפכת אנסה לדבר דווקא בזכותו של ה"שאינו יודע לשאול", שהוא החביב עליי מבין ארבעת הבנים.

החכם מבקש לדעת את העדות והחוקים ולפיכך מקבל הנחיות, הרשע שתוהה על העבודה מקבל בתמורה לתהייתו עמל, משמע עבודה ללא פרי, ולתם, שמתרשם לפי תומו מפעולות, מצביעים על ה"בחוזק יד" – אבל רק לתוך אוזני השאינו יודע לשאול מיטפטף לו סיפור ה"והגדת" כמו מנגינה. את פתח לו. פתח לו שער בעת נעילת שער. דווקא לו.

השאינו יודע לשאול הוא האיש, הוא הילד, שרואה את הקולות בטרם היותם לדיבור. הוא זה ששרוי בעולם הקול הקדם־מילולי, בהוויה שבה מתחוללת, אולי, רק המוסיקה. והסיפור העמוק הרי מסופר מתחת למילים, מתחת למשמעות. השאינו יודע לשאול קולט את יציאת מצרים מהמקום הראשוני שלה, שהוא מקום הצעקה והבכי, הצחוק והשתיקה. השאינו יודע לשאול הוא הילד והחליל אצל הבעל שם טוב.

אנחנו, לעומתו - וזה כוחנו וזו גם חולשתנו - שטופים בשאלות, בתביעות, בקושיות. כך ביומיום שלנו, שצף ועולה מהתקשורת, כך בחיי החברה שלנו. אנחנו התמכרנו לשאילתות ואין בנו יכולת לחיות בלעדיהן. הפוליטיקאים ואנשי הצבא מטיחים שאלות זה בזה ואלה באלה, וכך גם ההיסטוריונים, הארכיאולוגים, הוגי הדעות, מבקרי הספרות והתיאטרון, הרבנים. כולם מטיחים לכל העברים שאלות עזות, בחינת דינין דתקיפין, מתוך מחשבה שלכל שאלה יש תשובה מסוימת, חד משמעית.

וכך נוצר עולם של אותיות גדולות, תקיפות, וסימני שאלה נצעקים בעיתון ומעל גבי המסך, וספרים וסרטים נותנים קולם בשאלות נוקבות. והרי מתחת לאותיות הגדולות אפשר לרשום גם אינספור אותיות קטנות וקטנות עוד יותר, ויש אפילו מקום שבו האותיות כבר דוהות אל תוך הדף והדף נמוג אל תוך הגניזה. ואת הקורה לכתובים בחביון הגניזה הרי אין ביכולת איש לדעת. ובכלל, הרי רב הלא נודע על הנודע.

וכהמשך לדבריו של רבי זוסיא, אפשר היה גם לומר שאדם צריך להחזיק באחד מכיסיו פתק שבו יש תשובה ברורה וחד משמעית, ואפילו עיקשת, כשבכיס שמנגד נותר פתק שפועם בו סימן שאלה. מפני שהשאלות, שהן, מיסודן, הכוח שמקיים את האנושות ואותנו, יכולות בנקל להפוך גם לכוח שמעקר ומסרס אותה ואותנו, כשהן חותרות אל מתחת לעצם בסיס הקיום ומערערות אותו. לא בכדי נאמר שעמלק שווה בגימטרייה לספק. יש שאלות שאינן בגדר משאלה, או בקשה, או דרישה, והן צוברות תאוצה ומסתחררות מכוח עצמן והופכות להתנגחות גרידא, שאין בה רצון אמיתי בקבלת מענה, ואין בהן קשב.

ולפעמים יש בי רצון שה"שְׁאל" יפורק לשתי הברות, שהראשונה בהן היא ה"שששש..." של השקט, והשנייה היא ה"אַל" המונע - "שְׁשְׁ.... אַל...."  כלומר הס, אל תדבר. והייתי רוצה לצרף להקבלות הקהלת הקבלה אחת נוספת, "עת לשאול, ועת לא לדעת לשאול".

לפעמים מתחשק לי להחדיר דומייה שאין בה שאלות לתוך הווייתנו. המדרש קורא לנו "תולעת יעקב", שכמונו כתולעת, שגופה חלוש ואין כוחה אלא בפה. כאלה אכן אנחנו. מיטיבי דבר, מיטיבי לכת על כל שַׁאַל וָשַׁאַל.

ולפעמים אני מציירת לעצמי תמונה שבה ביום כיפור ייאסר עלינו, היהודים, לדבר. אם ביום הכיפורים אנחנו מצווים להתענות, והחכמים לקחו את ההוראה לכיוון של איסור אכילה ושתייה, הרי שנראה לי שאיסור דיבור יהיה לנו עינוי גדול יותר. ייאסר עלינו לדבר דברי חולין, וייאסר גם להתפלל. אנחנו מכורים לדיבור, לשאלות, לתחינות, לבקשות, וייתכן שדווקא מתוך עינוי יומכיפורי שכזה היו שפתינו לומדות לחבור למקום שהמלל מונע מהן להגיע עדיו.

נכון, בשאלה כוחנו. ברור שמאז ומתמיד היינו שואלי שאלות, וברור שכאלה גם נישאר. אבל לפעמים, לפעמים, הייתי רוצה כל כך שלא נדע, ולו לזמן קצר, לשאול.

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg