נותרו מבודדים: הצילו יהודים ונתקלו בניכור דווקא בישראל
לא מעט גויים שהצילו יהודים בשנות השואה התחתנו עם הניצולים ועלו איתם לארץ. חלקם סבלו מיחס קר ומהתעלמות מצד הישראלים במשך שנים, בשל היותם לא־יהודים. תיעוד סיפורם האישי עשוי לתקן את העוול שנעשה להם
בשנת 1942 מסר אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, דין וחשבון על מצב יהודי פולין הנמצאים ברוסיה ועל עולי טהרן המבקשים לעלות לארץ. לדו"ח צורף תיאור מפגש חריג שנערך עם צעירה יהודייה המבקשת לעלות לארץ:
גישתנו מימים ימימה שאין מאשרים רישיונות עלייה לאנשים שנשיהם נוכריות או לנשים שנישאו לנוכרים. בשבתי בטהרן נוכחתי לדעת שלמעשה אין לעמוד תמיד בגזרה זו. הנה מופיעה בפנינו צעירה, בת למשפחה יהודית חרדה ושומרת מצוות. היא עברה ברגל מאות קילומטרים, היא חלתה ויהודים לא הושיטו לה עזרה. ואולם נוכרי סיכן עצמו והצילה והיא טענה "אבוא לארץ ישראל ואקבל היתר מן הרבנים להינשא לאיש הזה".
עוד כותרות ב-nrg:
רמז לחלקיק לא מוכר מסעיר את הפיזיקאים
כך תליתי את הדגל על כיפת הסלע ב-67'
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מקרים אלה אינם יחידים. עוד בטרם הקמת המדינה הצטרפו אל רבים מהניצולים משואת אירופה בני זוג שאינם יהודים. מיעוטם התחתנו עוד לפני המלחמה; רובם התחתנו לאחריה או בסופה. בקשות לאישורי עלייה לארץ ישראל עבור בני זוג לא־יהודים חזרו ונשנו בשנות החמישים והשישים. בחלק גדול מהן, ההצדקה לבקשה הייתה דיווח על מעורבות בן הזוג או משפחתו בהצלת המבקשים. השאלה שריחפה באוויר, גם אם לא נאמרה בפה מלא, הייתה האם בעלייה של אותם אנשים יש תועלת למדינה הצעירה או שמא המחיר והגמול אינם מצדיקים את המאמץ.
לעתים רחוקות ניתן להצביע באופן ברור על הגורם שהביא את יהודי אירופה להחלטה לעלות לארץ ישראל, להגר לארץ אחרת או להישאר בארץ המוצא. ואולם, יחד עם זאת, ברור שהשינוי שחוללו מאורעות השואה היה עמוק ומשמעותי מבחינה זו. מוטיבציות ותובנות חדשות נוצרו והללו השפיעו על החלטות הניצולים באשר לעתידם. אלה שהחליטו להגיע לארץ ישראל חיפשו לצד ביטחון פיזי ומקום מקלט גם אמפתיה, סולידריות ואחווה אנושית שהיו כה חסרות להם בשנות המלחמה, ובכלל זה תחושת שייכות דתית־לאומית־תרבותית. האם גם אלה שעלו לארץ יחד עם בני זוגם הלא יהודים דבקו באותן שאיפות?
הדעת נותנת שבמקרים של זוג מעורב פחות יימצאו נימוקים של "עלייה" ויותר של "הגירה". ואולם, למרבה ההפתעה, כשאנו בוחנים את הנימוקים שמעלים ניצולים שעלו לארץ עם בני זוגם מתברר שברוב הפעמים נימוקיהם נשמעים כשל "עולים" שבחרו בארץ ישראל בכוונה תחילה.
אמנם היו לעלייתם מניעים מעשיים, כמו שיקום החיים האישיים, אך העדויות המתועדות בארכיון "יד ושם" מלמדות כי הבחירה בארץ ישראל כמקום הראוי לשיקום ניזונה לא פחות מרגשות של ציונות "ספונטנית" שמקורותיה אינם חינוך או חברוּת בתנועת נוער, אלא תולדה של מאורעות השואה. מסתבר שהניצולים סחפו עמם בתחושות הציונות גם את בני זוגם.
כך, למשל, כותב בעדות מפורטת אייזק, ניצול מאזור קרקוב, שהצטרף אל תנועת "הבריחה" יחד עם בת זוגתו הפולנייה שהצילה את נכדתו: "ידעתי שיהודים צריכים לחיות בארץ ישראל אחרי כל מה שהם עברו וגם מיטיבתי (־אשתו המצילה) חשבה כך".
היו מצילים שכבר במהלך המלחמה חשו זהות מלאה עם בני העם היהודי וזהות זאת היא שדחפה אותם לפעולת ההצלה, ולאחר מכן להחלטה שלהם להצטרף אל בני זוגם בעלייה לארץ. עדים שונים מספרים כי אחת המצילות שלהם חשה בתקופת השואה הזדהות מלאה עם בני העם היהודי. בעת מרדפים אחרי היהודים שהסתתרו תחת חסותה היו פעמים שבהן היא ברחה יחד איתם ליער, ולאחר המלחמה היא ובעלה, אחד מן הניצולים על ידה, החליטו לעזוב את פולין ולעלות לארץ. ההגירה לארץ ישראל נתפסה בעיניה, כמו בעיני בעלה, כעלייה לארץ המולדת.
והיו גם כאלו שחשו כי האחריות שלהם לבני זוגם היהודים עדיין לא תמה, ועליהם להמשיך ולגונן עליהם גם בארץ ישראל. כך, למשל, עובדת סוציאלית שטיפלה באחד הזוגות דיווחה ליד ושם על מסירותה והקרבתה של אחת המצילות בשם נלה למען בריאות בעלה. לנה מציינת כי עלייתה לארץ ישראל נבעה מהחלטתה להיות נאמנה לבעלה, יליד פראג, שאותו הצילה. במקרים אחרים מצילים עלו לארץ בעקבות בני זוגם מתוך הבנה כי רק בארץ יזכו בני זוגם היהודים לשיקום מלא. ולדיסלב, אשר היגר מפולין לארץ בשנת 1957 עם אשתו רבקה, שאותה הציל, אמר למראיין מטעם המדור לחסידי אומות העולם שהחליט לעלות לארץ "כי לדעתי זה המקום הכי טוב עבורה כיהודייה".
עלייתם לארץ של זוגות אלה, במיוחד בסוף שנות החמישים, הייתה מלווה בספקות לגבי סיכויי השתלבותם בארץ בעקבות מוצאם הלא־יהודי של אחד מבני הזוג. עדויות שונות שנאספו במשך השנים מעידות על הקשיים, ההתלבטויות והחששות. יוהן, מציל מפולין, עלה עם אשתו הניצולה ובנם בשנת 1957. בנו מעיד כי אמו חששה מקשיי ההסתגלות שלהם בארץ כמשפחה מעורבת והעדיפה להישאר בפולין, אולם דווקא אביו רצה לעלות לארץ ולחיות בקרב חבריו היהודים שאותם הציל. אירנה, שנישאה לשמואל שאותו הצילה, סיפרה כי בסוף שנות החמישים הוא פנה לבני משפחתה וביקש מהם שירשו לה ולילדים שלהם להצטרף אליו ולעלות למדינת ישראל כי הוא מרגיש בפולין בודד ויתום לאחר שכל משפחתו נספתה. אמה, שחששה מעט, ביקשה ממנו שישמור על בתה שלא ייגרם לה שום עוול כי היא עוזבת את משפחתה ואת מולדתה. שמואל הבטיח להם ש"במדינת ישראל הדמוקרטית איש לא יפלה אותנו לרעה, במיוחד אחרי מה שעשיתם בשבילי".
ואולם, קליטתם של זוגות אלה בארץ לא הייתה פשוטה כלל, הן משום המארג הכללי של קשיי הקליטה שחוו כל ניצולי השואה והן בגלל ייחודם כזוג הנשוי בנישואי תערובת. ביקורת גלויה וסמויה נשמעה בארץ כלפי היהודים שלא ניסו לפעול נגד הנאצים ורק ה"אקטיבה", כלומר יהודים שלקחו חלק פעיל בתנועות הנוער הציוניות ובמקרים רבים השתתפו בהתנגדות פיזית לגרמנים, זכו להערכה. ניצולים שהסתתרו בבתי נוצרים או שחיו באזורים אריים באמצעות תעודות וניירות מזויפים היו "האחרונים בהיררכיית הסבל", בוודאי כאשר בן הזוג שהצילם חי לצדם.
יצחק גרינבוים, מראשי ההנהגה הציונית בפולין וחבר בממשלת ישראל הזמנית, סיכם את טענת עולי פולין המאוכזבים מגישת היישוב הוותיק כלפיהם: "באו אנשים אל מולדתם, קיוו שיישאום על כתפיים ונתאכזבו... האנשים פזורים, אין הרגשה של עזרה הדדית". מטפורה זאת של נשיאה על כפיים חוזרת גם בעדויות מצילים וניצולים. סטפן סיפר כי אביו הקתולי שתמך בעלייתו לארץ אמר לו "היהודים יישאו אותך על כפיים על מה שעשית בשבילם", אבל כשהגיע לארץ ראה עד כמה הייתה המציאות שונה. רבים הרגישו שהתנהלות המוסדות השונים היא "כפוית טובה" והיו אף כאלה שבחרו להסתיר את מוצאם הלא־יהודי של בן הזוג על מנת להקל על עצמם בתהליך הקליטה. הם לא רצו להיתפס בחברה הישראלית המתגבשת בארץ כ"נישואי תערובת".
חששם היה מוצדק. רבים מהם חשו מבודדים ולא רצויים. סטפניה שנישאה לפנחס שאותו הצילה מספרת כי למרות גיורה פנו אנשים אל הרב במסיבת בר המצווה של בנה ואמרו לו שאינה יהודייה ונישואיהם הם נישואי תערובת.
אך האומנם נישואים אלה של מצילים עם ניצולים עונים על ההגדרה הסוציולוגית של "נישואי תערובת"? קיימת הסכמה בין מרבית החוקרים את תופעת נישואי התערובת כי הסיבות העיקריות להיווצרותה, החל מהמאה התשע־עשרה וביתר שאת במאה העשרים, הן המודרניזציה, השאיפה לשוויון זכויות והחילון הגובר, לצד כניסתם של ערכים חדשים לקדמת הבמה כגון אהבה, בחירה חופשית, מעמד האישה, שוויון ועצמאות.
עניין נוסף שיש עליו הסכמה הוא שמרבית נישואי התערובת נובעים מטשטוש הזהות הדתית אצל בן הזוג היהודי וקיומם עלול להצביע על התרחקות נוספת שלו מחיי הקהילה. דלה פרגולה, גדול הדמוגרפים של הקהילות היהודיות, טען כי ילדי נישואי התערובת הם לרוב אבדה לעם היהודי. הזוגות הנשואים בנישואי תערובת מעבירים לדור הבא רמות נמוכות של התנהגות דתית, חינוך יהודי וזיקה לארגונים ומוסדות יהודיים. בתהליך זה נחלשת הזהות היהודית ובסופו של דבר היא עלולה להיעלם.
ברור כי נישואי הזוגות המתוארים במאמר זה הם מקרה שונה לחלוטין. בניגוד לנישואי התערובת שלאחר השואה שנבעו מחורבן העם היהודי ומרצון להיטמע בין הגויים, במקרה של נישואי מצילים וניצולים, הגורם לכך היה הפוך – רצון להתקרב אל הקהילה היהודית, לחיות בתוכה ולהפוך לחלק מהותי ממנה. במקרים רבים דווקא זכר המשפחות שנספו היה הגורם המושך אל הקהילה היהודית ולארץ ישראל בפרט. המוטיבציה נעה בכיוון של הנצחת המשפחה שאבדה ולא התנתקות ממנה.
יתרה מכך, ברוב הפעמים שילמו המצילים מחיר יקר על החלטתם להינשא לניצולים, ונדחו מהקהילות שלהם אשר ראו במיאוס נישואים עם יהודים. פעולת ההצלה שבה לקחו חלק הייתה לזרא בעיני רבים מהסביבה. עד היום חיים ברחבי פולין ואירופה הכבושה נוצרים המסתירים את העובדה שסייעו ליהודים בזמן השואה. נוצריות שהצילו יהודים נחשבו כ"אוהבות יהודים" ועל כן "פסולות חיתון". רובם של המצילים כבר לא ראו עצמם כחלק מהמשפחה והקהילה המקומית. בבחירתם להגיע למדינת ישראל יש לראות עדות לתחושת הזהות הלאומית ולא להפך. למדינת ישראל בתפיסתם יש חשיבות מבחינת היותה סוכנת של שימור תחושת הזהות בקרב זוגות מעורבים והעברתה לדורות הבאים.
מכל זאת עולה שנישואי תערובת בין מצילים לניצולים שעלו לארץ הם אמנם נישואי תערובת מבחינה הלכתית־משפטית, אך הם אינם תוצר מגמה של חילון והתבוללות אלא מגמה של חיבור והתכנסות. בני הזוג המצילים הבינו את חשיבות שמירת הערכים היהודיים בקרב בני זוגם ואף הזדהו עמם, ועל כן חיכוכים וקונפליקטים, הסובבים סביב נושאים דתיים המוכרים בקרב זוגות מעורבים, היו פחות נפוצים.
אסתר, אחת הניצולות שהתחתנה עם מצילה הפולני, כתבה בעדותה על רצון בעלה לעלות לארץ: "כל רצונו הוא שילדיו יגדלו בישראל, שם לא יֵדעו צער בשל מוצאם היהודי". מאשה, מצילה פולנייה, מעידה כי לא התגיירה אבל את ילדיה חינכה ברוח העם היהודי ש"בתוכו אני חיה". בני משפחתה בהנהגתה והדרכתה מקפידים, כפי שמתארים העדים בתיק, על קיום חגים יהודיים ועוד. בכתבה במדור "אנשים" בעיתון הארץ משנת 1997 כותב שמעון סאמט על מודסטה שעלתה לארץ יחד עם בעלה שאותו הצילה: "ממודסטה כגיורת וכחסידת אומות העולם אמנם נדרשו יותר מאמצים מאשר עולים חדשים כדי להשתלב באוכלוסייה המקומית... אולם היא אומרת: 'אני מאושרת בארץ, אחרי שזכיתי להציל אדם שנרדף רק משום שהיה בן לדת אחרת'".
במכתב ליד ושם כותב איבן, לאחר שעלה לארץ כדי לחיות עם אהובתו שאותה הציל בזמן המלחמה: "בשנת 1964 הגעתי ארצה כתייר בכוונה להישאר בארץ ולקשור את גורלי לעם ישראל עד סוף חיי". אחד מחבריו מוסיף לעדויות בתיק המספרות על פעולותיו למען יהודי העיר טופסקו בקרואטיה: "הוא בא אחרינו לישראל מתוך דחף רגשי עמוק כפי שהתבטא לפני ואני תומך במבוקשו לחיות כאן בקרבנו עם ידידיו כאחד משלנו" (ההדגשה במקור).
מרבית ילדי זוגות המצילים והניצולים שהתחנכו בארץ ראו עצמם כיהודים וישראלים לכל דבר. הם למדו והתחנכו במסגרות יהודיות, שירתו בצבא, נישאו לישראלים ורובם הגדול המשיך לגור בארץ. במקרים רבים אף אִם המצילה לא עברה גיור, ילדי הזוג בחרו להתגייר. ברוב המקרים הייתה תמימות דעים בקרב בני הזוג שאין לגדל את הילדים בדיסוננס עם החברה הסובבת. בחברה שרובה יהודית, בני הזוג הלא־יהודים רצו שילדיהם יגדלו כיהודים ולא יהיו יוצאי דופן.
לאור כל זאת מפתיעה העובדה כי החברה הישראלית שבצילה בקשו לחסות זוגות אלה לא הייתה כלל מודעת לייחודם ואף לא לקורותיהם בזמן השואה. רק בודדים ידעו את סיפורם האמיתי ובעיני הסביבה הכללית רבים מהם נחשבו זרים וחריגים. זאת הייתה אחת הסיבות לכך שחלקם פנו ליד ושם ובקשו הכרה כחסידי אומות העולם. להכרה הייתה חשיבות עיקרית ביכולת ההשתלבות החברתית שלהם בארץ.
אחת הבעיות שהעסיקה רבים מבני הזוג היא עניין מקום הקבורה. רבים מהם היו רוצים להיקבר זה לצד זו אולם ההלכה אינה מאפשרת זאת. במהלך השנים נעשו ניסיונות שונים לפתור את מצוקתם, בין היתר באמצעות קבורה בבתי עלמין אזרחיים. בבית הקברות קריית שאול בתל אביב נקבעה חלקה 32 כחלקת חסידי אומות העולם.
מכל מקום, נראה כי גם אלה שהתגיירו וגם אלה שלא עברו "גיור סוציולוגי". מונח זה הוא אמנם מונח חדש שנטבע על ידי פרופ' אשר כהן במחקריו הדנים בחברה הישראלית ובגיור על מנת לתאר את תהליך הטמיעה החברתית של אוכלוסיות שאינן יהודיות על פי ההלכה בחברה היהודית ישראלית בשנים האחרונות, אך הוא מתאים גם למצילים שהחליטו להצטרף לבני זוגם ולעלות לארץ. הללו ראו עצמם חלק מהעם היהודי על פי הבנתם ותפיסת עולמם, גם אם לא הייתה בכך הכרה רשמית הלכתית ואף לא תמיד חברתית. ילדיהם התחנכו במסגרות יהודיות, ידידיהם היו יהודים, ונאמנותם לבני העם היהודי התקיימה שנים לאחר שהוכיחו אותה הלכה למעשה בעת פעולתם בתקופת השואה.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם