חזרנו לירושלים, אך אנו עדיין בוכים על חורבנה
הכאב בצומות אינו רק על הפן הלאומי, שבו זכינו לתיקון גדול מאז קום המדינה, אלא אף על זה הדתי והחברתי. המקדש והנבואה רחוקים מאיתנו והדרך עודנה ארוכה ורבה
צומות החורבן - עשרה בטבת, י"ז בתמוז, תשעה באב וצום גדליה - מותקפים בשנים האחרונות בידי רבים. אלו טוענים כי חזרנו לאדמתנו, ירושלים בנויה, יושבים בה זקנים וזקנות וכן פעוטות ותוקף החורבן בטל. עוד טוענים כי המשך האבלות בסגנון הנוכחי הוא חוסר ישרות פנימית כיוון שהאדם עושה שקר בעצמו ומתעלם מהמציאות.
עוד כותרות ב-nrg:
- מיוחד: החורבן שלי - שירה על הבית שחרב
- מה גרם לי לצום לראשונה בתשעה באב
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את שיאה של הטענה ניתן לסכם באמירה כי אנו חיים כאן ולכן אף שלא זכינו לגאולה שלמה, לתקומה המדינית שלנו בארץ ישראל צריך להיות משקל גדול מאוד בקביעת סדר יומנו ההלכתי. כלומר, עיקר הטענות נגד המשך הצום בתשעה באב ובכלל הוא שיבת ציון והקמת ממלכת ישראל השלישית כאן בארץ. המציאות בישראל שונה, נטען, וכשאנו לא מקבלים זאת אנו בעצם כופרים בטובה שהרעיף עלינו הבורא.
לטעמי עמדה זו המעצימה אך ורק את הפן הלאומי הטהור ומתעלמת משאר הצדדים הרוחניים שבחורבן בעייתית, לאור העובדה שהצומות נקבעו לא רק על בסיס סיבות לאומיות גרידא. שהרי חורבן הבית הראשון והשני הם שנזכרו בחז"ל ולאו דווקא חורבן הלאומיות הישראלית.
הצער כפי שחז"ל מתארים שוב ושוב היה קודם כול על בית המקדש ועל העולם הרוחני שהוא סימל. עמדה עקרונית זו בולטת הרבה יותר על רקע חורבן ביתר שמוזכר גם הוא כסיבה לצום. הווה אומר, רק בנוגע לסיום מרד בר כוכבא ציינו חז"ל נימוק מדיני לאומי, וגם בעניינו ציינו את דברי בר כוכבא כנגד השמים.
המזעור של העמדה הלאומית עצמה הוא קו משמעותי מחז"ל ועד גדולי האחרונים. גם מנהיגי הציונות הדתית ובראשם הראי"ה קוק חזרו וציינו שאין לחלק בין הצד הלאומי לצד הדתי. אולם לפני שנגיע לכך חשוב לציין כי תכיפת האסונות בתשעה באב אינה רק מציאות היסטורית רחוקה, אלא היא נמשכת ממש עד ימינו.
די אם נזכיר את גירוש ספרד, את התחלת גירוש תושבי גטו ורשה לטרבלינקה וגם לדאבון לב את פינוי יישובי גוש קטיף שנקבע לתשעה באב והחל בפועל בעשרה בו לאחר שהסבירו לראש הממשלה אריאל שרון את משמעות התחלת הפינוי ביום הנורא עצמו. חורבנו של גוש קטיף בידי ממשלה יהודית במדינת ישראל הוא רק דוגמה לכשל הלוגי שקיים בקרב הטוענים כי פג תוקף היום מסיבות לאומיות חיצוניות בלבד.
גם אם נתעלם מגוש קטיף, הצום והנוראות של תשעה באב עולים אל מעבר לכל סיבה להקל בהם. שהרי כבר בדור המדבר, בעת שאחרי כל הצרות עם ישראל היה בדרך לארץ מכורתו, צוין היום בכניסתם של אבותינו לקברים מדי תשעה באב.
מבט זה מסביר גם את דברי חז"ל כי בית שני נחרב לא בגלל חטא לאומי מוסרי, כחטאי הרצח והניאוף של בית ראשון שהתווספו לעבודה הזרה, אלא בגלל שנאת החינם. האם שנאה זו נעלמה מבינינו? האם כיום עם ישראל מאוחד או שהשורש פורה הלענה הזה עוד קיים בינינו? התשובה לכך פשוטה גם באופן אינסטינקטיבי וגם מעצם העובדה שהבית הגדול, בית הא־לוהים, עומד חרב: שנאת החינם עדיין כאן ועדיין יש עבודה גדולה עד הניקיון העמוק ממנה.
המבט העמוק הזה של חז"ל ביחס לתשעה באב עצמו, לא נעצר רק בו אלא התרחב גם על י"ז בתמוז שבו חטא העם בעגל ואף לעשרה בטבת שצוין גם כקשור לפטירת עזרא הסופר. במילים אחרות, במקום להסתפק בתחילת המצור או בפריצת החומות, ציינו רבותינו דברים נוספים שבהם ראו את השורש האמיתי לחורבן.
אפשר כמובן לטעון כי התוספות של חז"ל הן מעין מציאת משמעות נוספת לחורבן עבור העם היהודי שכבר לא הבין מה משמעותה של מדינה עצמאית. הרי רוב עם ישראל חי באלפיים השנים האחרונות ללא שום תודעה לאומית ולכן צום לאומי לא היה מדבר אליו. טיעון כזה מוציא את התוקף מרוב תקנות חז"ל ומאפשר בדיעבד כיום לבטל הלכות רבות מאוד מהשולחן ערוך. תמיד ניתן להגיד כי חז"ל התאימו את ההלכה למציאות ותיקנו תקנות בהתאם אלא שבכך מוציאים מההלכה את ממד הקדושה שבה והופכים אותה לתהליך היסטורי אנושי.
עמדה רוחנית אחרת ניתן לראות בדברי הרב קוק שכתב בפתגם שכתב לחודש תמוז: "בכל דור עבודת עגל הזהב תסבב שברון לוחות העדות". עמדה זו רואה גם בימינו את המשבר של העגל ואת ההליכה אחר תכנים מידיים שרוצים הכול עכשיו על חשבון הציפייה למשה רבנו. נכון, אין ממש עבודה זרה גלויה, אבל בהחלט קיימים התהליכים שעמדו ביסוד העבודה הזרה, שהם התמכרות להנאות החושים ובריחה ממאמץ מתמיד לנצח את כוחות הטבע הפראיים החיצוניים. היום קוראים לזה תרבות סלבס, חומרנות, נהנתנות וכו'.
המקורות עד כה מובילים ללוז הסיבה שבגללה חשוב וחובה לצום גם בימינו: החורבן לא היה רק גשמי אלא בראש הדברים רוחני. החיסרון של בית המקדש, של הארון, של רוח הקודש, של הנבואה אינם משהו נוסף על עצם החורבן הלאומי אלא הם העומדים במרכז החורבן. ארון ברית הא־לוהים יושב הכרובים הוא הוא לבו של עם ישראל והוא איננו היום.
בית המקדש ורוח הנבואה אינם משהו עודף אלא הם ליבת העניין. שהרי עם ישראל אינו עם ככל העמים אלא הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש. בשורתו אינה בעצם היותו כמדינה עצמאית, עם כל החשיבות שבה, אלא בהיותו מדינת קודש לה'. אשרי עין ראה קהל קדושים, רוגשים בבית קודשי הקודשים, אשרי עין ראתה זבול המתוכן, חי בו שכן. דברים מרגשים אלו לא נאמרים בתשעה באב אלא ביום הכיפורים. כלומר, החורבן אינו קיים רק בתשעה באב, אלא ביתר שאת ביום הכיפורים עצמו. ואנה אנו באים?
הכאב הזה, החוסר העצום על הרוח שאבדה, על נשמת הקודש של עם ישראל, הוא מה שחסר לנו. אלא ש"אין בשר המת מרגיש באיזמל" (שבת יג, ב) ולכן אנו כלל לא מבינים מה חסר לנו, מה אבד.
דברינו הכואבים עד כאן אין בהם כמובן להקהות כהוא זה את השמחה האדירה על שיבת ציון. אכן פקד ה' את עמו, קול התור נשמע בארצנו. מתוך בית הקברות הנורא של שואת יהודי אירופה והגלות האפלה שעבר עם ישראל שבנו לציון. 68 השנים האחרונות הן מהמופלאות שהיו בתולדות עמנו. אלא שאין סתירה בין ההודאה הגדולה על מה שיש ובין הצער הגדול על מה שאין. עלינו לחגוג ביום העצמאות ויום ירושלים בשמחה גדולה ועדיין להצטער על האפלה שנותרה. שהרי הגוף כבר החל לקום לתחייה אבל הנשמה בגלוי עדיין חסרה.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם