קבלה ומדע בדיוני: תורת הסוד בקומיקס
שפת היצירה שלו היא שפת הקומיקס והמדע הבדיוני, שהסעירה את דמיונו כילד, אבל הגיבורים שלו הם רעיונות קבליים ואגדות חידתיות מהתלמוד שגילה כשחזר בתשובה. אברהם גיא ברכיל מקרב בין שני התחומים הרחוקים האלה, אבל לא מנסה להפיץ קבלה להמונים
בית ישן בשכונה דרום־תל־אביבית מתקלפת, בתוך דירה סגפנית למראה המאכלסת תשע נפשות, עומד אברהם גיא ברכיל ומייצר אמנות חדשה, פורצת דרך. ביצירותיו הוא משלב בין שני תחומים שנראים כמעט בלתי אפשריים לחיבור - קבלה וקומיקס - ומצליח לעורר עניין גם בקרב אלו שספר הזוהר אינו כוס התה שלהם. "אני רואה את עצמי כחלוץ או שליח לצורת אמנות חדשה, שמשלבת בין הגרסא דינקותא שלי, כילד שאהב מאוד מדע בדיוני ופנטזיה, לבין עולם הקודש", הוא מסביר.
עוד כותרות ב-nrg יהדות:
- כל עוד לא הוכח אחרת, כולם אשמים באסון החניון
- משבר השבת: למה הציונות הדתית לא לוקחת צד?
- הצצה ל"פסטיבל אשכנז": ניגון חסידי ביפנית
למה השילוב הזה חשוב?
"היום יש נהירה אחרי תרבויות אחרות, שמייצרות סרטים כמו שר הטבעות ומלחמת הכוכבים. כל הפנטזיה נמצאת אצל הגויים - ומה איתנו?"
אין כאן איזו השטחה של הקודש, הפיכתו לחול?
"חס ושלום, אני לא מרגיש שזה חילון. להפך, אני רואה בזה קידוש השם - כשאני בא מתוך עולם התורה, מתרגם דרך כלים חיצוניים את הדברים שאני לומד, ומיישם אותם בעולם הוויזואלי. זה לקחת את הדברים הקדושים והנוראים, ולדבר איתם".
יצירותיו של ברכיל יוצגו בקרוב בתערוכה "ארץ לא נודעת - מסע בדיוני אל מרחבי המסתורין היהודי", שתתקיים בין 15 ל־22 בספטמבר ב"מקלט אמנות" שבשכונת מקור־ברוך הירושלמית. התערוכה היא חלק מפסטיבל "מנופים", מיזם עצמאי הפועל לקידום אמנות עכשווית ויצירה בבירה, ושותפים לו עשרות מוסדות תרבות וגלריות.
יוצגו שם בין היתר תמונות שמן על קנבס שצייר ברכיל עוד לפני חזרתו בתשובה, ציורים מתוך ספרו "הַצֶּלֶם", סרט קצר שנעשה על פי אותו ספר, וכן ציורים מתוך הספרים "מעשה בראשית" ו"יצורי שבע ארצות". "אוצרת התערוכה, נעה לאה כהן, פנתה אליי אחרי שראתה עבודות שלי", מספר ברכיל. "הרעיון שלה היה לשלב בין העולם הישן שלי, שלפני התשובה, לעולם שאחריה. לתת תמונה כוללת על כל היצירה שלי".
הציורים בספר "הצלם" הם בשחור־לבן־אפור, וכל האנשים שם מרובעים. מה רצית לומר בזה?
"הרעיון של הצלם הוא אחד הרעיונות הענקיים בספרי הקבלה. הקב"ה מנהיג את העולם בהנהגת שש קצוות, הנהגת הקובייה. המציאות שמתגלה לעינינו היא מעלה ומטה, פנים ואחור, ימין ושמאל. כשלמדתי על המשכן שאלתי את הרב שלי, למה המשכן וכל הכלים שלו מרובעים? הרב שמע את השאלה וחיזק אותה: הרי כתוב במדרש שהמשכן הוא בדוגמת העולם - אבל העולם הוא עגול, והמשכן מרובע! התשובה שלו הייתה שכאשר האדם מסתכל על העולם, הוא רואה אותו כישר, לא עגול. התורה דיברה בלשון בני אדם, ולכן המשכן הוא ישר ומרובע.
"אחר כך נתקלתי במדרש שאומר שמצוות ניתנו כדי לצרף בהן את הבריות. הבנתי מזה שהאדם הוא מלא סיגים, והמצוות מחזירות אותו לצורתו הראשונית. זה עורר בי רצון לצייר משהו. ציירתי בנאדם קם בבוקר, נוטל ידיים, ופתאום הן חוזרות להיות אנושיות, כאילו הוא משיל מעצמו את הקליפה. כל הקבלה עוסקת בשדרוג הזה. הרעיון שמגולם ב'הצלם' הוא שברגע שהאדם עושה מצווה, כמו לתת צדקה לאיזה הומלס, הראש שלו מתחיל פתאום להתעגל. המצווה פתחה לו את הפתח להוריד את הסיגים ולהגיע לצורה האמיתית שלו. הגיבור בסיפור יוצא מהקיבעון שלו, מהמציאות האפורה, ולאט־לאט מגלה עולם עגול שיש בו מחשבה חופשית וצבע".
לדברי ברכיל, השפה הציורית היא רק אמצעי למשהו גדול יותר, לא העניין עצמו. "מישהו אמר לי ש'הצלם' הוא ספר מוסר, כי לומדים ממנו איך לצאת מהגלות, איך לצאת מהמרובעות, איך לעבור שינוי. אלו דברים שכל אחד היה רוצה לעשות כדי להרגיש טוב יותר עם עצמו. אדם שמשנה את המסלול הטבעי שלו מגיע לבסוף לצלם, שמשדרג לו את התודעה. הצלם הוא משהו שמתעבר בתוכו. כתוב בתהילים 'בצלם יתהלך איש'. זה דבר שהולך אתך כל החיים".
בכמה מהעבודות שלך אתה מצרף טקסט קבלי לתמונה, ללא כל פירוש. מדוע?
"אני אוהב בדרך כלל להישאר סתום, בלי הסברים. אפשר להתחיל להסביר על הצלם מה זה מוחין, מה זה צד"י, מה זה למ"ד. אבל זה לא יעזור. אני לא 'קבלה לעם', אני נגד זה. אני מגיע מעולם של ישיבה, של לימוד תורה אמיתי, מתוך כותלי בית המדרש".
לא היית רוצה שאנשים יבינו אותך יותר?
"אדם שמתבונן ביצירה יכול לחוות אותה ויזואלית, הוא לא צריך להבין אותה. תחשוב שאתה מדבר אל תינוק, שאתה לא יכול להסביר לו הכול. גם כאן - רק תסתכל, תפנים ותמשיך הלאה. אני לא יכול להכביד עליך עם הדברים האלה, זה לא פייר.
"בהקדמה ל'מעשה בראשית' כתבתי שאני לא בא ללמד מעשה מרכבה או מעשה בראשית, אני נותן אך ורק הלבשה חיצונית לדברים. אני מאוד נזהר בזה, כדי שאנשים לא יחשבו שאני איזה מיסיונר של קבלה. אני לא שם, אני מדבר מתוך האמנות של הדברים. אני חייב תודה לקב"ה על שפתח לי את הדרך לאמנות הזאת, כי זה מה שהביא אותי ללימוד האמיתי".
כשנולד קיבל ברכיל (40) את השם גיא, ורק כעבור שנים הוסיף לעצמו את השם אברהם ("הרב שלי אמר לי שגיא זה מקום, לא שם"). הוא הצעיר מבין שלושת ילדיהם של זוג אמנים מיפו. לצייר הוא התחיל בגיל שש, "בעיקר צינורות וכל מיני דברים מופשטים ומוזרים, לא בני אדם". בילדותו עבר, או יותר נכון הועבר, בין כמה בתי ספר, כי לא ממש הסתדר עם המסגרת המחייבת. היה ילד מרדן. את ימי נעוריו ניתב בגלישה בין הגלים - תחביב שמלווה אותו גם היום – והוריו דווקא סיפקו לו תמיכה. "הם אמרו לי: 'תעשה מה שטוב לך. לא טוב לך בבית הספר, לך לים'. הם היו איתי רק באהבה, לא במידת היראה".
בגיל 18, רגע לפני הגיוס, עבר תאונת גלישה. כתוצאה מכך הפרופיל שלו ירד, והוא שוחרר מהצבא. "מצאתי את עצמי בלי יותר מדי מה לעשות, אז עבדתי בגלריה של אבא שלי. ציירתי על קנבס ועשיתי כל מיני פסלים". הוא החל ללמוד אמנות במכון אבני, אבל גם שם לא החזיק מעמד לאורך זמן. במקום זאת למד בעצמו ציור ואנטומיה; היה יושב במשך שעות ומעתיק פרצופים ומבני גוף אנושיים.
תהליך התשובה של הצעיר המרדן החל בגיל 20. "בדיעבד, מה שהזיז אותי לכיוון החזרה בתשובה היה שיעור אמנות במכון אבני. המרצה שם אמר שכדי להיקרא אמן צריך שלושה תנאים: יצירה פיזית, משמעות ליצירה, וקהל. אני בנאדם שמחפש את האמת. הלכתי עם זה הביתה ואמרתי לעצמי: קל וחומר לָעולם. אם יש עולם - יש יצירה, ואם יש יצירה - יש יוצר, אבל מה המשמעות של היצירה?"
ברכיל, שעד גיל 18 לא קרא לדבריו אפילו ספר אחד, התחיל לקרוא על הפילוסופיה המערבית. "הייתי בור ועם הארץ, אבל האינטלקט של האנשים שפגשתי באבני גירה אותי לנסות ולהבין על מה הם מדברים. אז התחלתי ללמוד הכול. קראתי בין היתר את 'הדרך הרביעית' על כל הנושא של מודעות (שיטה רוחנית של המיסטיקן היווני־הארמני גיאורג איבאנוביץ' גורדייף - א"מ). עשיתי מדיטציות והתחלתי להבין שיש משהו מעבר. הגעתי למצב שרציתי להגיד לדבר הזה תודה - על החיים, על המציאות. יום אחד עברתי ליד בית כנסת. פניתי לרב שם ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד להתפלל; להגיד תודה. ביקשתי שיראה לי מה זה סידור ומה זו תפילה. למחרת כבר הניחו לי תפילין".
ואיך הרגשת עם זה?
"הייתי באורות, הבנתי שזו האמת ושאני רוצה להמשיך עם זה. התחלתי להשתתף גם בשיעורים שם. התלהבתי מאוד מבית הכנסת, מהאנשים, מהתפילות. זה ממש עשה לי טוב. הרגשתי כמו לידה מחודשת".
מעניין שאנשים שנולדו לתוך סביבה דתית לא מצליחים להגיע לאורות האלה שאתה מתאר, אף שחלקם היו רוצים מאוד.
"אני מבין למה אתה מתכוון. זה 'יתרון האור מן החושך': כשאתה בחושך ונשפך עליך אור, אתה פתאום מתמלא. כדי להרגיש את התשובה, אתה חייב את המציאות של החושך, להבין מה זה".
החושך שעליו ברכיל מדבר בא לידי ביטוי גם בציוריו, האפלוליים בחלקם. "כנער הייתי מצייר גולגולות וכדומה. אהבתי דברים מפחידים, נמשכתי למוזיקה מאוד קיצונית, הבי־מטאל מכל הסוגים. הרבה אופל. בגיל עשרים עדיין המשכתי לצייר דברים קשים, על המוות, על הסוף".
מאיפה נובעת התעסקות כזו של ילד במוות ובאופל?
"זה מגיע כנראה ממשהו בנפש. לאחד המקובלים שאני מעריץ, הרב שלמה אלישיב בעל 'הלשם' (סבו של הרב יוסף שלום אלישיב - א"מ), יש ספר בשם 'דרושי עולם התוהו'. הוא כותב שם שכדי לתקן את התוהו, אתה צריך לרדת לתוכו. ואני בתור ילד, הקב"ה שלח אותי לתוהו. המשיכה הזאת רודפת אותי כל הזמן. אני מגיע משם. העניין הוא שפעם הייתי שם, והיום אני מבין את העבודה שצריך לעשות כדי לצאת".
ואת היציאה מהתוהו הוא עושה בעזרת עיסוק בתורת הקבלה. "תמיד חשבתי שקבלה זה אורות ומיסטיקה, אבל התברר לי שבליבה של הקבלה לא מתעסקים במיסטיקה. בישיבות המקובלים לומדים על הרוע ועל החושך, ואיך לתקן את עולם התוהו. אני חושב שהקב"ה שלח אותי למקומות של חושך כי שמה נמצאת העבודה. זה מקום לתקן, להבין, ללמוד".
ואתה לא חושש לגעת בחומרים קשים כאלה, גם היום?
"אני לא יודע. אני עושה מה שטבעי לי. אני לא נלחם, אני לומד".
השלבים הראשונים של חזרתו בתשובה, מספר ברכיל, היו קיצוניים מאוד, וכמעט ניתקו אותו לצמיתות מהצבעים ומכן הציור. "הוצאתי מהחיים שלי כל דבר שקשור לעולם החילוני, ואמנות בפרט. במשך ארבע שנים למדתי בתל־אביב אצל הרב מרדכי אוירבך גמרא ומשנה ברורה. רק את זה. שום דבר אחר. אחרי שהתחתנתי עם שירה, גם היא חוזרת בתשובה, פתאום התעורר בי רצון למשהו יצירתי. והרצון הזה היה לעשות משהו שקשור למושג צֶלֶם. עכשיו תבין, אני לא יודע מה זה צלם. זה היה לי בראש בלי שידעתי מה זה בכלל. אז קראתי על הצלם בכל מיני מקומות, והתגלה לי עולם שלם".
באותו זמן למדת כבר קבלה?
"לא, עוד לא למדתי כלום. הלכתי לספריית הרמב"ם, צילמתי ספרים וחיפשתי מקורות על הצלם. משם זה התגלגל".
ואיך משם אתה מגיע לציור שלוקח השראה מהזוהר?
"קודם כול צריך לדעת איך להתייחס לספר הזוהר. בזוהר יש חלוקה פנימית למדרשים, סיפורים, הלכה, דברים נסתרים ומלאי סוד. ההתייחסות שלי היא בעיקר לחלק האגדתי. הזוהר מספר הרבה פעמים על חכמי התלמוד שהלכו בדרך ועברו כל מיני התרחשויות. בפן הסיפורי הזה כל אחד יכול למצוא את עצמו. אני לא מתעסק עם מושגים כמו ספירות ופרצופים, ואני לא בא ללמד קבלה, אלא להעביר חוויה ויזואלית מתוך הסיפור הפשוט".
כך למשל את ראשו של אדם הראשון, בספר "מעשה בראשית" (2006, הוצאת מפה), מחליפה אבוקת אור גדולה. לדברי ברכיל, היא מסמלת את נשמת האדם, שגם לאחר הגירוש עדיין שייכת לגן עדן. בספרו זה הוא ממשיך את עלילות אדם הראשון לאחר שאכל מפרי עץ הדעת. "אנשים חושבים שכאשר הוא גורש מגן עדן, הסיפור שלו נגמר. אבל הזוהר מגלה את ההמשך: האדם נפל לתחתית שבע הארצות, למקום הנקרא 'ארץ'. שם הוא עשה תשובה, והקב"ה העלה אותו לארץ בשם 'אדמה', שבה הוא הוליד את קין והבל.
"מה שתפס אותי בסיפור הוא שלפי הזוהר, שבע ארצות זו מציאות אמיתית: העולם בנוי משבע ארצות שונות זו תחת זו, כמו שכבות של בצל. הרבה אנשים תמהו: איך זה ייתכן? זה נוגד כל היגיון, הרי בתוך כדור הארץ יש לבת אש, אין שום קיום. לכן בהקשר הזה אני מביא באיורים ובטקסט את הסיפור המופיע בזוהר על רבי נהוראי סבא, שפקפק במציאות של שבע ארצות.
"פעם אחת כשהפליג בים הגדול התחוללה סערה שהטביעה את האנייה שלו עם כל האנשים שעליה, אבל לרבי נהוראי נעשה נס: הוא חזר למקומו דרך אחת מאותן שבע ארצות, מה שגרם לו להאמין בקיום שלהן ולהתחרט על שכפר בדברי חכמים".
איך אתה הופך את כל הרעיונות הגדולים האלה לציור?
"אני מייצר את העולמות מתוך מה שאני לומד. אני חושב על הרקעים ועל האווירה, לוקח את העולם העמוק הזה, ומגיש אותו בצורת קומיקס מודרני, אוונגרדי".
עד היום הוציא ברכיל לאור, בנוסף לספרים "הצלם" ו"מעשה בראשית", חוברות איורים על ספר הזוהר, אייר את אגדות רבה בר בר חנה המופיעות בתלמוד, ויצר את החוברת "יצורי שבע ארצות". היצירות שלו לא נראות כמו חוברות קומיקס; התמונות הן בעלות סגנון ייחודי, חלקן שייכות לז'אנר הנובלה הגרפית, הכבד והרציני יותר, אבל המחשבה, אומר ברכיל, מקורה בקומיקס.
איך הסביבה הדתית מתייחסת לעירוב שאתה עושה בין קומיקס לקבלה?
"החברים שלי, שהם ברובם בעלי תשובה, מאוד אוהבים את זה. חרדים ממש - אני לא מאמין שיאהבו. זה עולם אחר. הם שמרנים ומפחדים".
והתגובות של הקהל הרחב?
"אנשים אוהבים את האמנות הזאת. מעניין אותם השילוב של משהו פסיכדלי עם התורה".
היום, כמעט עשרים שנה אחרי שהחל את תהליך התשובה, ברכיל לא מרגיש שייך לאף זרם דתי. המראה החיצוני שלו מצביע לכאורה על כיוון ברור, אך הוא מטעה. "במשך יותר מעשר שנים הייתי חרדי, כלומר לבשתי בגדים של חרדי והיה לי כובע של חרדי, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא אני, שזה לא מתאים לי. זה תהליך של בירור שעברתי עם עצמי".
את פרנסתו מוצא ברכיל בעבודות מזדמנות. בשלוש השנים האחרונות הוא מצייר על קלף עבור אדם פרטי את מגילת אסתר, "משהו סוריאליסטי ולא קונבנציונלי".
מלבד איור המגילה, אתה מצליח להתפרנס מהאמנות שלך?
"לא. יש לי הרבה רעיונות, ואני לא יודע איך מניעים אותם הלאה. הייתי רוצה שהאמנות תפרנס אותי, אבל לא ברור לי איך עושים את זה".
אתה עובד כבר על ספר חדש?
"המגמה שלי היא לצאת מהספרים שלי לכיוון של סרטים. כבר שנה שאני משתף פעולה עם תסריטאי, אנחנו לומדים טקסטים וכותבים. הכיוון שלנו הוא סדרת אנימציה טלוויזיונית בת שבעה פרקים על שבע ארצות. לכל פרק עלילה משלו, כשבמרכז נמצא אדם הראשון. זה פרויקט מורכב שמחייב תמיכה, ואנחנו נצטרך למצוא איזה ספונסר שיאפשר לנו להפיק לפחות את שתי הדקות הראשונות של הסרט, כדי שנוכל להראות משהו לקרנות שתומכות במיזמים כאלה".
חלום?
"להמשיך ליצור ולשלב בין העולמות. אני רואה את עצמי כמגשר בין החול לקודש באמצעות האמנות, ויוצר ביניהם את השלום. זה המסר שלי לעולם: שלום בין החול לקודש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם