פרידה מאדי דריבן: לוחם עם חזות קשוחה ולב רך

אדי, בעלה של אמא שלי, היה מגיע לאירועי התרבות בתל אביב בגלבייה ובכאפייה לבנה, ועם שרשרת M16 על הצוואר. כל העיניים במקום הופנו אליהם, והחלו לחשושים נרגזים על הנשק שחדר למרחב השלום והאחווה. אבל זה לא הזיז להם

הפעם הראשונה שפגשתי את אדי דריבן הייתה בחתונה שלו עם אמי שהתקיימה בביתו. מוזר לקרוא לחוות דריבן דאז "בית", כי הדבר הראשון שהקדים את פניך כשהגעת לשם היה הריח הנורא שמזכיר את התחנה המרכזית בתל אביב, שהותירו הסוסים באורווה הצמודה.

עוד ב-nrg יהדות:
- רבנים אינם פסיכולוגים, אבל יש "טיפול יהודי"
- אפקט אומן: דתיות משתטחות על פסל של קדישמן
- סרבני גט עותרים: עשו לנו שיימינג בניגוד לחוק

לפני שלוש עשרה שנה נדמה היה לי שהעיר חברון רחוקה מתל אביב שנות אור. לא חשבתי שאי פעם אגיע לבקר שם. לנסוע לאוסטרליה או ליפן נראה לי יותר מציאותי. כשאמא התקשרה להודיע שהיא מתחתנת. עוד שבוע. בחברון. כמעט ברח לי בתחתונים. ולמרות שהייתי כבר מורגלת בכך שאמא שלי היא לא אדם "רגיל", עדיין הופתעתי.

''היו בו כל כך הרבה ניגודים שהצליחו לדור יחד בשלום תחת אותה קורת גג''. דריבן ז''ל צילום: מירי צחי

אבל, לא הייתה בכלל שאלה, לחתונה הזאת הייתי צריכה להגיע. כך מצאתי את עצמי באוטובוס לירושלים ומשם באחד משוריין לקריית ארבע, מחכה בטרמפיאדה לאמא שתאסוף אותי לביתה החדש, כשאני לא מתארת לעצמי שאני עומדת לעבור את אחת החוויות הכי משונות בחיי.

עד אז הספקתי לטייל כבר בכל העולם - הייתי בארה"ב, באירופה ובמזרח, אבל מה שמצאתי בחברון לא היה דומה לשום דבר. התחנה הראשונה הייתה מערת המכפלה הממוקמת בתוך העיר חברון. מצאתי את עצמי בין החנויות של הערבים לחיילים המוצבים בכל פינה. מערכת המכפלה וסביבתה הייתה מלאים בבעלי זקנים ארוכים בכל מיני צבעים, פאות ארוכות ומסולסלות והרבה חגורות ושרשראות של קליעים אקדחים ו-16M.

כשהגענו לחוות דריבן חגיגת הזקנים והנשקים הגיעה לשיאה. הרגשתי די אאוטסיידרית אבל התנחמתי בשמחה של אמי. אדי היה נראה לי מבוגר ושונה ממני מאוד. לא הייתי בטוחה שאצליח להבין את האיש הזה אי פעם. לא ידעתי כמה אתבדה וכמה הוא עומד להשפיע על חיי.

המפגשים הבאים היו בתל אביב, כשאמא שלי ואדי היו מגיעים לאירועים שאני והאחים שלי היינו מעורבים בהם. הקרנה חגיגית של סרט שאחי הפיק, הופעה שלי, ועוד אירועי אמנות, תרבות ואופנה. אדי היה מופיע בגלבייה ובכאפייה לבנה, עם העיטור התמידי של שרשרת ה-16M על הצוואר, ואמא השלימה את המראה בגלביית נוצצים צבעונית משלה.

''הופתעתי מהחתונה הפתאומית''. שרה חיה דריבן, אמה של רוטר צילום: אריק סולטן

ברגע שהם הופיעו כל העיניים במקום הופנו אליהם מיד, השתרר שקט מוחלט ונדמה היה שלרגע אחד הכול קפא במקום. לחשושים נרגזים על הנשק שחדר למרחב השלום והאחווה נשמעו מכל עבר, אבל לאמא ולאדי זה לא הזיז בכלל.

אחרי אחד מהאירועים הללו הלכנו אמא, אדי ואנוכי לשבת בחומוסייה בכרם התימנים. אמא אמרה שהם רוצים לדבר איתי, אבל בתכלס רק אדי דיבר. "אני חושב את צריכה להתחתן" הוא אמר במבטא אמריקאי ובקול חזק ותקיף. "זה לא לכבודך ככה חיות (לחיות)" הוא הוסיף מכה על השולחן לחזק את תוקף דבריו.

בהתחלה הייתי רק המומה ונבוכה. אחר כך הגיע גם הכעס. כעסתי על אמא ששמה אותי בסיטואציה הזאת. כעסתי על אדי שהוא משחק אותה אבא שלי. כעסתי על שניהם שהם חושבים שהם מבינים משהו בחיים שלי. "אולי אצלכם מתחתנים בגיל ארבע עשרה", השבתי לו בחוצפה, "אבל זה לא ככה בתל אביב, ולראייה אף אחת מהחברות שלי עוד לא נשואה". הייתי בת עשרים ושמונה וארבע שנים בזוגיות ורוב חברותיי היו עדיין רווקות. כל הדרך הביתה כעסתי כל-כך. איך היא מעזה? איך הוא מעז? מה הם יודעם עליי? על החיים שלי? מה הם מבינים?

בערב, כשבן זוגי חזר הביתה לא השתהיתי לרגע והטחתי בו "אנחנו חייבים להתחתן. זה ממש לא לכבודי שאנחנו חיים ככה". הוא הביט בי מבולבל. "לא ידעתי שאת מרגישה ככה" הוא ענה. לא עניתי לו שגם אני לא ידעתי שאני מרגישה ככה, עד שלפתע פתאום כן הרגשתי שזה הזמן הנכון, ולמה למשוך את זה עוד ועוד? למחרת הוא התקשר אליי ואמר: "ראיתי בית כנסת קטן ומקסים לחתונה שלנו. הם גם נתנו לי הצעת מחיר טובה". חודש אחר כך היינו נשואים.

כמובן שאדי כיכב גם בחתונה בקולו הרועם ובחזותו. במהלך השנים הצלחתי להכיר עוד ועוד את האיש הגדול והיקר הזה, הלוחם עם החזות הקשוחה והלב הכי רך וטוב שהכרתי מעולם. היו בו כל כך הרבה ניגודים שהצליחו לדור יחד בשלום תחת אותה קורת גג. הוא אהב ערבים, הבין והסתדר איתם יותר טוב מאשר עם יהודים. אך תמיד היה עם הנשק בהיכון למקרה שמשהו יסתבך.

הוא היה היהודי היחיד שנכנס לחברון הערבית מתי שרצה, לקנות ירקות או ביצים או חלקי רכב למוסך. בדרך להלוויה שלו ראינו את החשמלאי הערבי שעבד בבית שלהם, הוא חיכה לאמא שלי ודמעות זלגו מעיניו. אדי לימד אותי להכיר ערבים, את התרבות, המנהגים ואת דרך החשיבה. הוא לימד אותי גם על יהודים, כאלו שהכרתי רק מהתקשורת כמתנחלים פורעי חוק וברברים, שהתגלו במציאות כמלאכים על פני האדמה.

הוא לימד אותי על פוליטיקה ומנהיגות, אבל על אמת, לא כמו כל החרטה של הפרשנים בטלוויזיה. אדי פתח לי עולם ומלואו של מציאות נפלאה ויקרה שלא הכרתי. הוא היה יתד נאמן שתמך בי ובאמא שלי ועודד את הקשר בנינו. אני חייבת המון לאיש היקר הזה.

תודה רבה אדי אברהם דריבן. פשוט תודה. על הכול.

לעילוי נשמת אדי אברהם בן אירווינג, יהי זכרו ברוך.