ראשי » יהדות » תרבות

פריצת מסך: הקולנוע הבועט של התיכונים הדתיים

בחור שהתמכר לסמים וצעירה שנאנסת הם רק חלק מהנושאים הנפיצים שתלמידים בוחרים לטפל בהם בסרטי הגמר. באופן מפתיע, המורים מגבים את היוצרים ואף רואים בכך הזדמנות לשיח חינוכי

צהריים, יער באזור ירושלים. גבר צעיר, כיפה גדולה לראשו, עטור זקן ג'ינג'י, רץ בין העצים אחוז טירוף. לפתע הוא נעצר, מתחבא מאחורי סלע, מסתכל ימינה ושמאלה. כשהוא משוכנע שאף אחד לא רואה, הוא מוציא מכיסו כמה כדורים, מכניס לפיו ובולע. תוך זמן קצר הוא שוקע בהזיות ושוכח את העולם סביבו. רק בלילה, כמה שעות לאחר מכן, הטריפ מסתיים והוא מתעורר לבדו ביער החשוך.

הסצנה הזו, מתוך הסרט "נגע בשמיים", מרכזת את הקונפליקט של גיבור הסרט, אבי, שחזר בתשובה יחד עם אשתו שיר לאחר הרפתקה רוחנית ומלאת סמים בהודו. אבי מנסה לבנות מחדש את חייו כדתי וכאדם נשוי, אך מוצא את עצמו נמלט שוב ושוב אל הסמים.
 
היצירה, 13 דקות אורכה, היא סרט גמר של תלמידי מגמת קולנוע בישיבה התיכונית נווה-שמואל באפרת - אייל שטיין, ג'וני שפירא, דוד מנחם, יאיר פרידמן והראל בן-מיכאל. לצד 11 סרטים נוספים הוא התמודד השבוע בתחרות סרטי הגמר של החינוך הממלכתי-דתי, שבו משתתפים סרטים ממגמות קולנוע בישיבות ובאולפנות בכל רחבי הארץ.

צפייה בסרטים שעלו לגמר מגלה שמשהו השתנה בקרב היוצרים הצעירים בחינוך הדתי: יותר ויותר סרטים מבקשים לספר סיפור יוצא דופן, שנותן מקום גם לספקות ולדילמות ביחס לעולם הדתי; הסרטים פחות תמימים מבעבר, והתלמידים מהססים לערער על מוסכמות ולהציג גם מציאות לא פשוטה.

דוד מנחם, שהיה הצלם של "נגע בשמיים", מספר שהרעיון להעמיד במרכז דמות של חוזר בתשובה שמכור לסמים התבשל בקרב יוצרי הסרט במשך זמן רב. העיקר בסרט מבחינתו אינו הסמים, אלא הקונפליקט בין המחויבות היומיומית לבין החוויה הדתית.

"רצינו להראות איך המציאות לא תמיד מאפשרת לחוויה הדתית להתממש", אומר מנחם, "הרצון לחוויה דתית מתנגש הרבה פעמים עם החיים, וזה בולט בצורה קיצונית במקרה של סמים".

ל"נגע בשמיים" אין סוף אופטימי: אבי ושיר, גיבורי הסרט, לא זוכים להפי-אנד שבו אבי נגמל מהסמים ומתמסר לחלוטין לחיי המשפחה והקהילה. "הרגשנו שזה יהיה לא אמיתי לתת לסרט הזה סוף טוב", אומר מנחם, "רוב האנשים שנמצאים בסיטואציות כאלה לא זוכים לסוף טוב. חשבנו שאם הסרט יסתיים באווירה חיובית, זה יפגע בכוח של הסרט.

"דווקא סרטים שנגמרים בשאלה, בקושי, ממחישים את הקונפליקט. נכון שהסרט קצת פסימי, אבל הוא מעלה אתגר שאין לו מענה בציונות הדתית, שלא מצליחה להכיל חוויות דתיות קיצוניות, חוויות שהן מחוץ למציאות. היא עסוקה יותר מדי בשגרה היומיומית והיא לא מאפשרת חוויות לא שגרתיות.
   
"בעשרת ימי תשובה נסעתי לאוקראינה, לקברי צדיקים, והרגשתי שם אור גדול, וכשחזרתי הביתה לא הצלחתי להכניס את האור הזה לחיים שלי. זו גם הדילמה של הגיבור: הוא לוקח סמים כדי לברוח לשם, כדי לחוות. אני חושב שזה משקף משהו רחב יותר אצל הנוער הדתי - התחושה שאין לו קרקע בטוחה, שאנחנו קצת אבודים".

הפקת סרט אינה עניין של מה בכך, בוודאי לא עבור חמישה שמיניסטים שאחראים על התסריט, הבימוי, הצילום, ההפקה והעריכה. הישיבה, אומר מנחם, נתנה גיבוי מלא לסרט ולא נרתעה מהסיפור שהוא מציג.

"נפגשנו עם ראש הישיבה, והוא ישב איתנו על התסריט ונתן לנו כל מיני עצות. אני יודע שבשנים קודמות היו תסריטים בעייתיים, והיוצרים ישבו עם המורים והמחנכים וניסו למצוא פשרה. אני לא מרגיש שמישהו הפעיל עלינו לחץ מסוים איך לעשות את הסרט או איזה מסר להציג. יש קווים אדומים בישיבה, כולם יודעים את זה, אבל אף אחד לא אמר לנו מה לעשות ומה לא לעשות".

סרט נוסף שמעורר עניין ועלה לגמר הוא "הפליט", סרטן של תלמידות מגמת קולנוע באולפנת אמי"ת רחובות, המספר על תמר, נערה צעירה שמוצאת ילד שרוע על חוף הים ומגלה שמדובר בילד שניצל מן הזוועות בסוריה.

תמר מאמצת אליה את הילד ומנסה לדאוג לו, כשברקע סוערת המדינה סביב פיגועי דקירה ומציאות ביטחונית קשה. הסרט מציג עמדה מורכבת ביחס לפליטים מסוריה - מצד אחד הבנה שמדובר בבני אדם במצוקה שיש לעזור להם, ומצד שני גם מביע חשדנות מסוימת.

את הסרט יצרו הילה גיאר, הדר שמש, הדר דבח ואפרת לובטון, שהייתה הבמאית. לובטון מספרת שההשראה לסרט נבעה מהתמונה המפורסמת של הילד הסורי שנפלט לחוף הים, שזעזעה את העולם. "כשראינו את התמונה, הבנו שעל זה אנחנו רוצות לעשות את הסרט", היא אומרת, "ניסינו לבנות סיפור שלם בעקבות תמונה. לא רצינו להציע פתרון חד-משמעי למצב, אלא להציף את הדילמה ולקשר אותה לחיים שלנו. גיבורת הסרט, תמר, היא בגיל שלנו, וזו יכולה להיות כל אחת מאיתנו.

 
"הניסיון היה להציג את החשיבות של החמלה בסיפור הזה, ולאו דווקא להפוך את העניין לפוליטי. לכן גם השארנו את הסוף פתוח, כדי להראות שאין לנו פתרון לסוגיה הזו, אבל שבכל מקרה צריך לדבר על זה. המציאות מורכבת: אי אפשר לומר אוטומטית שאסור לקבל לכאן אף פליט, אבל מצד שני, יש גם שיקולים פוליטיים ומדיניים. את הדילמה הזו רצינו להמחיש".

רויטל שטרן, המפקחת על לימודי תקשורת ואמנויות בחינוך הדתי, מביטה בסיפוק על סרטי הגמר של השנה החולפת בתיכונים הדתיים. "הרמה של הסרטים עולה משנה לשנה, וזה טבעי", היא אומרת.

"התלמידים חשופים יותר לשפה החזותית. הסרטים הראשונים של מגמות התקשורת בחינוך הדתי היו גולמיים מאוד. אם בציבור החילוני יש תלמידי קולנוע שהם 'מורעלי סינמטקים', אצלנו לא הייתה תופעה כזו. התלמידים הדתיים לא צברו שעות צפייה כמו חבריהם החילונים, והפער הזה ניכר בסרטים. הוא עדיין קיים, אבל בהחלט אפשר לראות שיפור בשימוש בשפה הקולנועית בסרטים של בוגרי החינוך הדתי".

מה לגבי התכנים של הסרטים, האם גם כאן את מזהה שינוי לעומת שנים קודמות?
"תלמידים עסקו מאז ומעולם בנושאים נפיצים, אבל משהו בכל זאת השתנה. אם הסרטים הראשונים שיצאו ממגמות הקולנוע עסקו בגבולות של הדתיות, בדברים שהם הקצה של הקצה של העולם הדתי, היום הדילמות קשורות לחיים של התלמידים. כל הזמן אמרנו למורים שיעודדו את התלמידים להביא דילמות מהחיים שלהם, לא סיפורים תיאורטיים על ממזרות.

"אם רוצים ליצור קולנוע אמין, התלמיד צריך לעסוק בדילמות מהחיים שלו. כך התחילו לעלות דברים מאוד משמעותיים: גירושין במשפחה הדתית, מקומו של הרב, יחסים במשפחה. גילינו פתאום הרבה ניכור וכאב במשפחה הדתית, והתחלנו לראות סרטים גם על אונס והטרדות מיניות. התלמידים ניגשו לדברים שמעסיקים אותם ביומיום".

מה קורה כשתלמיד רוצה לעסוק בנושא שלא כל כך מתיישר עם הקו החינוכי של בית הספר, זה יוצר מתח מסוים?
"תלוי. יש בתי ספר שבהם מגמת הקולנוע היא מגמה נידחת והיא לא כל כך מעניינת את המנהל. אבל באחרים היא מגמה בולטת, ואז נדרשות התמודדויות מכל מיני סוגים. למשל, התמודדות שמתייחסת לסרט כאל תהליך חינוכי. המנהל או ראש הישיבה מבין שבזכות הסרט הזה מתנהל במוסד שלו דיון משמעותי שמבגר את התלמיד, שגורם לו לצאת לדרך מתוך חשיבה.

"בשנה שעברה, למשל, היה סרט שמשווה בין הנרטיב של הפלסטינים לנרטיב של הישראלים. לא היה לנו קל עם הסרט הזה, אבל הבנו שהנוער מאתגר אותנו, שריבוי האמיתות מחלחל מתחת לאידיאולוגיה החינוכית. צריך לדעת להקשיב לנוער, למה שהוא מביא, לא מיד לצנזר".

מה לגבי סוגיות נפיצות יותר, כמו הומוסקסואליות או אונס?
"אני יודעת על כמה מקרים של סרטים על הומוסקסואליות והטרדה מינית שטואטאו מתחת לשטיח. אבל לצד זאת, היו גם כמה התמודדויות אמיצות. בישיבה תיכונית אחת בצפון הבינו שיש תלמיד שהולך לעסוק בנושא של הומוסקסואליות בסרט שלו. המנהל החליט שזו הזדמנות לשיח סביב הנושא, אִפשר לסרט להתקדם, ואפילו שיחק בו. כך נוצר דיאלוג.

"המדיניות שלנו היא לפתוח את השיח, משום שאנחנו רוצים לדעת איפה הנוער, אנחנו רוצים להקשיב לו. לפעמים התלמידים מקדימים את השיח שמתרחש בתוך מערכת החינוך. הסרטים יכולים להיות זרז לתהליכים חינוכיים, ואנחנו מעודדים את זה".

דוגמה נוספת לסרט מרשים, אך לא קל לעיכול, הוא "ימי תום", שאותו יצרו תפארת שלוס, הדר פרץ, עדן אליאס ושני פרץ, תלמידות תיכון אמי"ת נגה בבית-שמש. תום, נערה דתייה, חווה תקיפה מינית בדרך חזרה מהסטודיו שבו היא רוקדת.

היא מסתגרת בתוך עצמה ואינה מדברת על הטראומה, אך עד מהרה היא מגלה שהתוקף הוא חבר של אחיה, אחד המדריכים בסניף, ילד טוב בני עקיבא. שלוס, במאית הסרט, מספרת שהמניע לסרט היה הרצון להציג בצורה מורכבת יותר את נושא הפגיעות המיניות.

"העיסוק התקשורתי בפגיעות מיניות הוא בעיקר עיסוק אינפורמטיבי", היא אומרת, "מספרים לנו מי עשה ומה עשה, האם הוגשה תלונה נגד התוקף או לא, וכן הלאה. במסגרת אמנותית אפשר לדבר על הנושא מזווית מורכבת יותר, לנסות לגעת בו בצורה רגישה. אנחנו חשופות לשיח סביב הנושא הזה, ואנחנו גם מכירות נערות שנפגעו מינית ונתקלו בתגובות לא רגישות. אנחנו, כחברה, יכולים לשנות את זה".

לצורך כתיבת התסריט קראו היוצרות עדויות ומחקרים על תקיפות מיניות, שם מצאו שוב ושוב את אותם נושאים: הסביבה שלא מצליחה להבין את החוויה של הנפגעות, ותחושת האשמה של הנפגעות על מה שקרה להן. פעמים רבות קורה שהתוקף הוא מישהו מסביבתה הקרובה של הנפגעת, וזה כאמור גם הנרטיב שבחרו להציג יוצרות "ימי תום".

"רצינו שהתוקף יהיה חבר של אחיה של תום, משום שזה משפיע על הקשר שלה עם אחיה", אומרת שלוס, "יש כאן גם עניין של גיל - זה אזור הגילים וסגנון החיים שאנחנו מכירות, ולכן הגיוני שנעסוק בו. הרבה פעמים עוסקים בפגיעות מיניות בעולם המבוגרים, אבל זה קורה גם בגיל שלנו".
   
איך הגיבו לסרט בבית הספר?
"בית הספר קיבל את הסרט מאוד יפה ובפתיחות. זה לא הפתיע אותנו, מכיוון שידענו מראש שננסה ליצור סרט בצורה כמה שיותר עדינה ומצונזרת, ובית הספר האמין בנו. החלטנו, למשל, שלא נציג בסרט שום דבר מהפגיעה עצמה - לא יהיה שום מגע בין הנפגעת לבין התוקף, אלא רק כל מה שמסביב, לפני ואחרי.

"רצינו להימנע מדברים מזעזעים מדי, כי זה קצת מפספס את הנקודה. בסופו של דבר, שמחנו מאוד לראות את הסרט הופך להיות סרט, לראות את הדמויות חיות מול העיניים שלנו. זה עושה חשק להיכנס לכך יותר, במיוחד כשרואים שבסרט אפשר להביע כמעט הכול - בפרטים קטנים, בלבוש, בסאונד. אפשר ממש ליצור עולם".

יובל ריבלין, חוקר קולנוע ומורה ותיק במגמה לתקשורת בתיכון הימלפרב בירושלים, אומר כי הנטייה של תלמידים למצוא סיפור סנסציוני באה לפעמים על חשבון ההצטיינות הקולנועית. "הרבה פעמים, כשתלמידים בוחרים סיפור שיש בו עוקץ והיבט קיצוני, זה פוטר אותם מההתמודדות עם הצד הקולנועי של הסרט", הוא אומר.

"היכולת לומר משהו עם סאבטקסט מצריכה מיומנות, וכשיש סרט שנותן אגרוף בבטן, יש בזה משהו זמין יותר מבחינת העשייה הקולנועית. יש משהו קל מדי בהליכה למקום הפרובוקטיבי, שמניב תשואה יותר מהירה מאשר סרט שמחלחל לאט. לפעמים ההרגשה היא שכל מה שאתה צריך לעשות זה לעסוק בתופעה והנה, יש לך סרט. אבל בסופו של דבר, סרטים מורכבים לא יילכו לפרובוקציה. הפרובוקציה היא נשקו של הקולנוען לטווח קצר.

"אין לי טענות כלפי היוצרים, מדובר בסרט בשלב מוקדם מאוד בחיים שלהם, אבל לא פעם קשה לי, כמורה, להגיד לתלמידים לעבד את החוויה ולהגיש סרט שיש בו איפוק. היכולת לספק דמויות עגולות וקונפליקטים מורכבים דורשת סוג של בשלות, שלפעמים חסרה בסרטים הפרובוקטיביים.
 

"יוסף סידר אמר פעם שבסרטים של דתיים הדגש הוא על הסיפור, ואצל חילונים, לעומת זאת, הדגש הוא על השפה הקולנועית. במידה רבה זה נכון - הנושא של ה'איך' הוא שולי יותר בחברה הדתית ביחס ל'מה'. ברור שהחוויה של סרט קולנוע היא לא רק חוויה של סיפור טוב שאפשר לקרוא בעיתון, אלא משהו שהוא המקבילה של שירה או ציור. משהו שחייב לתת לך עולם עשיר של דימויים, שנשארים אצלך אחרי זה, שוקעים ועדיין לא פתורים".

רויטל שטרן, רכזת המקצוע, מסכימה עם ריבלין. "הסרטים הטובים שנעשים בבתי הספר החילוניים שמים במרכז את השפה הקולנועית, והקונפליקט הוא משני, ואילו בחינוך הדתי יש חסר במיומנות של שימוש בשפה, והדגש הוא על הקונפליקט. אני חושבת שאפשר לשפר את זה, אם תלמידים יתחילו לצלם בשלב מוקדם יותר.

"אני כל הזמן אומרת למורים: תפסיקו להראות להם רק סרטים. במקום זה תעלו על רכב, תצלמו, תחזרו לכיתה ותעבדו על הקטע. שפה קולנועית נוצרת תוך כדי עשייה, והתלמידים שלנו עושים מעט מדי בתהליך הלמידה. החזון שלי הוא שתלמידים יגישו שישה או שבעה תרגילים בשנה. ברגע שזה יקרה, נראה שינוי גם בשפה הקולנועית".

כיצד מתמודדות הנהלות בתי הספר עם רצונם של התלמידים לספר סיפור שמותח את הגבולות החינוכיים של המוסד? "היו פעמים שנתקלנו בסיטואציות של עיסוק מפורש בנושאים בעלי גוון מיני, למשל, וההנהלה בלמה את זה. אבל זה היה מאוד נדיר, ובעיקר נבע מתוך תחושה שהתלמידים לא מספרים את הסיפור שלהם, אלא הולכים אל המקום הסנסציוני", אומר ריבלין.

"מורה מנוסה יודע לזהות האם התסריט, גם כשהוא עוסק בנושא טראומטי, מגיע מבפנים, או שזה משהו שהתלמיד ראה באיזה סרט וחשב שזה אחלה נושא. אנחנו מורים, לא מפיקי קולנוע, והניסיון הוא לזהות האם יש פצע שהתלמיד רוצה להתמודד איתו באמצעות הסרט. אם כן - בשביל זה נולדה מגמת קולנוע. אם לא, ההנהלה יכולה לעצור את זה".

לאורך השנים מזהה ריבלין שיפור בסרטי הגמר של התיכונים הדתיים, שנובע בעיקר מכך שכל ילד היום מצויד במצלמה מגיל צעיר מאוד. "ילדים מתחילים לספר סיפורים ויזואליים עוד הרבה לפני שהם מחזיקים מצלמות", אומר ריבלין, "מתברר שכיום הקילומטראז' הקולנועי של התלמידים ארוך הרבה יותר עוד לפני שהם נכנסים למגמה.
 

"גם צריכת הקולנוע מוגברת מאי פעם: אם בעבר היו חלקים בציבור הדתי שהזיקה שלהם לקולנוע הייתה רופפת - לא היו טלוויזיות בבתים, וההליכה לקולנוע הייתה נדירה - היום כל אחד מחזיק קולנוע בכיס.

"התלמידים דוברים את השפה בצורה הרבה יותר רהוטה, הם מגיעים מהר מאוד אל אוצר המילים הקולנועי, ולכן החיכוך עם החומרים נעשה בשלב מוקדם. אם בשיעורים הראשונים שלי, לפני עשרים שנה, היינו צריכים ללמד את התלמידים איך מספרים סיפור בתמונות סטילס, היום הם מצלמים תמונות מגיל שש או שבע".

איך כל זה משנה את תפקיד המורה?
"המורה להפקה ינסה לעזור לתלמידים למצוא את הסיפור שלהם. סרט גמר הוא כמו מאובן - הוא לוכד נקודה שבו התלמידים היו בגיל 18, והוא נשאר איתם עד גיל 120. השאלה שצריכה להישאל היא איזו תמונת מצב הם רוצים להשאיר.

"המורה העיוני ינסה, אל מול השפע הקולנועי, לווסת: להגיד שיש ג'אנק פוד, ולפעמים אוכלים אותו כשרעבים, אבל צריך לחנך את החך הקולנועי כדי שיבחין בין ג'אנק פוד לבין אוכל ביתי משובח. המשימה היא לעזור לתלמידים להבחין בין גבוה ונמוך, מתוך אמונה שברגע שהתלמיד יצרוך קולנוע איכותי, הוא יכבד את המדיום הזה ויפיק ממנו גם הנאה אינטלקטואלית, ולא רק הנאה רגעית".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg