ראשי » יהדות » דעות

כך חגגתי את הסדר המרוקאי הראשון שלי

זה התחיל כשישבתי תחת צלחת הסדר הגדולה שחמותי העבירה מעל ראשו של כל אחד מהמסובים בתורו, המשיך עם תבשיל של כבש, בצל וחלקי פנים תוך שהיא קוראת לי 'תאכלי תאכלי', והסתיים בווידוי קטן: רק בגיל 24 גיליתי שיש עוד חלק בהגדה שקוראים אחרי האוכל

הפעם הראשונה בחיי שחגגתי ליל סדר כהלכתו הייתה אצל ההורים של בן זוגי, שכמה שנים טובות אחרי הפך להיות בעלי ואבי ילדיי. אני זוכרת את כמויות האוכל ההיסטריות שהוגשו לשולחן שהשאירו אותי פעורת פה-  אוכל ששלטו בו צבעי הצהוב-כתום ובעיקר האדום, אוכל ששכבת שמן נדיבה נחה בקרקעית הפיירקס שהוגש בו.

מי שהעז להעיר על כך הושתק על ידי בעלת הבית שחזרה שוב ושוב במבטא מרוקאי מובהק: "לא שמתי הרבה שימן, ככה קצת", סימנה עם קצה הזרת. "זה רוטב, זה", סיכמה בחיוך על הריטואל החוזר לקול צחוקי הנוכחים. האוכל הזה גם כלל כל מיני חלקי פנים שבחיים לא ראיתי לפני כמו מוח, טחול ואשכים (סליחה על התיאור הציורי).
 
גולת הכותרת הייתה כמובן תבשיל הכבש עם הבצל, שהוגש למרכזו של השולחן כלאחר כבוד, ושהוכרחתי לטעום ממנו. על אף הסלידה שלי מבשר כבש נתתי בו ביס מפאת חוסר הנעימות, וחייכתי לחמי שתלה בי עיניים גדולות ומצפות. "נו? איך? נכון מעדן? ממש מוח...תאכלי תאכלי", הוא עודד אותי, ואני שקלתי אם לירוק למפית או פשוט לסרב ולצאת לא נחמדה.

אך מלבד תיאורי האוכל, שהיוו תפקיד מרכזי בערב הזה, אני זוכרת שהרושם הכי חזק שהותיר בי ליל סדר המרוקאי הראשון שהשתתפתי בו בחיי היה הרעש. כן, זה היה כל כך חזק שכמעט נפלתי מהכיסא. איזה ווליום היסטרי של צחוקים, בדיחות פרטיות (שאותי לא ממש הצחיקו), שירה עד לב השמים והרבה כוסות יין.

אצלנו האשכנזים בבית הורי גם היה גם יין משובח ויקר, אבל הדציבלים תמיד היו ניסבלים, כאילו היה מקסימום למד שאפשר היה להגיע אליו. המרוקאים כנראה לא צייתו לאותם חוקי מד דציבלים, ויותר נכון התעלמו ממנו לחלוטין.
 
כמה שנים אחר כך, כשנולדה בתי הבחורה והייתה בת חודשיים בלבד, כמעט שסירבתי לבוא להשתתף בסדר הזה כי חששתי שתינזק לה השמיעה (רציני בלי צחוק). בסופו של דבר התרציתי להגיע למען השלום, וישבתי עם הקטנה כל הערב מסוככת על אוזניה לבל אמנע ממנה עתיד של מוסיקאית חס ושלום. באותה השנה הייתי המושא העיקרי לצחוקים ולרעש שבעקיבותם.

באותו ליל סדר ראשון בבית חמי וחמותי ז"ל, הייתי המומה מעוד כמה דברים. נכון שלא באתי מבית דתי וליל הסדר שלנו היה סימבולי בלבד, אך עדיין היו לנו כמה מנהגים שאין לי מושג מאיפה הורי ינקו אותם. אותם מנהגים ספורים קבלו צורה אחרת לגמרי בסדר המבולגן והחדש שחוויתי, ומצאתי את עצמי פתאום יושבת תחת צלחת הסדר הגדולה כשחמותי פותחת בצהלולים גדולים ומעבירה את הצלחת על ראשו של כל אחד מהמסובים בתורו.

שירים רבים שהכרתי בניגון אשכנזי קבלו לפתע רבעי טונים שלא הכרתי, והדבר שהכי המם והפליא אותי זה לגלות שאחרי האוכל יש עוד חלק בהגדה שממשיכים לקרוא. כן, אתם שומעים נכון, רק בגיל עשרים וארבע התוודעתי לעובדה הזאת באופן מעשי. יכול להיות שידעתי את זה לפני, איפשהו באחורי התודעה שלי, אבל מעולם לא סיימתי לקרוא את ההגדה. זה היה זה רגע מכונן בחיי ומאז, לא ויתרתי מעולם על קריאת ההגדה עד סופה.

כשהתחלנו לחזור בתשובה ולהעמיק בקריאת ההגדה ובעומקי העומקים של הפרשנויות עליה, נולד בנו רצון לשתף בשולחן את כל המסובים ולהסביר את מה שלמדנו. שנים של קריאה חוזרת באותו טקסט ואף אחד לא ממש מבין מה הוא קורא, לא בדרש אבל גם לא בפשט. הניסיונות שלנו לא צלחו.
 
השעה המאוחרת שבה מתחיל הסדר, הרעב המנקר והרצון להגיע לאוכל, הצורך בפטפוטים ובבדיחות המשפחתיות לא הותירו מקום להאריך אפילו לא בקצה קוצו של חוד. התאכזבנו. קיווינו לסדר משמעותי ולקיים את מצוות "והגדת לבנך", אבל הילדים שיחקו עם בני הדודים שלהם בצד ונקראו רק לשיר אתנו "מה נשתנה". עשינו עוד כמה סדרים מרוקאיים כאלו עד שנשברנו והחלטנו לנסות לעשות פעם אחת סדר בביתנו ולהגשים את משאלותינו.

הכנו חידונים, הצגות לילדים ופרסים למי שישאל שאלות, התכוננו וקראנו עוד ועוד פרשנויות רק כדי לגלות בערב החג שאולי בבית יש קצת פחות רעש, והרבה פחות שמן באוכל, אבל סבלנות להאריך בדברים בליל הסדר עצמו לא ממש נשארה, לא לילדים ולא לנו. שיהיה לנו חג שמח ונזכה לצאת כל אחד מהמצרים שלו, מהעבדות הכרונית ומכל ההתנפחויות והחמץ המיותר.



מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg