מהי חילוניות? הגיע הזמן שנגדיר את עצמנו
מה שנראה ל"חזון איש" כעגלה ריקה הוא עגלה מלאה בתוכן יהודי-עברי שבלעדיו לא הייתה קמה המדינה. על החילוניות הישראלית כזרם יהודי ועל סיבת היותנו דווקא כאן
הדיון הישראלי על דת ומדינה מעורר תמיד זעם ותסכול. נראה שאין דרך לצאת ממנו בשלום. החילונים פוחדים שיחזירו אותם בתשובה, החרדים חוששים שיחזירו אותם בשאלה, כולם חושדים בציונות הדתית שהיא רוצה להפוך אותם לחמוריו של משיח. כל אחת מהקבוצות מרגישה שאם רק תרפה לרגע, אם רק תסב מבטה מהיריב, הוא ישתלט על חייה ויגרור אותה למרתפיו. זהו דיון חשדני, טעון, שאינו מתקדם לשום מקום.
אחת הסיבות לכך היא שיש לנו תפיסה שגויה של המושג "חילוניות". במובנים רבים הציבור החילוני בישראל נתן לחרדים ולדתיים להגדיר את היהדות שלו. הם לא עשו עבודה טובה במיוחד. לא מתוך כוונה רעה, אלא מפני שלא הכירו ולא הבינו את החילונים. מה שהיה נראה ל'חזון איש' כ"עגלה הריקה" היא למעשה עגלה מלאה בתוכן אחר. תוכן יהודי-עברי שבלעדיו לא הייתה קמה מדינה ולא הייתה מתחדשת השפה העברית, לא היה ניצל חלק גדול מהעם היהודי ולא היינו כאן לנהל את הדיון הזה.
הגיע הזמן שהחילונים יגדירו את עצמם בעצמם.
אז מהי חילוניות ישראלית? התשובה היא: החילוניות הישראלית היא זרם ביהדות.
מובן שזה מצריך הסבר, אבל הדבר הראשון שעושה ההגדרה הזו, הוא לסלק את הלעומתיות מן החילוניות. היא אינה נמדדת עוד ביחס לדתיות, אלא ביחס לעצמה.
אינסטינקטיבית נדמה לנו שהחילוניות היא פשוט ההיפך מדתיות. האדם הדתי מאמין באלוהים, האדם החילוני אינו מאמין באלוהים. אלא שהתיאור הזה שגוי. האמונה באלוהים אינה דת, היא רגש. היא הבסיס הרוחני והפסיכולוגי של מיליארדי אנשים. הדת בניגוד לאמונה היא פרקטיקה מעשית. היא עורכת לנו את שולחן החיים כדי שנוכל להסב אליו. בתפיסה הדתית אנחנו אמנם יהודים, אבל האל שאליו אנחנו מתפללים אינו יהודי. הוא הרבה למעלה מזה. הוא מעבר להבנתנו, ובוודאי שמעבר לחיינו. הדתיות לעומת זאת היא הדרך המעשית שבחרו אנשים דתיים כדי לצקת תכלית לחייהם.
אחד החידושים המסעירים שהביאה היהדות לעולם, היא העובדה שהיא סילקה מן הדת את הממד העיסקי. עד שהגיעה היהדות, בני האדם ניהלו עסקים עם האלים. הם התפללו, האלים הורידו גשם. הם הקריבו תיש, העצים הניבו פרי. כשהקריבו את בכורם, ניצחו במלחמה. היהדות לעומת זאת הפגינה מן הרגע הראשון בוז גמור לתפיסה הזו והחליפה אותה בבחירות מוסריות ובקיום מצוות שלא על מנת לקבל פרס. אם כתוצאה מכך חייו של היהודי הפכו לטובים יותר, הרי שזה "מתוך שלא לשמה בא לשמה", כלומר זה הבונוס. מי שמצפה לגמול על דתיותו, החמיץ את כל הרעיון היהודי. כפי שהעיר פעם ישעיהו לייבוביץ' ברגזנותו האופיינית: "אלוהים הוא לא קופת חולים!" במילים אחרות, הדת אינה עסקה שאנחנו עושים עם האל כדי לזכות בבריאות או בשידוך. הדת היא הבחירה שאנחנו עושים בפני עצמנו לגבי צורת חיינו.
רק חילונים, אגב, חושבים שמדובר בברירה בינארית – חילוני או לא. האדם הדתי, שחי בתוך קהילה מורכבת, מודע מאוד לכך שיש אינספור צורות חיים דתיות. כשהוא הולך ברחוב הוא רואה חסידים וליטאים, ברסלב וגור, חב"ד וסאטמר, ויז'ניץ וקרלין, מונקאץ' וסלונים, מרקדים ומקוננים, לבני גרביים ושחורי גלימה, מסולסלי פיאות ורחבי תיתורה. כל פלג כזה הוא צורת חיים שלמה. הדבר היחיד שמשותף לכל הפלגים, היא הטענה שהוא ורק הוא אוחז באמת וכל האחרים סוטים מן העיקר. על כך אמר פעם הקומיקאי הבריטי ריקי ג'רביס:"אתיאיסט הוא אדם שחושב על כל הדתות את מה שחושב אדם דתי על כל הדתות חוץ מזו שלו".
החלוקה אם כן אינה בין אמת לאי-אמת, אלא בין מגוון אינסופי של אפשרויות. ראוי להעיר שהחלוקה אינה בין העבר, אותו מייצגים החרדים, לבין ההווה, שבו אוחזים החילונים. בניגוד למה שמקובל לחשוב, החרדיות אינה נציגה אותנטית של העבר היהודי הקדום אלא דווקא תנועה חדשה יחסית, בת פחות משלוש-מאות שנה. לפני הופעתה של החרדיות חיו אבותינו בכל המקומות – מברלין עד קזבלנקה, מקישנייב עד בגדד – בדרך שהיום מקובל היום לכנות "מסורתית". הם יצרו קהילות של תורה ועבודה והיו סנדלרים ונפחים, חייטים וסוחרים. הם דאגו להגביה את החומות ביניהם לבין הגויים, אבל לא היתה להם שום סיבה לחשוש מן המגע עם קהילות יהודיות אחרות או עם הבלי העולם הזה. אב-סבי, רבי זלמן קליין, הוא דוגמא טובה ליהודים כאלה: הוא היה רב הקהילה של ארבעה כפרים בטרנסילבניה, אבל גם גידל תרנגולות ומכר ביצים בישובי הסביבה.
החרדיות כפי שאנחנו מכירים אותה היום – תנועה מסתגרת המבליטה את ההבדלים בינה לבין העולם המודרני - נוצרה בסוף המאה ה-18 כתגובת-נגד לתנועת ההשכלה היהודית והופעת החילוניות המודרנית. עד לאותו זמן היתה ההלכה דינמית. יהודים הניחו שאין בעיה לשנות אותה בעת שהנסיבות השתנו. ביגוד, אורחות חיים, נוסחי תפילה, כל אלה היו שונים והשתנו ללא הרף מקהילה לקהילה ומתקופה לתקופה.
במשך קרוב לאלפיים שנה היהודים היו הניחו שהדת היא אורח חיים, ולפיכך מותר לה, ואפילו רצוי, להשתנות ולהתעדכן. עד שהגיע "חרם דרבנו גרשום" למשל, בשנת 1,000 לספירה, היה היתר תורני לשאת יותר מאשה אחת. יום אחד זה השתנה, ולא רק שהשתנה, הוטל חרם על מי שהפר את האיסור החדש. "השולחן ערוך", שנתפס היום כקוד הבסיס של החיים היהודים, נדפס לראשונה בוונציה רק ב-1565, כך שהיהודים הסתדרו בלעדיו במשך אלפי שנים. כל עוד שימרו את הרעיון של קהילות נפרדות, הרגישו היהודים בנוח למול הגויים. הם לא סחרו איתם רק במוצרים, אלא גם ברעיונות. עיסוקם הנרחב של הרמב"ם בהגותו של אריסטו הוא אולי הדוגמא המפורסמת ביותר לכך.
הופעתם של יהודים מודרנים, משכילים, שחיו בטבעיות בין העולמות – העולם היהודי ועולמם של הגויים – שינתה את כל זה. מקור המילה "חילוניות" הוא מהמילה "חול" - כמו ההבדל בין שבת ליום חול. האדם הדתי חי משבת לשבת, מרכז קיומו הוא המצוות. האדם החילוני שם במרכז קיומו את הרעיונות – המדע, הקידמה, חופש הבחירה. האנושי קודם אצלו למחוייבות הדתית, מה שמקל עליו את המגע עם בני דתות אחרות. ראשוני תנועת ההשכלה לא חיפשו מה שונה בינם לבין הגויים, אלא מה דומה בין בני האדם.
הרעיון שיהודים שוברים את חומות הקהילה, החריד את עולם ההלכה. היות וחיו בין הגויים, היו בטוחים שהחילוניות היא פשוט המבוא להתבוללות. בתגובה, הם החלו לבנות חומות חדשות, גבוהות יותר. כבר בתחילתו של המאבק קבע "החת"ם סופר", רבי משה סופר, את ההלכה הידועה, "חדש אסור מן התורה". נושאים שנחשבו עד אז להחלטות אישיות של כל יהודי, כמו השאלה אם להתגלח או לגדל זקן, הפכו לאיסור חמור. היהדות הוקפאה, האורתודכסיה נולדה. באורח כמעט בלתי נמנע, תגובת הנגד הובילה תגובת נגד, ככל שעבר הזמן הפכו החרדים למסוגרים יותר, והחילונים למתבוללים יותר. הדיאלוג הפנים-יהודי הפך לעויין ומנוכר.
הדיאלוג הזה – או בעצם היעדרו – התעצם עוד יותר עם הופעת הציונות. רוב-רובם של אנשי העליות הראשונות היו חילונים אדוקים. הם זנחו את עולם הישיבות באירופה ובאו לבנות בארץ ישראל לא רק מולדת אלא גם מודל של "יהודי חדש" - עצמאי מבחינה מדינית, חופשי מבחינה רוחנית, משוחרר מכבלי היהדות של ההורים. את מקומה של הדת החליף הסוציאליזם (למרבה האבסורד הדרך שלהם לחפות על חסרונותיו המבניים והערכיים של הסוציאליזם, היה בכך שדבקו בו בלהט רליגיוזי שהזכיר מאוד את יחסם של הוריהם החרדים ליהדות).
אלא שבמרכזו של המודל החדש הזה היה פעור בור פילוסופי גדול: החלוצים הצעירים לא הצליחו לענות על שאלה אחת - אם הם ניתקו מגע מן היהדות, מה יש להם לחפש דווקא בארץ ישראל? אם הציונות אכן משוחררת מכבלי היהדות, איזו סיבה יש לכך שהם באו דווקא למדינה זעירה וענייה המצוייה במרכזו של רצף איסלאמי עויין ואלים?
השאלה הזו הולידה, במובנים רבים, את תנועת הציונות הדתית. למול קריאת "חדש אסור מן התורה" של החרדים הציב מייסד הציונות הדתית, הרב קוק, את העקרון האומר, "הישן יתחדש והחדש יתקדש". הוא יצר מבנה הגותי שלם ומפואר לפיו הציונות לא היתה תנועת נגד ליהדות, אלא דווקא המימוש המוחלט שלה. מצוות כיבוש הארץ, קבע הרב קוק, היא בעצם היישום המודרני של עבודת האל. הרב קוק היה אפילו סלחני כלפי חילוניותם של החלוצים הסוציאליסטים מפני שהאמין שהם כלים אלוהיים בדרך אל הגאולה.
הרבנים החרדים שנאו את הרב קוק בלהט, שכן בעיניהם הוא היה סייען של הנסיון החילוני לפרוץ את החומות. למרות ההתנגדות הזו, העובדה שהציג תשובה ברורה לשאלה "למה דווקא ארץ ישראל?" הפכה את התנועה שהקים לאחת החשובות בתולדות הציונות. יחד עם זאת הציונות-הדתית לא היתה רלוונטית לרוב הציונים. מבחינת הפרקטיקה הדתית, הציונות-הדתית היתה עדיין דומה מדי להוריהם ולעולם הישיבות שאותו נטשו. מבחינה מדינית הלהט המשיחי שלהם משך רבים, אבל הפחיד רבים עוד יותר.
רוב החלוצים נותרו חילונים ואת מערכת היחסים שלהם עם היהדות תיארו במונחים היסטורים וגיאוגרפיים, לא ריגשיים ורוחניים. אם החרדים "הגלותיים" עסקו בעיקר בתלמוד, הציונים החדשים העדיפו להתעמק בתנ"ך, שבו מצאו צידוקים היסטוריים לחזקתם על המדינה. מנהיגם הגדול, דוד בן גוריון, ראה עצמו כבן דמותו המודרני של יהושע בן נון - מנהיג אזרחי, לא דתי, כובש הארץ. ב-1937, כשהופיע בפני הוועדה המלכותית הבריטית שדנה בשאלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, אמר בן גוריון: "התנ"ך הוא המנדט שלנו. התנ"ך שנכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא-הוא המנדט שלנו".
אלא שדווקא הנסיון להיאחז בתנ"ך כהצדקה לשיבת ציון, עורר ביתר שאת את שאלת הדת. הרי היסוד התנ"כי של שיבת ציון, הבסיס למנדט עליו דיבר בן גוריון, הוא "הברית בין הבתרים" - ההבטחה האלוהית. אם התנ"ך הוא רק ספר היסטוריה, הרי שהברית בין אברהם אבינו לקב"ה הוא רק מעשיה קדומה ואין בה הצדקה מספקת לתביעה הציונית על ארץ ישראל. אם התנ"ך הוא רק עדות היסטורית, בלי שום תוקף רוחני, מדוע שלא יבואו צאצאי היבוסים לירושלים ויטענו "אנחנו היינו כאן קודם"?
האם העובדה שאבותינו הסתובבו פה לפני שלושת אלפים שנה היא בסיס מספיק לתנועה לאומית שלמה של התחדשות מדינית? פרופ' אבי רביצקי עמד על המתח שיצרה הציונות בין ארץ מולדת לארץ הקודש. המולדת אמורה לייצר לנו קיום אינטימי, נינוח, של אנשים במקומם. ארץ הקודש לעומתה אמורה לעורר בנו רוממות ויִראת קודש. "כאשר באה הציונות," כותב רביצקי, "ועוררה שוב בלבבות את התשוקה הקונקרטית לארץ מולדת, היא העירה מתרדמתה גם את ארץ הקודש." הציונות הסתכלה בדאגה על הדתיים שניסו להקים פה ארץ קודש, אבל אפילו בבתי הקפה שצצו בתל אביב בשנות השלושים איש לא חשב שישראל היא המקום הנוח ביותר להקים בו מדינה.
המתח הפנימי הזה העמיק באופן טרגי אחרי השואה. תחושת הקודש פינתה את מקומה לצורך דוחק הרבה יותר. אחרי שנספו ששה מיליון יהודים חל שינוי עמוק בתפיסת הציונות של מרבית היהודים החילונים. התפיסה של מדינה כמקום שבו מבטא העם את שאיפותיו המדיניות התחלפה בתחושת מצור. השואה גרמה לנו להארה אכזרית: החיים בקרב הגויים מסוכנים מדי. השילוב של אנטישמיות עתיקה עם אמצעי הלחימה של העידן המודרני הופכים את רעיון השמדת היהודים לאפשרות מעשית מצמררת. אם לא תהיה לנו מדינה יהודית, עם צבא יהודי חזק, אף יהודי אינו בטוח. לא בית לאומי אנחנו צריכים, אלא מבצר לאומי.
אלא שאם השאלה המרכזית היא הבטחון, סימני השאלה סביב ההיאחזות בארץ ישראל הופכים לסימני קריאה. בטחון אינו אידיאולוגי ובוודאי שאינו אמוני. הוא שואל שאלות אסטרטגיות ועונה עליהן באמצעים טקטיים. אם המטרה היחידה היא שהיהודים יחיו מבלי לחשוש מרצח המוני, העולם מלא במקומות נוספים, כנראה בטוחים יותר מישראל. אם תוכנית אוגנדה של הרצל נראית ליהודים חמה ומיוזעת מדי, הם יכולים להקים לעצמם מולדת יהודית קפואה בין הררי הקרח של אלסקה כפי שתיאר הסופר היהודי מייקל שייבון ב"איגוד השוטרים היִדיים". גם בעולם לא ספרותי, עלינו להודות בכך שניו יורק או טורונטו הם היום מקומות בטוחים יותר ליהודים מאשר המזרח התיכון.
לכן, בין אם הם עסוקים בכך או לא, מכירים בכך או לא, החילונים שבוחרים לחיות בישראל עושים זאת בעיקר מסיבות יהודיות. לא רק בגלל שרק פה גורלנו וביטחוננו בידינו, אלא מפני שזה המקום היחיד בעולם שבו אנחנו מרגישים – באופן העמוק ביותר – שיש משמעות והסבר לקיומנו. תחושת המשמעות הזו חזקה יותר מכל איום בטחוני. כפי שכתבו אבי שגיא וידידיה שטרן, גם כשמפציצים את תושבי הצפון "אין הם אורזים אלבומי תמונות ואין הם אופים מצות בחופזה".
החילוניות הישראלית היא זרם ביהדות, מפני שהחיים בארץ ישראל – להבדיל מהחיים בחו"ל - מציעים גם לחילונים קיום יהודי מלא. החילוני הישראלי אינו חושש מהתבוללות מפני שאין אפשרות כזו בחייו. האנשים היחידים שהוא פוגש, מתחתן איתם, מבלה איתם ומדבר איתם הם יהודים כמוהו. זה מאפשר לנו, החילונים הישראלים, להיות נינוחים לגבי יהדותנו ולבחור את המקום שאנחנו נותנים לה בחיינו. כפי שכתב אחד העם, הנביא הגדול של הזרם הרוחני בציונות: "אני מותר לי לזכור את ירושלים לא רק בשעת עבודת הקודש".
במקום לשים את המצוות במרכז החיים, אנחנו שמים שם את הבחירות שאנחנו עושים: את השפה שאנחנו מדברים בה, את השירות הצבאי, את שלמות ירושלים, את הטכסים והסמלים שאנחנו משתמשים בהם. הדגל הוא טלית, ההמנון מדבר על "נפש יהודי הומיה", מנורת שבעת הקנים מקבלת את פני הנכנסים לכנסת, השבת היא יום מנוחה לאומי ונושאת אופי אחר מכל יום אחר.
החילוני הישראלי חוגג את ראש השנה, יושב עם משפחתו בליל הסדר, לעתים אפילו צם ביום כיפור. זהו חיבור טבעי למסורת, המוותר על נוכחותם של מתווכים דתיים. החילוניות הישראלית כוללת אפילו את המחויבות לגורל היהודי בכל העולם, מהגולאגים ועד לאתיופיה. יצרנו הוויה יהודית גועשת, חיונית, שנוגעת בכל תחומי החיים. אם אתה חילוני ישראלי אתה יהודי מהרגע שאתה קם בבוקר ועד הרגע שאתה נרדם בלילה וחולם חלומות בשפת התנ"ך.
האם זהו הסבר שלם או צורת חיים מושלמת? מובן שלא. האם יש דבר כזה צורת חיים יהודית מושלמת? שוב, מובן שלא. החרדים והדתיים-הלאומיים אולי יתקוממו מול הגדרת החילוניות כזרם ביהדות, אבל חילונים בטוחים בעצמם אינם מבקשים אישור מחרדים ודתיים כדי למצוא את מקומם בעולם היהודי (בדיוק כפי שהחרדים והדתיים לא היו רוצים שנגיד להם איך להיות חרדים ודתיים).
בשנים האחרונות נולדה בישראל תנועה להתחדשות יהודית שמבקשת לנכס מחדש את אוצרות התרבות שהושלכו הצידה במהפכה הציונית. עולם נרחב של לימוד יהודי חילוני התעורר בכל רחבי הארץ. "תיקון חצות" של חג השבועות ומעגלי השיח של תשעה באב הפכו לחלק אינטגרלי של הזהות הישראלית. חוגים כמו "אלול" ו"לימוד", מיזמים כמו "929" ומכללות כמו "עלמא" מושכים יותר ויותר אנשים. זמרים כמו קובי אוז, ברי סחרוף ורמי קליינשטיין עוסקים בחומרים יהודיים בהנאה וללא תסביכים. האינטרנט מוצף בשיעורים ודיונים בענייני יהדות. ארוחת השבת היא מוסד ישראלי חוצה מגזרים.
לא תחושה של חסר או ריקנות היא שמקרבת את החילונים אל היהדות, אלא דווקא בטחון עצמי ותחושה של שייכות תרבותית. היות והם אינם כבולים לטקס האורתודוקסי, אין להם את החשש המתמיד שלא יבצעו "נכון" את התפילות, או יטעו בהבנתה של מצווה. הרגש המדריך אותם הוא הסקרנות. "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע", אומר נבואת ישעיהו. האופציה של דיבור ישיר תמיד הייתה קיימת ביהדות, לכן החילוניות אינה פרישה מהיהדות אלא פרשנות אותנטית שלה.
החילונים בישראל כבר מזמן אינם מזוהים עם אדישות ובורות בענייני יהדות. רובם המכריע הם דור שלישי ורביעי לחילוניות כך שהם אינם מורדים באיש. אין להם חשבון היסטורי (למרות שיש להם חשבון פוליטי) עם החרדים והדתיים. הם מרגישים בנוח עם היהדות כחלק ממורשתם, מתרבותם, ממשפחתם ומהגדרת הלאומיות שלהם. בהתאם לכך, אנחנו צריכים לארגן מחדש את הדיון במקומה של היהדות בישראל החדשה. זה לא מתח בין מייצגי היהדות למורדים ביהדות. זה מתח בין שתי קבוצות שאוהבות את היהדות ומבקשות לחיות אותה באופן מלא. אם נקיים כך את הוויכוח, תהיה בו הרבה יותר הקשבה ונכונות להכיר את הצד השני.
החילוניות החדשה – ובכך היא דומה לזרם המסורתי של יהדות המזרח – לא עסוקה באיסורים שמטילה היהדות, אלא בהזדמנויות שהיא מציעה. יש לנו מחויבות לדעת יותר וללמוד יותר, מפני שידע אינו מאיים עלינו ובורות בשאלה "מאין באנו" היא חולשה.
היהדות החילונית אינה עסוקה במתח בין הישראליות ליהדות, גם לא בין האמונה לפרקטיקה. היא נינוחה לגבי עצמה ולגבי התכנים של חייה. היומיום שלה אינו דתי או אמוני, אולם זה לא הופך אותו לפחות יהודי. האוטובוס העוזב את הבקו"ם כשבתוכו 40 מתגייסים טריים הוא אוטובוס מצוות. סטודנטים גלויי ראש הרכונים על דף תלמוד במכללת "עלמא" בתל אביב הם בחורי ישיבה. שורשיו של עץ התפוח שנטע חקלאי מיובל ידיים בקיבוץ אל רום ברמת הגולן הם שורשים יהודיים.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם