כשאמא חזרה בתשובה חשבנו שהיא השתגעה

עבור ילד, ולא משנה באיזה גיל, אמא יש רק אחת, ואסור לה להשתנות. התקופה שבה אמא שלי חיפשה את דרך האמת הייתה קיצונית לשני הצדדים. מבחינתי חוויתי סוג של אבלות

הייתי בת שמונה עשרה כשאמא שלי חזרה בתשובה. זה לא קרה ביום אחד כמובן, וקדם לזה משבר לא פשוט, אבל מרגע שהתחילו הסימנים כבר אי אפשר היה לעצור את הגלגל. בהתחלה היא האריכה את המיני, אחר כך את השרוול. כשהיא התחילה לשרבב בכל מילה שנייה במשפט "ברוך ה'", "בעזרת ה'" או "ה' יעזור" הבנו שמפה אין דרך חזרה.

הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי היה שינוי השם שלה. יום אחד היא הודיעה לי חגיגית, במבטא הארגנטינאי המתנגן שלה (שגם אחרי ארבעים שנה בארץ הוא נוכח כביום עלייתה) ששמה בישראל אינו עוד צ'רנה קלרה, אלא שרה חיה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שמזל שאני קוראת לה "אמא" כי אין סיכוי שבעולם שאקרא לה בשמה החדש.

''מהרגע שהרגישה אותו, היא יצאה למסע ארוך ומדויק לחפש את אלוקים''. שרה חיה דריבן צילום: אריק סולטן

מה פשר ההמצאה הזאת? מי זאת האישה הזאת שטוענת להיות זאת שהרתה, ילדה וטיפלה בי כל חיי? נכון, יש לה את אותם פנים, ידיים ורגליים, אבל חוץ מזה כל קשר בין אמא שלי לאישה הזאת הוא מקרי בהחלט. כי עבור ילד, ולא משנה באיזה גיל, אמא יש רק אחת, ואסור לה להשתנות. אמא צריכה להישאר אותו הדבר כל החיים - עמוד תווך, בסיס מוכר שאפשר לחזור אליו. אותו הבית, אותם תבשילים ואותו הריח. לאמא אסור להשתנות!

וכשאמא שלי השתנתה עד לבלי היכר, עד שלא היה לנו על מה לדבר, עד שהדבר היחיד שחיבר בינינו זה מה שהיה פעם, אז הרגשתי כאילו שהיא מתה חס ושלום, אבל היא עדיין חיה. וזה קשה. כי אתה מתגעגע לאמא שהייתה לך, רוצה ומייחל אליה, וזאת שנמצאת לא יכולה לספק את מה שאתה מבקש.

התקופה שבה אמא שלי חיפשה את דרך האמת הייתה קיצונית לשני הצדדים. מבחינתי חוויתי סוג של אבלות. באותו הזמן כל החיים היו פרושים לפני. גרתי בתל אביב, עבדתי בעבודה שאהבתי (הפקה של ברי סחרוף) והתחלתי את צעדיי בעולם המוזיקה הישראלית. גרתי בדירה לבד וקיימתי את כל מה שאמי לימדה אותי להיות (אמנית, דעתנית, שמאלנית ובעיקר אנטי דתית).

אמא לעומת זאת בדיוק חוותה את האכזבה של חייה. היא הרגישה שהכול סביבה זה שקר - עולם האמנות אותו היא חשבה כרוח, התנפץ לרסיסים מול עיניה. היא הבינה שהכול הבל הבלים ושבסופו של דבר האינטרסים האגואיסטיים הם אלה שמנחים את האנושות. בשלב מסוים היא כבר לא יכלה לשתף פעולה עם "המלך העירום" ואט אט התפרקו כל המוסדות של חייה, כולל מוסד הנישואים.

אמא הבינה מה היא לא רוצה, אבל עוד לא ידעה מה כן. החיפוש שלה היה ארוך וקיצוני. מרגע שנגעה בהוויה של הבורא, מהרגע שהרגישה אותו, היא יצאה למסע ארוך ומדויק לחפש את אלוקים. איפה היא לא עברה? אצל הליטאים, הברסלבים, החב"דניקים, קהילות של חוזרים בתשובה ובכל קברי הצדיקים.

בין קודש לחול

המסע המוזר שלה התקבל כשיגעון מוחלט במשפחה שלנו. לא הבנו מה קורה לה, והיא, שכמו פרשה מהעולם ובחרה להפוך אותיות בעברית (גימטריה) רק רצתה את ילדיה בחזרה, כמו כל אמא עם לב אוהב. המפגשים בינינו היו קשים ונגמרו תמיד באכזבה.

אני זוכרת פעם אחת שהיא הזמינה אותי ואת אחיי לסעודת שבת. אחרי הפצרות חוזרות ונשנות ניאותנו להגיע. היא הכינה שולחן יפה מלא בכל טוב, קידשה על היין ובירכה על הלחם. התחלנו לאכול בעוד אחיי ואני פותחים בשיחה ענפה על הסדרה החדשה שיצאה בטלוויזיה, ואיך בפרק הראשון כבר הרגו את הגיבור, וכמה זה היה חזק. אמא שלי ישבה בצד בשקט וניסתה להשתתף בשיחה: "אתם יודעים?" היא הפריעה לשטף הדיבור שלנו "גם בפרשת השבוע מישהו מת".

השתתקנו באחת. תבינו, באותו זמן לא ידענו מה זה פרשת שבוע, פשוט לא היה לנו מושג מה היא אומרת. בדיעבד אני יודעת שרצחנו לאמא את שולחן השבת בדיבורי חול. אבל אז לא היה לי מושג ואותה ארוחה נגמרה במפח נפש לשני הצדדים, כמו כל אותם ניסיונות אחרים.

עם השנים אמא כבר התחילה למצוא את הדרך שלה. הלהט הראשוני נרגע ופינה את מקומו ליישוב הדעת. היא התחתנה עם אדי דריבן ז"ל ועברה לגור אתו בחברון. בכדי לסכם את חייה היא נוהגת לומר: "נולדתי בורגנית, הפכתי לבוהמית, מבוהמית לפריקית, מפריקית למפורקת והיום אני מתנחלת".

כעבור כמה שנים גם אני התחלתי את מסעי בדרך התשובה, וכמו שאמא אומרת ביחס להשפעה שלה על המסע שלי - למרות ולא בגללה. יישוב הדעת שלה, וכעבור כמה שנים גם שלי, הביאו אותנו להתחבר שוב. היום אנחנו קרובות מאי-פעם. מעבר לאמא היא אשת סודי, הקאוצ'רית שלי וגם הרבנית. זכיתי בה בחזרה, בעמוד התווך שלי, ועל כך אני מלאת תודה.

כיום יש לנו מופע משותף בו אנחנו מספרות את סיפורנו בליווי השירים שלי והאמנות שלה. זכינו לקחת את הזבל שלנו ולעשות ממנו זהב. אמא שלי, שנולדה גויה ועברה גיור, זכתה בנכדים שנולדו יהודים שומרי תורה ומצוות. מבחינתה היא זכתה בפרס הגדול. אנחנו כחוזרים בתשובה, זכינו בסבתא שומרת מצוות, אחת שאפשר לבוא אליה לשבת, אחת שמבינה מבפנים את לבנו ואת הדרך שעברנו. הסיפור עוד לא נגמר, אבל הסוף הוא טוב, הכול טוב.