פעם תורי ופעם תורך: לחזור בתשובה ביחד
כשהוא חזר מהודו ואמר לי שקרא את כל התנ"ך קצת נבהלתי. אחר כך הוא רצה להמשיך ללמוד. "מה? עכשיו תגדל זקן ותיראה כמו פינגווין?" ירדתי עליו. זאת הייתה אחת הפעמים הבודדות בחיינו כזוג שלא היינו מתואמים בתהליך התשובה שלנו
בפגישה הראשונה שלנו במרתף של דיזינגוף סנטר, שהוסב למועדון לילה, ישבנו על מדרגות הברזל ודיברנו. התנתקנו מבליל המוזיקה, הבליינים הרוקדים, התאורה והעשן, ויצרנו מין בועה ששמורה כנראה לזיווג האמת שלך. מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שהוא האחד. נכון שזאת קלישאה מהסרטים, ושבמציאות באמת הייתה לי רק תחושה כזאת, הרציונל מיהר לבטל אותה בכל מיני תירוצים ופחדים.בדיעבד אני יודעת שהתחושה הראשונית הייתה אמת לאמיתה, וכל השאר היו בלבולים של העולם הזה. לא תמיד אתה זוכה באמת להתאחד עם הזיווג שלך, ולהקים איתו בית. במקרה שלנו זכינו בנס הזה, שלכל אורך הדרך התנהל כדרך הטבע, ורק בהסתכלות לאחור מתברר שהוא כל כך לא מובן מאליו.
''לא תמיד אתה זוכה להתאחד עם הזיווג שלך, במקרה שלנו זכינו בנס הזה''
צילום: שאטרסטוק
באותו ערב במועדון, בתוך כל הסחות הדעת המפתות, היינו מרותקים אחד לשני, כאילו מעולם לא היה לנו אף אחד אחר. שנינו בדיוק סיימנו מערכות יחסים ארוכות טווח עם אקסים מיתולוגיים, אבל תחושת הקסם, כאילו זאת הפעם הראשונה, לא עזבה אותנו.
שנינו היינו חילונים גמורים וכל קשר בינינו לבין היהדות היה מקרי בהחלט, ובכל זאת באותה שיחה זה עלה. איכשהו כבר בפעם הראשונה שנפגשנו גיששנו לבדוק את היחס של השני לנושא הזה, וגילינו קלילות ואהדה הדדיים. זה לא היה מובן מאליו: אני גדלתי והתחנכתי בבית אנטי-דתי, והוא גדל על ברכי המסורת הספרדית של פלטה בשבת ואחר כך נסיעה אל חוף הים.
לשנינו היה מיאוס מהנושא, כל אחד מהצד שלו. הוא שנא שהכריחו אותו ללכת לבית הכנסת בשבת, הרגיש שזה סתם "שופוני". אני שנאתי את הפוליטיקה, את הכפייה, את המסיונריות של הדת ובכלל לא הייתי מוכנה להקשיב. אבל משהו השתנה טרם פגישתנו. כנראה שהלב השבור שנותר ממערכת היחסים הקודמת, פלוס כמה חברים שחזרו בתשובה ומלמלו משפטים של רבי נחמן מברסלב, שינו קצת את התמונה. ההפתעה הגדולה הייתה תמימות הדעים בנושא, תמימות דעים שנותרה לכל אורך שנותינו יחד, ממש באורך פלא.
לקח לנו זמן להחליט שזה זה. נסענו יחד לתאילנד לכמה שבועות, לבדוק איך זה להיות רק עם עצמנו, וראינו כי טוב. זמן קצר אחר כך עברנו לגור ביחד, ובארבע השנים הבאות בהן גרנו בדירת הגג בפלורנטין, נסענו להודו, כל אחד בנפרד, ועברנו שם את מסע ההתקרבות אל היהדות.
כשהוא חזר מהודו ואמר לי שקרא את כל התנ"ך קצת נבהלתי. הוא התלהב בטירוף ואני עוד לא הייתי שם. אחר כך הוא רצה להמשיך ללמוד. "מה? עכשיו תגדל זקן ותיראה כמו פינגווין?" ירדתי עליו, "ואין שום סיכוי שאני שומרת שבת", הוספתי.
זאת הייתה אחת הפעמים הבודדות בחיינו כזוג שלא היינו מתואמים בתהליך התשובה שלנו. הוא התעלם ממני והמשיך ללמוד לעצמו. מדי פעם ניסה לקרוא לי משהו והבין שאין עם מי לדבר. אחרי כשנה אני נסעתי להודו. חזרתי משם עם רצון ללמוד יהדות, ומאז התאפסנו אחד על השני.
הפעם השנייה שקצת נבהלתי הייתה כשהוא הציע להכשיר את המטבח. זה התחיל מהכשרת הבית לפסח. עוד לא שמרנו מצוות, רק התארחנו אצל חברים לסעודות שבת ונסענו חזרה הביתה. "את יודעת", הוא אמר בזהירות, "אם כבר מכשירים לפסח אז אולי נכשיר את המטבח כולו?"
אצלי התחילו לרוץ מחשבות: מה עם כל המחבתות המגניבות שלי? איך סבתא תבשל אצלי? ומה זה אומר עלינו? שהתחלנו לאכול כשר? נבהלתי, אבל זרמתי. בסך הכול לזרוק כמה מחבתות. המטבח הוכשר והחיים נמשכו.
כשהחלטתי לשים כיסוי ראש לא התייעצתי איתו, והוא מצידו לא אמר מילה. לא בהתחלה ולא עד עצם היום הזה. לקח לנו המון שנים לשמור מצוות. כל הדרך חיפשנו, גיששנו בדקנו. כל אחד לעצמו, ואיכשהו זה השתלב גם יחד. רבי נחמן ליווה אותנו בליטוף התמידי שלו, בגישה שכל מה שאנחנו עושים זה טוב, ושלא נקפוץ מעל הפופיק כי זו המדרגה שלנו נכון לעכשיו, וזה בסדר.
כל התהליך הזה הוא מין רצוא ושוב, הולכים קדימה וחוזרים קצת אחורה. הפלא הגדול הוא באמת לעשות את זה יחד. להכיל את השינוי אצל השני, שבדרך כלל כל כך מפחיד ומאיים עלינו. אולי זה קרה לנו כי מההתחלה נתנו מקום לשני. אולי כי כיבדנו והיינו מתונים וסבלניים. אולי כי פשוט כך השם רצה. בכל מקרה זה הנס שלנו. נס שכשאני מכירה בו, הוא מרגש אותי עד עצם היום הזה.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם