 |
כחובבת מגולגלים ידועה, רציתי פעם לייבא לארץ את הסופלקי. בעת ביקורי המייבש במיקונוס, התאהבתי בפיתה העסיסית הזאת, חובקת השווארמה ונוטפת היוגורט, שהעניקה לי את הדקות הטובות ביותר שעברו עלי באי היווני המפוהק. בניגוד לשווארמה בוורסיית החומוס-טחינה-צ'יפס-סלט שלה, שנוטה להפוך אותי ללוויתן שקיפח את חייו, גרסת היאסו השאירה אותי תדיר קלילה כישראל אהרוני על אמפטמינים. כך, יכולתי אז להמשיך להסתובב ללא קושי
בסמטאות הצחורות שניות לאחר הארוחה ולהמשיך לקטר כאילו אין מחר. ייבוא המגולגלת עם חזרתי נכשל, מן הסתם, מסיבות הקשורות באורח חיים אפאתי. לכן, מה רבה היתה שמחתי לגלות דוכן סופלקי חדש בתל אביב שעשה את כל העבודה השחורה בשבילי. המקום בעל השם הקליט "סופלקי" נראה ממש כמו דוכן שווארמה טיפוסי, למעט צבעי התכול-לבן שעושים קולות של פיראוס, והוא מציע מספר מקומות ישיבה על הבר וכסא אחד על מדרכת הרחוב.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
כמעט שווארמה. צילום: אהוד רז
|
|
 |
 |
 |
 |
|
כמו בהמה
|
 |
|
 |
 |
 |
|
התיישבנו על הבר ובזמן שנשנשנו מקערית המוחמצים (גזר, כרוב ומלפפון, אם תתעקשו) צפינו בעלמה צעירה מכינה לנו את המנה הקלאסית (14 שקל). ניתן להזמין שם גם מנה צמחונית באותו המחיר, מנה עם כבש, מנה עם צ'יפס וכו', או להרחיק ולבקש את היווני הזה בצלחת עם תוספות (29 שקל) ואפילו מוסקה (גם כן ב-29). אבל אני, כאמור, בחורה קלאסית שאוכלת בעמידה, כמו בהמה. מנת הסופלקי היתה אחלה. הפיתה, שאומנם לא היתה אלוהית ואוורירית כמו זו היוונית אך סיפקה את הצורך, חבקה בתוכה נתחוני שווארמת הודו, מהמעולים שטעמתי. אליהם הצטרפו עגבניות, כרוב, צ'יפס ויוגורט, שיצרו מרקם מושלם של טעמים ועשו אותי שמחה. על הבצל, אגב, ויתרתי, כי אני יודעת שיום יבוא ואצרפת מישהו גם בצהריים, אולם הקולגות שסעדו איתי דגמו גם אותו ונראו מבסוטים. היתרון הגדול של הסופלקי טמון, כאמור, בכך שהאפטר שוק של אכילתו לא מדמה סם ארגעה לסוסים. אני הייתי די מרוצה מכל הסיפור הזה, אבל חבריי לסעודה, שדווקא אוהבים את אפקט השטוזה בסוף ארוחות, היו מעט נפולי פנים. בעיניהם, המנה אינה קטנה מספיק בשביל לאכול שתיים כאלה ולא גדולה מספיק בכדי להשביע שני שוורים שכמותם. זאת, כמובן, בעיה שלהם. סופלקי: קרליבך פינת החשמונאים, תל-אביב |  |  |  |  | |
|