 |
/images/archive/gallery/130/735.jpg איור של כריסטינה קדמון.
מתוך הספר ''ערגה, ילדה מן החלומות''  |
|
|
|
|
| המו"לים המקומיים לא חושבים שמאיירי ספרים לילדים שווים כמו המחברים שלהם |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
אורית הראל
30/6/2004 13:40 |
|
|
|
|
|
|
|
החודש העניקה לעולם מדונה, כלומר אסתר, ספר ילדים שלישי פרי עטה, "יקוב ושבעת הגנבים". על כריכתו המאוירת מופיע שם הספר והמחברת, אבל חסר שם המאייר שאחראי לכריכה, כמו גם לכל איורי הספר: גנדי ספירין.
זה חבל ולא פייר, כי האיורים הם החלק הכי טוב בספר. זה גם חריג במושגים אמריקניים, שם בדרך כלל נותנים למאייר את הכבוד הראוי, אך זה כנראה מה שקורה מעבר לים כשהשותפה ליצירה היא בעיקר מותג. אבל זו בהחלט לא הסיבה לקיפוח הממש לא מוצדק של מאיירי ספרים בישראל.
"חד-משמעית, מאיירים די מקופחים", אומרת המאיירת הוותיקה (21 שנים) כריסטינה קדמון, שזכתה באחרונה בפרס "הדסה" על איוריה לספר "ערגה, ילדה מן החלומות", שכתבה גילה אלמגור ("עם עובד"). "כאן בארץ עדיין רואים את האיור כדבר משני. אני רואה טקסט ואיורים של ספר ילדים כשתי רגליים
של אדם, אבל פה, הרבה פעמים עדיין מתייחסים לאיור לא כרגל שנייה אלא כפרוטזה".
המאייר יוסי אבולעפיה, שמוציא את עצמו מהכלל ("קיבלתי חוצפה מחו"ל", שם הוא מאייר כבר שנים), אומר שבסך הכל היחס משתנה לטובה, "כי פעם בכלל התייחסו לאיור כאל קישוט, ואפילו בקרדיט היו כותבים עיטר. אבל עדיין יש קיפוח, גם מבחינה כספית. למשל הוצאות שמנצלות בוגרים מוכשרים ונפלאים של בתי-ספר ומעסיקות אותם כמעט בלי כסף".
המאיירת רינת הופר, שגם כותבת טקסטים לספרים, טוענת ש"בייחוד בארץ, עדיין יש יותר התייחסות למילה כתובה. למאייר לוקח פי מאה זמן מאשר לכותב לעבוד על ספר ילדים, והתשלום עוד פחות משתלם מזה של הסופר. זה הכי הרבה עבודה והכי פחות כסף, אבל הפיתוי הוא בגן-העדן של היצירה. הרבה יותר כיף לאייר ספר ילדים מאשר לעשות מודעת פרסומת".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
איור כיצירה בפני עצמה
|
|
|
 |
|
|
|
פרופ' אדיר כהן, ראש המרכז לספרות ילדים באוניברסיטת חיפה, קובע חד-משמעית: "לאיור בספרות ילדים יש מקום מרכזי, לעתים יותר מהטקסט. זה מתחיל בספרים לגיל הרך ביותר, ב'פיקצ'ר בוקס'
(picturebooks), שבהם הציור מלווה במילים בודדות בלבד, וממשיך הלאה. לפי התפישה המודרנית איור כבר איננו רק פרשנות או אילוסטרציה לטקסט, אלא יצירה בפני עצמה, בעלת מעמד שווה ערך".
"לעתים האיור אפילו עולה על הטקסט בכוח ביטוי ופיוטיות. יש לא אחת ספרים שהטקסט שלהם הוא מזן 'בתי חרוזת' ולעומת זאת האיורים מופלאים. ובכל זאת, התמליל עדיין זוכה ליותר קרדיט והאיור משני. למה? הסופרים, נאמר, יותר כוחניים מהמאיירים ועדיין קיימת תפיסה חצי מסורתית, שכבר אבד עליה הכלח והיא מאוד לא נכונה, שהמילה נעלה יותר".
אבל זהו, שלא. "לדעתי איור הוא חלק בלתי נפרד מהטקסט בספר ילדים", אומרת קדמון. "סוד העניין הוא הקשר איור-טקסט", אומרת הופר. "בספרים טובים יש סימביוזה, האיור מפעיל את המילים וזה לא טקסט שציירו אותו. מאייר בעצם עוסק בתקשורת חזותית, וכשהוא עושה את עבודתו טוב, הוא מתרגם מסר ספרותי לשפת הסימנים שהיא שפת הילדים בשלב טרום-קריאה".
הופר החלה לכתוב טקסטים כחלק בלתי נפרד מאיורים לפני כתשע שנים ולטענתה, "בכל מאייר יש סופר. למאייר טוב הטקסט הוא רק טריגר". אבולעפיה, שעובד הרבה עם כותבים אחרים וגם כותב בעצמו (שלושה טקסטים מוכנים מחכים לאיוריו, יש תור), אומר ש"כתיבה זה לא רק מילים. גם קריקטורה זו כתיבה וגם תסריט לאנימציה ובכלל, בסך הכל מי שמאייר בעצם גם ממציא סיפור. הוא אולי לא סופר, אבל הוא בהחלט מספר סיפורים".
פרופ' כהן רואה בטקסט ובאיור פרטנרים שווים זה לזה, אך שונים: "אם ניקח למשל יצירות של פאול קור, שבהן האיור והתמליל שלו, ציוריו לאין שיעור חשובים וטובים מהתמליל, למרות שהוא שלו. בעבר, כשהאמצעים הטכנולוגיים של הדפוס היו דלים יותר, היו מאיירים שזכו להישגים גדולים, כמו נחום גוטמן למשל. הם היו היוצאים מהכלל, אבל המצב הולך ומשתנה, אנחנו הולכים ומשתחררים מהתפיסה הרואה באיור משני. יש דוגמאות של כבוד שווה בצירופים של מאיר שלו ואבולעפיה או יהודה אטלס ודני קרמן, למרות שזה עדיין לא הרוב".
|
|
|
|
|
|
|  | | איור מתוך פו הדב | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
