 |
/images/archive/gallery/150/938.jpg מסעדת פרפראות.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| ב"פרפראות" הבין סוף סוף דני ססלר את ההבדל האמיתי בין סועדים כמותו לבין סועדים כשרים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
10/8/2004 12:08 |
|
|
|
|
|
|
|
"פרפראות" היא מסעדת דגים כשרה. יותר מזה, היא כשרה למהדרין (דוסית פורטה). אז מה, הם שואלים, מה כבר ההבדל בין מסעדת דגים כשרה, ללא כשרה (פרט לסוג הדגים המוגשים בה)? ועוד שאלה (רטורית, בדרך כלל) תרחף תמיד באוויר: למה כשר לא יכול להיות טוב כמו שאר המסעדות? סוף, סוף מצאתי לכך את התשובה, זה קרה כשסעדתי ב"פרפראות". יש הבדל מהותי בין כשרה ללא כשרה וכן, כשרה (טובה) לעולם תישווה ללא כשרה (טובה) - מיד מגיע הנימוק.
אז מה היה לנו. המתנה של 30 דקות עד שהגיעו המנות הראשונות: מרק בצל ומרק פטריות. אבל, כשהתיישבנו מיד קיבלנו את קוקטייל-הבית. קוקטייל? בגלאט כושר? מיד תבינו. גביע נאה שהכיל בתוכו מיץ אשכוליות עם ליקר בננה. כן, כן, בננה. לגמנו כזית ודחינו אותו (צריך לטעום כדי להבין). הזמנו מרגריטה לימון ופסיפלורה. בלימון היה יותר מדי לימון ובפסיפלורה היה יותר מדי פסיפלורה. בינתיים התיישב לו הפסנתרן ופסינתרן לנו מנגינות נוגות בנחישות ראויה לציון. התוצאה היתה מיקס מושלם בין ניגוני-לובי של מלון אילתי, לבין ניגוני מעלית.
המרקים הוגשו בצלחות ענק. מרק הפטריות שלי היה סמיך ברמה של מחית ומרק הבצל היה מתוק ברמה של קינוח, עם תוספת אדיבה במיוחד של תבלין מוזר, סיכויים סבירים לקינמון, אבל לא בטוח. זה ידוע, דתיים מגיעים בקבוצות משפחתיות מרובות ילדים, שיהיו בריאים. וילדים מרגישים חופשיים לאללה, גם במסעדה בשעה 9 בערב - לסעוד במסעדה
בחברת ילדים, רשמתי לפני, משול לנסיעה ברכבת באלבניה, במחלקה שלישית. בשלב מסוים התערבלו הקולות, מאחורינו שר שולחן של בנות "היום יומולדת..." לפנינו צחקה קבוצת ילדים עליזה ומשמאלנו פסנתרן חרישי אך נמרץ. למזלנו, הדגים שתקו.
לעיקריות הזמנו דג מוסר ומנה של דג בס, שהגיעו כ-35 דקות אחרי הראשונות. שניהם נאפו באותה צורה בתוספת מבורכת של שום, עם תפוחי אדמה אפויים וירקות שורש. היה בסדר. אין לי כל טענות. מצד שני אין לי שבחים מיוחדים. סטנדרטי. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה העיקרית: ההבדלים.
תוך כדי אכילת הדג, הבנתי. נזכרתי שאחרי שקיבלנו את התפריטים, בתחילת היחסים שלנו עם המסעדה, המלצרית עברה ליד השולחן שלנו 3 פעמים ופלטה בטון של אחות קופ"ח: "מיד אני איתכם". 3 פעמים. זהו. זה היה בהיר כעמוד האש בלילה. אנחנו, החילונים, הולכים למסעדה כדי להשתוקק - הם, אוכלי הכשר, הולכים למסעדה כדי לבדוק את גבולות התשוקה, ולעולם לא יעברו אותו. במילים אחרות, במסעדות כשרות למהדרין, אין תשוקה. לעולם לא תהיה, זה החוק. זהו, זה כל ההבדל.
אנחנו מתים לתשוקה האולטימטיבית ונחפש אותה בכל מקום. הם, יחפשו אותה, יתדפקו על דלתות הפיתוי וכשהם יפתחו בפניהם, יעמדו בחיוך ממזרי ולא יעברו את הסף. לפחות לא כשהאחרים רואים. במסעדה גלאט כושר לעולם לא ישמיעו את "עלי שלכת", בביצוע איב מונטן, או את "גרסייס-א-לה-וידה"בביצוע האלוהי של מרסדס סוסה.
פרפראות. נמל ת"א. מחיר ממוצע לארוחת יחיד, בערב, כ-130 ש"ח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עוד קצת פרפראות
|
|
|
 |
|
 |
|
מישהו צריך להעיר ל:
|
|
|
 |
|
|
|
בועז צאירי, הבעלים של סאקורה (יפנית, קינג ג'ורג' 79, ת"א) שגם שירות המלצרים הוא חלק מהשירות במסעדה. סאקורה היא מסעדה מוקפדת מבחינת האוכל, ומגישה אותה יפה ואסטטי. המאקי מעוצב והדוק, הלאנצ' בוקס יפה ומכיל, לפעמים, עוף, איטריות, סלט חמצמץ, טיפלה סשימי ואורז ואולי עוד משהו ששכחתי. וגם לגמנו שני בקבוקונים של ניגורי, שזה סאקה "מעונן", אביך במקצת ונעים לשתיה וגם קינחנו בגלידה של תה ירוק - פרט לטעם התה הירוק, שהיה אנמי מעט, הגלידה היתה בסדר. אבל לא משהו לספר עליו לבודהא במדיטציה הבאה.
על השירות הגרוע והאנטיפטי במקום כבר שמעתי משני אנשים שונים. הפעם חוויתי אותו על בשרי (גירד לי העורף מרוב מבוכה) ובנפשי (שרירי פני נפלו ומצב רוחי נראה כמו צ'ופ-סטיקס שבורים ומוכתמים בסויה). מה אומר, זה לא ממש מעודד לחזור לשם, כשאנשי הצוות מסתובבים במסעדה כאילו הם סובלים מעצירות כרונית-קולקטיבית (אפילו אם הצנרת במטבח הלכה קאקען).
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
