 |
/images/archive/gallery/151/745.jpg מסעדה קיארה.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
| מלצר, יש שערות קדאיף במנה שלי |
|
| גבי בר חיים חוששת שלמסעדת "קיארה" קשה לשמור על איכות בגלל אג'נדה מקושקשת עם גוון של מזללה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
גבי בר חיים
11/8/2004 16:06 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני כחודשיים פרסם גיל חובב, האיש והשוק, רשימה נוטפת סופרלטיבים לגבי "קיארה", האיטלקייה של בעז קויטנר. מה הוא לא טחן שם - כמה שנפלא האוכל, כמה שנעימה האווירה, כמה שמדובר באחת המסעדות היחידות שמעניקות תמורה אבסולוטית לאגרה. האמת? באם המסעדה בגינה התלהב חובב לא הוחלפה בתאומתה המרושעת, אין לי מושג כיצד אכלנו באותו לוקיישן. אמנם, היו אובייקטים טעימים עד מאוד, אבל לצידם עמדו מנות בינוניות, חובבניות או לא מעניינות. וחוסר האחידות הזה, בעיניי, מזמין שיפור, לא רסס מחמאות.
אבל רגע לפני השורה התחתונה, מעט רקע: לא מזמן סגרה "קיארה" שנת פעילות, פרק זמן לא ארוך, אבל בהחלט מספק, כדי לגבש לעצמה תפריט מייצג ולמנף עצמה לכיוונים הרצויים לה קולינרית. בעז קויטנר, האיש המוערך שעומד בראש המיזם, אחראי להצלחות בז'אנר האיטלקי
בעבר: אם כהוגה "ביג מאמא", ובאם ב"קפריצ'וזה", שהצליחה להחדיר מעט אלגנס לתפריט הפיצות/פסטות הבנאלי של התחום.
על סמך עברו, קויטנר אמור להיות ער לטעם הקהל, כמו גם לחוקי המשחק, אבל מסתבר שלא לגמרי. כלומר, כנראה שקויטנר ער, שכן סביבנו כולם נהנו כאילו אין מחר, אבל אנחנו מצאנו עצמנו בדיסוננס אל מול תפריט הקיץ החדש, אותו באנו לדגום. למעשה, מדובר בעשר מנות ראשונות, עשר פיצות, עשר פסטות, עשר עיקריות וכחמישה ספיישלים - המון אוכל למסעדה אחת.
ברור כי האג'נדה המקושקשת הזו אמורה להעניק לכל אחד אופציית הזמנה נאותה, אבל לטעמי מעט קשה להקפיד על איכות או גימור כל אחת מהמנות - כשיש יותר מארבעים כאלה. בקיצור, זה קצת יותר מדי בשביל מקום, הממצב עצמו כמסעדה איטלקית ולא כמזללה, עניין קריטי לגבי מה שיקרה בהמשך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
קיארה. לא הכל דבש
|
|
|
 |
|
 |
|
דיסוננס שרימפי
|
|
|
 |
|
|
|
כראשונות הגיעו לשולחן שרימפס בנוסח לציו (39 שקל), סלט שרימפס והדרים (39 שקל) וקרפצ'ו עם
פרמזן ושמן כמהין (39 שקל), רק אחת מהן התעלתה לרמת מנה טובה. השרימפס לציו היו עטופים בשערות קדאיף, טרנד מעיק בפני עצמו, טוגנו עד חורמה והיו ספוגים בשמן, עד כדי שטעמם לא הורגש, והרוטב שהתלווה אליהם היה חמוץ ושטוח. בינוניזם. כמו הקרפצ'ו, בעצם.
מבין המנות, סלט השרימפס וההדרים היה המנה הפשוטה והמוצלחת ביותר. רעננות ההדרים והשליקה המדויקת של השרימפים אפשרו לי ולא', הדיווה שהצטרף לארוחה, לדלג מעל משוכת החום והפסימיות, ולהתחיל לאכול.
המנה היחידה שהזכירה את קויטנר בשיאו היתה רביולי קיארה (48 שקל), וזו הייתה יצירה אמיתית. הרביולי, שהוזמן בהמלצת המלצר המצוין מולא באספרגוס טרי, גבינת ריקוטה ופרמזן, ומינף את הארוחה כמה רמות למעלה. כאן הכל עבד נכון - יחס נכון בין כמות הרביולי לרוטב, מילוי האספרגוס הטרי ואיכות הרביולי עצמו (ב"קיארה" מכינים בעצמם את הפסטות), ממש כאילו אין זה המטבח ממנו יצאו המנות הקודמות.
|
|
|
|
|
|
|  | | האוכל לא משהו, אבל התמונות פצייץ | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
