 |
/images/archive/gallery/169/351.jpg הילד הבוכה.
צילום ארכיון  |
|
|
|
|
| לזכר העיצוב הישראלי הקדום, אהוד רז מעלה באוב את הוואזות מתרמילי הפגזים, המזנונים, הטפטים והשפריץ |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
אהוד רז
15/9/2004 13:08 |
|
|
|
|
|
|
|
נדמה כי פעם, הרבה לפני שהיתה "איקאה", אף אחד לא טרח לעצב את מחילתו הפרטית. אולי כי המונח "עיצוב" לא היה מוכר כמו היום, אולי כי פעם פשוט קראו לזה "דקורציה". כך או כך, אין הדבר נכון. עיצוב היה פה עוד מימי קדם, בזמן שמיטב העם נלחם על חייו ולמען המולדת.
אפילו בימים הקשים ההם, תרגמו הישראלים את המצב
ואת הרוח לעיצוב מקומי מקורי, כדי שסביבת המחיה תהלום את המתרחש. תרמילי פגזים, למשל, הוסבו לוואזות וקושטו בקוצים ודרדרים מיובשים. עם הזמן, נפתח בפנינו גם העיצוב העולמי, וטרנדים מחו"ל החלו לזרום לכיווננו, משנים לנצח את תפישת עולמנו העיצובית. במקביל, המשיכו לגדוש את בתינו להיטי עיצוב ייחודיים רק לנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
העמותה למען הקירות
|
|
|
 |
|
|
|
קירות ישראל ידעו מפגעים רבים לאורך השנים. אי שם בשנות השבעים החליט מישהו שקיר חלק זה סתם, והתוצאות לא איחרו לבוא. ריבוי הטקסטורות שמאפיין את התקופה ההיא, בא בראש ובראשונה לידי ביטוי בדקורציה תלת ממדית שציפתה את קירות הסלון והפרוזדורים - השפריץ, שפיאר את חללי הבתים בשלל צורותיו, מחספוס קל ומעוגל ועד זקיפים מחודדים. הרעיון היה "לחמם" את הקירות, על ידי הפיכתם לגבשושיים וגסים.
סטייה נוספת שנרשמה באותם ימים, היתה שילוב אבנים וזכוכיות צבעוניות, לרוב משברי בקבוקים. המגמה הגיעה לשיא בתופעה הקיצונית שכונתה "נטיפים", שהשתלשלו מתקרות הבתים והקנו למקום אווירת "שבט דב המערות".
לא הרבה לאחר מכן, הפציעו לאוויר העולם הטפטים. אלפי קילומטרים של נייר צבעוני בשלל דוגמאות נמכרו, הודבקו וציפו את חדרי הבית באווירה מותססת. מדהים לחשוב כי מה שנמצא כיום במעמד של "יציאה" עיצובית (שחוקה למדי, יש לציין), אשר מיועדת לבתי קפה וללאונג'ים בעלי אפיל נוסטלגי, היה פעם בון טון בסיסי של עיצוב פנים. בימים ההם נפרק כל עול והשיגעון הגיע למצבים קיצוניים בדמות ה"קיר נוף" - קיר שלם שצופה בתמונת נוף ענקית שהודפסה על טפט.
עוד זכורה תופעת "הילד הבוכה", שלמזלנו כבר חלפה מן העולם וחזרתה אינה נראית באופק. מדובר, כמובן, בתמונתו המפורסמת של הילדון המזורגג עם המבע המתבכיין וצמד הדמעות המתנצנצות, אשר השתקף לעברנו מכל בית בארץ. במיוחד כיכב הבכיין בחדרי הילדים והנוער, שם, ודאי, דאג לבקר בחלומות הנעורים המסויטים של אלו שזכו לגדול במחיצתו.
בינות לתמונות המקוריות שעל הקירות, נתלו גם שטיחי קיר מתוחכמים, שנרקמו על ידי אם הבית היצירתית. אלו נרקמו בשלל גוונים ואף שולבו בחרוזים ובהפתעות אחרות. באותו הזמן פיתחו נשות הארץ גם את כישורי הסבלנות והתפישה המרחבית, על ידי ייצור מקלעת חוטים מרשימה וכאוטית, להלן המקרמה, שנתלה מן התקרה והכיל עציץ או אקווריום קטן עם דג חסר מזל.
השלב האבולוציוני העוקב לשלב הגובלן היה שלב האפליקציה, שבו נרקמו אפליקציות פרחים תלת ממדיות ועתירות חרוזים והושמו בתוך מסגרת, משל היו תמונה. וכאילו ההתעללות בקירות לא הרקיעה שחקים, בשנות השמונים התפשטה תופעת שבירת הקירות-עיצוב הבית מחדש על ידי הסרת מחיצה אחת בתוך חלל הבית, הפך לטרנד רווח ונוסה בבתים רבים.
לאחר העלאת הרעיון הגיע שלב הביצוע. היו כמה מתאבדים שעשו את זה לבד, והיו ההגיוניים שקראו לשיפוצניק. לעיתים התחכמו בעלי הבית ובמקום להסיר קיר שלם הם חצבו בו חלון, ועליו הונח לרוב עציץ. אכן, חזיון תעתועים. לאחר שהתפזרו ענני האבק והשגרה חזרה למחוזות הבית, התגלה כי לא לשווא סבלנו וכי הבית נראה גדול יותר. רק חבל שהאדריכל לא חשב על זה לפנינו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טפטים. ציפו את הבית באווירה מותססת
|
|
|
|
|
|
|
אחסון שווה אסון
|
|
|
|
|
|
|
למודל המוקדם של שטח האחסון העילי קראו בוידעם, והוא היה חלק אינטגרלי מתכנון הבית. הבוידעם היה, בעצם, תקרה כפולה עשויה בטון, אשר אחסנה בתוכה חפצים בעלי ערך שימוש משני. הבנייה החדשה ונמוכת התקרה ביטלה את הרעיון, והותירה אלפי ישראלים נטולי בוידעם.
הפתרון המקסים היה הוספת תקרת עץ נמוכה יותר (בדרך כלל במסדרונות הבתים) ובתווך שבינה לבין התקרה, אופסנו שקי השינה וערכות המגן של האב"כ. האינטרסול היה לשטר מיקוח במכירת דירות ונחשב לתוספת על הכיפאק לדירות הקטנות. התקרה הנמוכה יותר עוטרה לרוב בנוריות שקועות בעץ שכונו ספוטים, אשר נותרו עימנו עד היום.
עוד סגנון ריהוט שנמצא בחזקת חטא נגד היצירתיות היא ספריית הבלוקים הידועה. "עשה זאת בעצמך" זו לא המצאה של העשור האחרון, כידוע, ומעצבים חובבים וחסכנים לא חסרו אף פעם, מה שמסביר אולי את נגזרת העיצוב הייחודית הנ"ל, שפשטה כדיזנטריה במחנה של הנוער העובד, בכל דירת סטודנטים מצויה ובקרב זוגות טריים.
מלאכת ההרכבה הפשוטה, הלוק המתוחכם והאפיל היצירתי פיתה רבים להפיק במו ידיהם רהיט שימושי שכזה. שני בלוקים סטנדרטיים הוצבו במרחק רצוי זה מזה, מעליהם הונח לוח עץ (אז קראו לזה קרש), ואז עוד צמד בלוקים, קרשים, וחוזר חלילה. בינות לקרשים הונחו ספרים, נרות, חפצי נוי וכוס הקפה משלשום. אל רהיטי הבלוקים החביבים התלוו בדרך כלל גם שטיח דקיק שיובא מסיני ושני פופים מרוטים. אסכולת הבלוקים עדיין נאבקת על חייה ומתקיימת במחתרת, בעיקר בקרב בני המגדר הזכרי.
פריט נוסף שכיסה כל קיר סלוני במדינה בעשורים השישי והשביעי של המאה הקודמת, הוא מזנון העץ הענק, אשר נולד לשם מטרה אחת - שיהיה איפה לשים דברים. עד בואו של לווייתן העץ הזה, לא היה היכן להניח את כל הפיצ'פקעס הסוררים, ולכן המזנון פתר את הבעיה: בקומה התחתונה הונחו אלבומי התמונות והסרוויס המוגעל לפסח, במגירות האמצעיות חשבונות החשמל והמים מינואר 1954, במדפים העליונים ספרים ופסלי הפורצלן מקפריסין, ובוויטרינות כל מה שיפה וראוי להצגה.
רק דבר אחד לא נלקח בחשבון - האסתטיקה. נפחו של מונומנט עיצובי זה נטרל כל אופציה לעיצוב נקי ונכון, ושימש כמשאבת אבק בלתי נפסקת. ואם חשבתם שהזוועה הזאת הלכה לבלי שוב, אתם טועים. הביטו נא בקטלוג החדש של "איקאה". כן חברים, המזנון חוזר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שפריץ. שהקיר לא יהיה חלק, חלילה
|
|
|
|
|
|
|
פרחים בקנה
|
|
|
|
|
|
|
אל הרהיטים הזוועתיים ומפגני האימה על הקירות, נוספו במשך הזמן פריטים קטנים ודקורטיביים, שנועדו להשתלב בנוף הארצישראלי. יחידת המזנון העצומה בטרקלין למשל, השפיעה על הלך הרוח הישראלי גם לאחר שהצטמצמה בגודלה והתקרבה לרצפה. המזנון הגדול הכיל לרוב חפצי נוי וחן, שלא נחו ישירות על המזנון, כי אם הונחו על מפית סרוגה במסרגה אחת שעוטרה בדוגמות קורי עכביש מסובכות ופרחוניות. להלן - הקרושה.
תופעת לוואי נוספת של הצטמצמות המזנון, היא הטלוויזיה העירומה, שנותרה לעמוד בגפה על השידה המיוחדת שנועדה לה. על מנת לפתור את העניין, הונחה הקרושה, לרוב בגרסה רחבה יותר, על הטלוויזיה, ומעליה הונחה גם ואזה חיננית, פלוס פרחים מפוליפרופילן. השילוב הזה, שבין מכשיר חשמל חסר חן לקישוטים מלאכת יד, יצרו את אחד המוקשים הקבועים בסלון הישראלי של שנות השבעים והשמונים. למרבה המזל, מבנה הטלוויזיות הצר של היום לא מותיר משטח רב לקישוט ואלתורים שכאלה.
טרנד מכריע נוסף, שהניבה האהבה לצבא ההגנה, אשר הרקיעה שחקים בימים העתיקים, היא תעשיית האקססוריז הצה"ליים, שנראתה אז מתוחכמת ואקולוגית, אך היום היא בעיקר מעוררת אימה. זכורות במיוחד המאפרות, שהורכבו מטבעת עשויה משרשור של תרמילי מקלעים וכמובן, ואזות הפליז שהיו בעברן תרמילי פגזים והפכו, במחי ניגוב קל, למפגע דקורטיבי מהמעלה הראשונה. הזן השרוט יותר אף ריתך עיטורים אבסטרקטיים בגוף הפגז. שני מיני צמחים בלבד הורשו להתמקם בתוך הוואזות: שעורה שהצהיבה ו/או קוצי ברקן מיובשים. חזון מחיה נפש זה התפוצץ קצת אחרי שהתבגרנו.
מוצר אחר, שדווקא נחשב לאחד המוצרים התעשייתיים המקוריים, המוכרים והמוצלחים שיצר העיצוב הישראלי, הוא כד החלב המיתולוגי. סך הכל מדובר בכלי פלסטיק זול המיועד להכיל את שקית החלב, שגם היא ייחודית לנו, אך כד החלב הנ"ל מהווה דוגמה מושלמת ליישום כלל הזהב של העיצוב התעשייתי: הצורך צר צורה, או בלועזית form follows function. זולות הייצור היחסית של שקיות החלב הפכה את פורמט האריזה הרטוב הזה פופולרי ביותר, וישנם רבים אשר שומרים לו אמונים עד היום.
ואחרונה חביבה היא כמובן הבלטה. בשנים שבהן סבלה המדינה מכאבי גדילה, כתוצאה ישירה של פיתוח עירוני מואץ והצורך המיידי בחומרי בניין וארכיטקטורה, נדרש פתרון מהיר, זול ויעיל לבעיית הריצוף. שיש טבעי היה אומנם בשימוש, אך רק על רצפותיהם של עשירי הארץ. הפתרון המושלם, בדמות האריחים הרבועים בעלי הטקסטורה המנוקדת, לא איחר להגיע. עקב הפיכתה לסטנדרט בנייה, הצלחתה הפנומנלית של הבלטה העברית הפכה אותה לשם נרדף לרצפה. המונחים "בגובה בלטה", או "מתחת לבלטות", לא היו משתרשים בעברית לולא היתה זו מוצלחת ויעילה כל כך.
|
|
|
|
|
|
|  | | כד חלב מפלסטיק. צורך צר צורה | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
