 |
/images/archive/gallery/146/752.jpg קיגל, אם כי לא של בתיה.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
| לזלול קצת זכרונות אשכנזים |
|
| דני ססלר החליט שראש השנה הוא זמן טוב לעשות כבוד גדול למיתוס ושמו קפה בתיה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
14/9/2004 11:44 |
|
|
|
|
|
|
|
יש יותר מטיפל'ה התנשאות בכינוי "מסעדה יהודית". "אשכנזית" מדויק יותר וגם צנוע יותר. אנשים אוהבים לחזור למסעדות המגישות אוכל מוכר, בעיקר אם הוא מוכר להם מהבית, או אם לדייק, מוכר להם מהמטבח האימהי שלהם. בגלל הזיכרון ההוא.
יש יותר מסיכוי קלוש שזה לא כולל את חלק מהקיבוצניקים. מסעדות אשכנזיות, כמו כל מסעדה עממית-ביתית אחרת, מתאפיינת בין היתר בהיכרות מופנמת, כמעט גנטית. התפריט מוכר, הטעמים, איך לא, מוכרים - נדמה לי שאפילו המלצריות מוכרות. רובן מיומנות, זריזות מאוד ומעשיות (הן מכירות בעובדה שהסועדים מגיעים כדי לאכול ולאו דווקא לבלות) וגם לא ממש צעירות. ב"בתיה" הן יפנו אליך ב"מאמא'לה" או "טוב מותק" (הן יודעות בדיוק למה הגעתם). רובן לא צעירות ונותנות את השטיק החמים-אימהי-דואג ("הצימעס מצוין היום" או "עוד קצת פירה? דיאטה מחר מאמי, לא אצלנו"). ועוד משהו, לא חשוב באיזו יבשת או מדינה נמצאת המסעדה והמלצרית, אצל רובן הליפסטיק דהוי. הן מתאפרות כשעה לפני תחילת עבודתן ומדי פעם חוטפות ביס קטן מהסיר בכל פעם שהן ממלאות צלחת של לקוח. אחרי הלקוח הרביעי נותר על שפתותיהן רק זיכרון של ליפסטיק. דהוי ומכוסה בדגימות של כמה מנות. וזה עובד, גם אם אנחנו לבושים בחולצות לבנות מעומלנות ומדברים בסלולרי וסוגרים דילים בהמון יורו, או דולרים ואפילו יינים. זה מוכר לנו מהבית.
מסעדת "בתיה" קיימת כבר יותר מ-63 שנים. לא מעט אה? היא מחזיקה מעמד מפני שהם פיצחו את שאלת מאות אלפי הדולרים של "מה עושה מסעדה למצליחה ומה יכול להחזיק אותה הרבה שנים ולהפוך אותה לעסק מצליח?". כמו כל הסודות הגדולים והבסיסיים, גם כאן הסוד הוא גלוי, צף על פני השטח ורק צריך להביט לכוון הנכון. הנה הסוד: מכינים אוכל כזה שהרבה אנשים אוהבים לאכול, במחיר לא יקר ומגישים אותו, בצורה חביבה, חמה ובתשומת לב.
כך גם עשתה הגברת בתיה יום טוב בשנת 1941, כשפתחה את המסעדה האשכנזית שנקראת עד היום על שמה, למרות שקובי יזראלוב הוא השותף הבכיר ומנהל אותה כבר לא מעט שנים. יגאל אלון אכל שם? אכל. יגאל
ידין סעד בה? סעד. יצחק? גם הוא. שימון? אכן כן. אנשי המחתרות? היו שם. לוחמי חרות ישראל ישבו בשקט בפינה והביטו לצדדים כשסרג'נט בריטי עבר במקום והמשיכו ללעוס את הקרעפלעך כאילו ליבם לא החסיר פעימה. פלמחניקים ונערותיהם ירדו על קציצות דגים אפורות ועל כבדים קצוצים. ועוד לא הזכרנו את הרגל הקרושה והגולש והשניצל והקומפוט-בתיה. הכל היה אז וקיים היום. אין חדש תחת השמש.
פרט לעובדה שלפני כשבוע, קובי, הבעלים, סיים שיפוץ מסיבי במקום. לא שהוא הפך את המסעדה למשהו מצועצע והחליף את הדג הממולא בלובסטר ואת הגולש ב"בף-בורגיניון". לא ולא. הכל הוחלף. האריחים, הקירות, הריהוט שעדיין נראה מסוגנן-ישן. במטבח הוצבו תנורים גדולים ובתקרת המטבח מערכת אוורור מהגדולות והמשוכללות. ויש גם תוספת של חדר שהפך לבר. בר יהודי-אשכנזי. אפשר ללעוס געפילטע פיש ולהוריד אותו עם וודקה, או בירה ולהתחיל עם תיירת צהובת שער שהמליצו לה על ורי אוטנטיק ג'ואיש בר, בתקווה להכניס לה קצת יידישקייט (אותנטי כמובן).
ואם זה עדיין זה לא ברור אז האוכל ב"בתיה" הוא אחד הטובים מסוגו. האיקרה למשל מעולה, שמנה כראוי ומלאה בטעמים דגיים, מעל לממוצע. טעם שקשה לתאור. צריך לטעום, עם לחם כמובן, כדי להבין. וכך גם הדגים הממולאים, והכבד הקצוץ ואפילו השניצל וגם כמובן מרק העוף עם הקניידלעך.
אפשר לגשת לבתיה בצהריים, לזלול קצת זכרונות ולצאת משם כבדים ושבעים כמו בארוחה ההיא, רגע לפני הפוגרום. מצד שני, אפשר לסור לשם בערב, לרדת על האוכל לאט, ובאיטיות, תוך כדי הזלילה, להוריד כמה שוטים של וודקה או בירה, כי אין יין שיכול לנצח חזרת. ולהבין שכאן זה לא העולם האמיתי, ב"בתיה" רק מציפים את הזכרונות, גם אם מקורם בצפון אפריקה.
אגב, מדי פעם, בשעות הצהריים, הגברת בתיה יום טוב, מופיעה במסעדה ואם רוצים אפשר לצפות בה. באשה שהגישה ליצחק שדה וורניקס מונחת על ערמת בצל מטוגן.
ארוחה זוגית ממוצעת תעלה כ-150 שקל. ביום שלישי ורביעי, ערב ראש השנה המסעדה סגורה. הם מוכרים רק טייק אוויי.
בתיה. רח' דיזנגוף 197. טל' 03-5221335
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פחזנית פרי-ברס
|
|
|
 |
|
|
|
בקפה גינזבורג, השף, הקונדיטור והבעלים, רונן לביא, מכין אותה כל כך טובה, כל כך מדוייקת שאני מתייחס אליה כמו נזיר בודהיסטי אל סטייק אנטרקוט. מתעלם. לא רואה. היא לא קיימת עבורי.
אני יודע בדיוק איפה הן מונחות, פחזניות הפרי-ברס ההן. הן מופיעות בדרך כלל בזוגות, במקרר, במדף התחתון. והן מ-צו-י-נות. המילוי מורכב מקרם ווניל אוורירי, "קרם פטיסייר" בלשון רוכבי האופניים הצרפתיים, וגם שמנת מוקצפת לחיזוק. כן. קרם וניל עם שמנת מוקצפת, בפחזניה קלילה. אני מתעלם מהן. לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה. אבל בסוף, לפעמים, אני נשבר.
לקחת - 16 ש"ח; לאכול במקום - 22 ש"ח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יקירתי
|
|
|
|
|
|
|
מבחינה מדעית, בני האדם הם אוכלי-כל - יצורים שאוכלים גם מזון מן החי וגם מזון מהצומח. בדומה ליצורים אחרים מחבורה זו - חזירים, חולדות ותיקנים, אנחנו יכולים לספק את צרכינו התזונתיים על ידי הכנסת מגוון רחב של חומרים לקיבותינו. אנחנו יכולים לאכול ולעכל כל דבר, מהפרשה מעופשת של בלוטת השד, דרך פונגי (פטרייתיים) ועד סלעים.
את זה לא אני המצאתי. את זה טוען מרווין הריס, אנתרופולוג.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ועוד משהו על אוכל
|
|
|
|
|
|
|
קאתי סיינט-אונג, אזרחית אמריקאית, החברה הבלונדינית של ואנונו ואשתו לעתיד, לא מזכירה משהו? מישהי? אולי סינדי?
יכול להיות שהם יתחתנו ואחרי שנתיים, בבוקר לפני שהם אמורים יהיו לצאת מהארץ, הוא ימצא פתק על הכרית: מוטי, אבי דיכטר (הראש), חושב שאתה בסדר. יצאתי למשימה נוספת, סע לשלום, אל תחכה לי.
יכול להיות שואנונו הולך לאכול אותה בגדול?
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
