 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב לא מבינה ממתי לחגוג יומולדת לילד זה עניין של 3,000 שקל |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
14/9/2004 15:12 |
|
|
|
|
|
|
|
בחייה של כל אמא קיימות כמה אפיזודות מטומטמות שהיא היתה שמחה לקבור באיזו חורשה. אם נוציא מהספירה את מטח הקקי הנוזלי שחוטפת כל מי שאין לה ניסיון קודם בהחלפת חיתולים, נישאר בעיקר עם טימטום יזום, טימטום של כוונות טובות, טימטום שלרוע המזל גם מונצח בסרטון וידאו משפחתי.
על מדף הטימטום שלי, שוכבת לה בנחת קלטת וידאו בת שנה המנציחה את יומולדתו החמישי של בני הבכור. זה, כמובן, המקום לציין שלפני שנה בדיוק הייתי גאה מאוד בקלטת הזו, המוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי אני אמא משקיענית במיוחד, שלא חוששת לרוקן את חשבון הבנק שלה לטובת יומולדת בסגנון בר מצווה, בפינת חי של קיבוץ במרכז הארץ, בו הילדים שועטים בטרקטורים, נמלטים מחמוסים, מושכים לתרנגולות בזנב, אופים פיתות בטאבון ולקינוח מדביקים זה לזה צמר גפן ורוד בשיער.
אלה הפרטים המעודדים, כמובן. איכשהו, כשהקרנתי לעצמי את הקלטת השבוע, נחרדתי לגלות כמה פרטים שנשמטו מזכרוני: חמוס דוחה במיוחד המזנק על העגלה בה שוכבת בתי התינוקת, עדר של טווסים שחיסלו תוך דקות ספורות את מגשי הכיבוד להורים, ושיא הבושה: בני המתוק, שלא עשה רע לאיש, דופק כניסה לאירוע כשהוא רכוב על אתון מכוערת במיוחד. לצידו, אין דרך יפה לומר את זה, אשה מבוהלת לבושה שחורים. לא, זו לא אלמנה מקוננת, זו לגמרי אני.
"השנה נעשה לו יומולדת בכיתה", אני אומרת ליקירי בכוונה גדולה. "תברר עם המורה מה הפרוצדורה, כן?".
"אה", מדלג יקירי על התשובה, "עכשיו את מזכירה לי. הילד אמר שהיום מישהו כבר מביא עוגה ליומולדת שלו. נדמה לי שזה אפילו החבר שלו משנה שעברה".
הפקות זה אני, ובטרם יקירי מסיים את המשפט, אני כבר מחייגת לשרון. "מזל טוב", אני מתחילה, ומיישרת מייד לנושא, "גם לנו יש יומולדת. מחר".
גם שרון מהירה. "שנחגוג ביחד?"
"בדיוק".
"חשבתי על משהו בפארק הירקון", מבצעת הגברת פרסה לכיוון הפקות החתונה. "את יודעת, עם המתנפחים האלה, ומתקן לנקניקיות וצמר גפן ורוד".
"אוקיי", אני בולעת רוק.
"מתאים לך?".
האמת, יותר מתאים לי קצת בלונים על הדשא וליצן ב-600 שקל, אבל עכשיו אני כבר עם הגב לקיר.
"אוקיי", אני מצליחה להוציא שוב, וגם זה במאמץ.
"ואני לא יודעת איך זה אצלך", דוהרת שרון, "אבל אצלי זה תמיד עם כיבוד להורים, אבל ממש. פשטידות וכאלה".
"אוקיי", אני אומרת שוב.
"ונתחלק, הזול זה 1,900 שקל, היקר יותר זה בערך 3,000".
טוב, כאן אני כבר צריכה אישור. "מותק", אני פונה ליקירי, "זה באזור ה-1500 שקל לכל אחד, אני חושבת".
"נפלת על הראש?". זה לא נפלת על הראש רגיל, אגב. זה נפלת על הראש שמטיל ספק בנחיצותם של הנישואים האלה.
"הכל בסדר?", זו שרון, והיא מודאגת מצידו השני של הקו. "שאני אתחיל להזיז את זה?".
"אוקיי", אני חוזרת שוב ומנתקת בלב כבד.
יקירי לא מסתכל עלי, הוא קצת מזועזע. אני בודקת את הקרקע ההורית עם השוואה נוספת, ומרימה טלפון לג' אהובתי. ביחד אנחנו נזכרות בימי ההולדת התמימים של ילדותנו, בהם ההורים היו המפעילים, בהם לילדים היה קשור חוט עם נר לתחת, בהם טבלנו ראש בתוך גיגית מים בניסיון להוציא משם תפוח.
"תגידי לי, יצאנו מדעתנו עם ההפקות האלה?", אני מתפללת לאישור המתנפחים בפארק, אבל משאירה לה יד חופשית.
"תלכי על זה", ג' נחרצת במיוחד, "וגם תצלמי בווידאו".
"זה לא יקר?"
"טיפול פסיכולוגי יותר יקר. עוד עשר שנים, כשיגידו לך שהיית אמא גרועה ושלא עשית כלום, תשלפי את הקלטות האלה. תאמיני לי שהן יהיו לך שוות יותר מ-1500 שקל".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
