 |
/images/archive/gallery/114/791.jpg השף רפי כהן.
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
| דני ססלר על מה שקורה כשמוציאים 650 שקל ב"רפאל" על ארוחה עם ידיד שלא שם זין |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
21/9/2004 12:46 |
|
|
|
|
|
|
|
הגעתי ל"רפאל" באיחור קל. ידידי כבר שתה מרטיני ולא יכול היה לגעור בי על האיחור (הוא דייקן פתולוגי) מפני שהיה קבור בשיחה סלולרית. הזמנתי מנה שהוגדרה בתפריט במיטב המסורת הפיוטית-קולינרית, "סלט לבבות חסה ומיקרו ירוקים", לא פחות. בעברית זה "סלט ירוק" עם רוטב ויניגרט טוב. ידידי הזמין "מח עצם אפוי עם חלקי פנים של ברווז וחיילי לחם", מנה שהייתה, פרט לעובדה שצריך אישור קרדיולוגי כדי לאכול אותה, טובה מאוד. שמנמנה כראוי, עם רוטב מצוין שהורכב בעיקר מצירים כבדים של בשר ועוף בתוספת חלקי פנים של ברווז. עם הפוקצ'ה המצויינת, כל ביס הורכב מתענוג עילאי עטוף בלא מעט רגשי אשמה. כידוע אין שילוב מתאים מזה. לא רק באוכל, בחיים בכלל.
הגיע הסומלייה, מלצר היין. ידידי - האמת "ידידי" הוא אשה, אבל היא ביקשה שאמחק כל רמז שעלול להסגיר את זהותה, בגלל מעמדה הממלכתי ומשפחתה, ולכן אני כותב עליה בלשון זכר ומשנה פרטים טכניים שעלולים להסגירה - כאמור, ידידי הרים את ראשו. "תגיד", הוא פנה אל מלצר היין, "מה כל העניין הזה עם הסומלייה, מה זה בכלל?". ככה, בלי בושה. מלצר היין שלנו פתח בהרצאה קלילה, עד לרגע שבו גילה את ידידי מדבר בסלולרי.
אני הנהנתי בחיוך והוא הלך להביא את ה"פטי קסטל". כשהסומלייה חזר, ידידי אמר לו, "שמע, תפתח את הבקבוק ותשאיר אותו פתוח כדי שינשום קצת", כך הודיע לו בשיא הרצינות, לסומלייה מקצועי במסעדת "רפאל". הסומלייה חייך, עד כמה שיכול היה, והסביר לו עד כמה רצוי שהיין ינשום בכוסות, שם שטח פני היין גדול יותר במגע עם האוויר.
"פטי קסטל" 2000 הוא יין בסדר: עגול בחיך, נעים, קליל, ועם מערכת האסוציאציות היינית-מקצועית עובדת אפשר לזהות בו טעמי שזיפים נעימים, עקבות עץ אלון והוא טוב לשתיה עכשיו, בשנה הבאה אלוהים גדול.
לעיקריות הזמנו מ"מנת המיוחדים שלנו שלא מצויינת בתפריט", קאלמרי על מצע חצילים
ומנה שצוינה בתפריט - סינטה של פרה שמנה עם קרם שורשים ועלי תרד. ידידי קיבל אותה. "הקרם שורשים הזה מצוין", הודיע מעבר לשולחן. ואכן הוא היה מצוין ומעודן. מחית שורש סלרי, עם שורש שמיר ולדעתי גם מגע של ארטישוק ירושלמי. "והסטייק קצת קשה" הוסיף.
המנה שלי היתה משובחת ביותר. גופם של הקאלמרי הוצאו מהמחבת בדיוק (!) בזמן ולא התקשו, הרוטב שהורכב גם מעגבניות וארטישוק ירושלמי היה מצוין והחצילים ספגו הכל. "הסטייק קשה?" הרמתי את הראש ולקחתי ביס ממנו. "רוצה להתחלף בצלחות?", שאלתי. התחלפנו. הסטייק היה מעולה. וזאת יש לדעת, סטייק סינטה לעולם לא יהיה רך, אלא אם הוא עשוי מבשר שעבר ריכוך כימי, למשל "סלפטר". ביותר מדי מקומות משתמשים בכימיקלים ואז כמובן התגובות הן "כמה רך". אולי רך, אך חסר טעם. ב"רפאל", הסטייק היה מעט קשה (כמו שצריך) אבל בעל טעם בשרי כמו שמזמן שכחנו. אישית תמיד אעדיף סטייק סינטה (טוב) על אנטרקוט (טוב). הבעיה לפעמים היא עם הרכות הכימית הבלתי נסבלת.
הוא ביקש אספרסו "וגם גראפה, הכי זולה, לא איכפת לי". משהו עבר בי. אולי זאת היתה מחשבה בשם עד כמה אני מעריך את ה"לא איכפת לי איך אני נראה בעיני האחרים" שלו, ואולי היתה זאת מבוכה. עכשיו כשאני חושב על זה, ייתכן שהיה זה מיזוג של השניים. "וגם את הפטיפורים האלה שלכם". הוא גמר את האספרסו בשלוק, גמר את הגראפה בחצי שלוק ונגס פעמיים בפטיפורים. "כולה שוקולד ומרמלדה". "דווקא נחמדים, לא כבדים ומתוקים" מלמלתי.
כעבור 2 דקות היינו בחוץ. הוא עלה על האופנוע ונעלם בחשכת רח' הירקון. עננה קטנה של בושם מהולה בדלק אופנועים נותרה באוויר. את ה"תודה על הארוחה" הוא שלח לי שעתיים מאוחר יותר, ב-SMS. מי צריך אויבים, שמעתי קול פנימי.
על כל הנ"ל שילמתי 650 ש"ח כולל היין, שני משקאות פתיחה, אספרסו, גרפה ותשר. עסקיות, ב-78 ש"ח לאדם.
רפאל. רח' הירקון 87. טל' 5226464.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יקירתי
|
|
|
 |
|
|
|
הבוקר, כשישבתי ב"קפה פרוקופ", ראיתי את יושבי הרחוב מלטפים כלב שחור של אחד האורחים בקפה. בכל פעם שהכלב חלף ליד שולחנם הם ליטפו את גבו. הם אפילו לא הביטו בו הם רק ליטפו אותו. העבירו את אצבעותיהם, תוך כדי שיחה או לגימה, על גבו. לכלב, כך נדמה לי, זה היה מובן מאליו. מכל מקום הוא לא התייחס אליהם כלל. כמו שאנחנו, בני האדם, או מדויק יותר, אני, הייתי מגיב אילו עוברים ושבים היו מלטפים את כתפי או את ראשי והייתי מחזיר להם נגיעה.
תארי לעצמך אילו היינו, כך בהיסח הדעת, מעבירים את ידינו על גופם של אנשים זרים לנו. גופי מצטמרר מעצם המחשבה. ייתכן והמעשה לא היה גורם לנו לעונג פיזי כלל אילו היה כל-כך טריוויאלי ונעשה ללא הרציונל, כמובן מאליו. במחשבה שניה, אילו זה היה מנהגם ויחסם של בני האנוש, זה אל זה, יתכן וזה לא היה מונע, כפי שנדמה היה לי בתחילה - תחרות, קנאה ו"רוע לב".
האם המצב בו אנשים החולפים זה ליד זה ומלטפים אחד את השני, הוא לא מצב של "היפוך"? היפוך ממצבנו הקיים, הנוכחי? היפוך הנובע ממחשבה נואשת על "מצב אחר" שמקורו "במצב קיים"?
זה מזכיר לי את מאמרו של הפדגוג לאטיף בן אז'אר שפרסמתי לפני כשנה, שטען ש"אנו מחנכים את ילדנו כפי שחינכו הורינו אותנו, או ההיפך מכך. עדיין הורינו הם הציר וה"היפוך" הוא רק אשליה מנחמת".
בכל מקרה, אני אהבתי את הדרך שבה הפקרת את גבך אמש, למגע ידי. שמתי לב גם לרעד הקל שעבר בגופך ולשינוי בקצב נשימתך. האמת, גם נשימתי נעתקה לרגע, אבל הסתרתי זאת בעזרת שיעול קל - כן, כן, אני יודע ששמת לב לכך.
את אוהבת אותי?
ז'אן ז'ראר (1890-1971). עורך הירחון הספרותי: "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, סתיו 1922.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
