 |
/images/archive/gallery/134/422.jpg יעל דואני ואמה.
צילום: רועי בכרך  |
|
|
|
|
| אם שמצליחה להתחבב על הורים אחרים בגן, עוזרת להתפתחות הקשרים החברתיים של הילד. אז איך יודעים מתי לקחת מרחק ולתת לילד עצמאות? |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עדי כץ
27/9/2004 10:57 |
|
|
|
|
|
|
|
אמהות, כידוע, היא מקצוע שדורש מגוון כמעט בלתי אפשרי של כישורים ומיומנויות. את צריכה להיות סניטרית, אחות רחמנייה, פסיכולוגית, אשת חינוך, וכשמגיע השלב החברתי בחיי הינוקא, גם יחצנית, דוברת ומפיקת אירועים.
יוצא חלציה של אם שלא התברכה בכושר פטפוט וחברות עלול להיקלע לבידוד חברתי. אם היא לא מסוגלת להתחנף כראוי לילדים האחרים ולאמהותיהם, הוא יכול להתחיל לתרגל טיפוס על הקירות בבית. זה מתחיל כבר בגיל הגן.
"להורים יש השפעה מכרעת על חיי החברה של הילדים, ובגילים הנמוכים הם צריכים לקחת עליהם אחריות מלאה", אומרת יעל מימון, מנהלת גני הילדים קבוצת המלחים בתל אביב. "הילדים לא יכולים לווסת בעצמם את נושא החברויות. זה עניין שמעורר הרבה רגשות בגן, בעיקר בגילי שלוש עד חמש. מאוד חשוב להם מי הולך למי אחר הצהריים".
לדברי מימון, כשההורה לא מסדר את העניינים, סוגיית המפגשים אחרי הגן הופכת לכלי ניגוח בין הילדים. "זה מתחיל עם 'אני כן אבוא אליך' 'אני לא אבוא', 'אני אזמין מישהו אחר' וכדומה. אמנם צריך להתחשב בהעדפותיו של הילד ובקשרים החברתיים שהוא יוצר בגן, אבל ההורה צריך לומר את המילה האחרונה לגבי זהות הילד המוזמן ומינון הפגישות".
"מפגשים עם ילדים מהגן במסגרת של פעילות אחר הצהריים הם חלון הזדמנויות נהדר להעצמת הקשרים החברתיים, וזה משפיע גם על המשך הקשר בגן. עם זאת, צריך לזכור שלא כל ילד מעוניין במפגשים הללו. יש ילדים ששמונה שעות בגן מספיקות להם. אחר הצהריים הם רוצים לנוח, להיות לבד או לבלות את הזמן עם ההורים. הבעיה מתעוררת כשלהורים קשה עם האינטימיות הזאת. יש הורים שנחרדים מהמחשבה שייאלצו
לבלות לבד עם הילד ומנסים לארגן לו תוכניות, חוגים וחברים מדי יום".
מתברר שהקשרים החברתיים של הילדים תלויים מאוד בקשרים בין ההורים השונים. "אנחנו מאפשרים להורים להיפגש וליצור קשרים כשהם מביאים את הילדים בבוקר ובאים לקחת אותם אחר הצהריים. אין לחץ ויש להם מספיק זמן לקשור שיחה, להסתכל על הילדים משחקים בחצר ולראות מי מתחבר למי. אנחנו יוזמים גם טיולי משפחות שמהדקים את הקשרים. הורה שלא מסוגל ליצור קשרים עם הורים אחרים - הילד שלו יישאר בצד".
כשבנה בן הארבע וחצי של עינת מתל אביב היה צעיר יותר, היא היתה צועדת מדי יום אחר הצהריים לגינה הציבורית עם מטרה מאוד ברורה, ליצור קשרים חברתיים עבור בנה. "אני זוכרת את עצמי ממש נדבקת לאמהות אחרות ומפטפטת איתן על מה שלא יהיה", היא מספרת. "גם על האמהות של הילדים בגן נאלצתי להתעלק, וזה היה די מתסכל כי הרבה פעמים זה לא היה הדדי. גרנו יחסית רחוק מהגן, ולאף אחד לא היה כוח להגיע אלינו, אז הייתי מציעה לקחת את החבר או החברה אלינו הביתה. לזה האמהות תמיד הסכימו, כי זה היה להן מאוד נוח. עשיתי את זה בתחושה של אין ברירה, כי דיכא אותי להישאר לבד אחר הצהריים. היום אני שמחה שהשקעתי בזה, כי הבן שלי מאוד חברותי. הוא התרגל לפתח קשרים ולשחק עם ילדים אחרים מגיל קטן".
היום מעידה עינת שהיא צריכה הרבה פחות להתאמץ. "יש לו כבר העדפות משלו, אני לא יכולה להכתיב לו את מי לפגוש. הוא אומר את מי הוא רוצה להזמין, ואני רק מתקשרת לאמא. כבר לא צריך לפטפט יותר מדי, והשיחה מאוד תכליתית כי כל האמהות רוצות אותו דבר. פעם זו היתה עבודה. היום אני צריכה לתת קצת עזרה ולא יותר".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"הילד הוא לא אמצעי להגשים את חלומותינו"
|
|
|
 |
|
|
|
"הקשרים החברתיים בין ילדים בגיל הרך מושפעים הרבה מאוד מהיכולת של ההורים, ובעיקר של האמהות, ליצור קשר ביניהם", אומרת דרורית אמיתי-דרור, יועצת להורים. "היוזמה באה מהאמהות, בדרך כלל על בסיס הקשר ביניהן. נכון שצריך להיות ערים למה שמתאים לילד אבל גם לא להתעלם מהצרכים שלנו כהורים. אם אני יושבת עם אימא שאני לא סובלת רק למען הילד, אני אשדר לו את זה באופן סמוי".
לדעתה, הורה צריך להיות מעורב בחיים של ילדיו אבל לדעת להתאים את הסגנון, הכמות, העוצמה והתדירות לכל שלב בחיי הילד. "בהכללה, ככל שהילד גדל, החלק של ההורה מצטמצם. בגיל בית ספר המעורבות פחות טכנית ומסתכמת בהכוונה מרחוק, אבל ההורה נשאר תמיד בתפקיד המתווך בין הילד לעולם".
אחד הגורמים העיקריים המשפיעים על מידת המעורבות ההורית בחיי החברה של הילד ועל אופיה הוא ההתנסות האישית של ההורה. "אם שחשה בילדותה דחויה מבחינה חברתית תנסה לדחוף את ילדיה לקשרים ולמעורבות חברתית כחוויה מתקנת עבור עצמה", אומרת אמיתי-דרור, "אבל אפשר למצוא התנהגות כזאת גם אצל אמא שהיתה דווקא כוכבת חברתית ומאמינה שבתה חייבת להיות כמוה".
"חשוב שנבין שהילד שלנו הוא לא אמצעי להגשים את חלומותינו הכמוסים וגם לא השכפול שלנו. צורת חשיבה כזאת רואים בעיקר אצל אמהות לבנות. הן מנסות לסדר להן את חיי החברה, כי הן רואות את עצמן משתקפות בבת. כשמדובר בבן, יש לאם יותר יכולת להפריד. דרך הבת היא רוצה להגשים את הפנטזיה של עצמה. כמובן, יש גם מקרים הפוכים - של הורים שלא זקוקים לחברה. הם מסוגרים בד' אמותיהם ולפעמים לא מזהים את הצורך בחברה אצל ילדם. ראיתי את זה בקליניקה שלי פעמים רבות אצל אמהות חד הוריות שהביאו ילד בגיל מבוגר. קשה להן להתחבר לאמהות הצעירות, והן מרגישות נוח במסגרת הביתית המצומצמת".
"בסיכומו של דבר, ההורה צריך לדאוג שלילד יהיו הזדמנויות חברתיות, אבל מהנקודה הזאת ואילך לתת לו לבחור את הקצב, הכמות והחברים שמתאימים לו ולא לדחוף. ילד שגדל באווירה של אמון, ביטחון, אהבה וקבלה יפתח כישורים חברתיים וירגיש נוח גם בהתנסויות החברתיות שלו. ההורה יכול לייעץ ולתמוך, אבל הוא צריך לתת לו לעמוד על הרגליים שלו".
"אני לא ממליצה על אף אחת מהגישות הקיצוניות", אומרת לאה רוזנברג, מנהלת המינהל הפדגוגי במשרד החינוך. "יש הורים שמצהירים שהם סומכים על הילד ולא מתערבים בשום דבר, אבל כפי שאנחנו מתערבים כשלילד יש חום, גם אם הוא כבר בן 30, כך עלינו להיות עם היד על הדופק גם במישור החברתי".
"בצד השני של הסקלה אפשר למצוא את ההורים שרוצים לנהל לילדים שלהם את החיים כי הם מאמינים שכך הם יחסכו להם מבוכות וכאבי לב. הורים כאלה לומדים בדרך הקשה שלא רק שאי אפשר לחסוך את הדברים האלה מהילדים, אלא שהם מונעים מהם חלק חשוב בתהליך ההתבגרות שבא לביטוי מגיל הגן בפיתוח מערכות יחסים, בהתמודדות עם השתייכות לקבוצה, במציאת המיקום החברתי וכדומה. הורים שמתערבים בצורה קיצונית הופכים את הילד שלהם לנכה".
"זה לא אומר שלא צריך לתמוך, לשוחח, לתת עצה טובה וכלים. צריך לספק לילד הזדמנויות חברתיות על ידי הזמנת חברים הביתה, אבל אי אפשר לעשות את הדברים במקומו, כלומר לקבוע מי יהיה חבר שלו ומי לא. כמובן, במקרים חמורים שמגיעים להטרדות של הילד ולמעשי אלימות פיזית או נפשית, יש להתערב".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מנסה ליישר קו"
|
|
|
|
|
|
|
"אני אף פעם לא יודעת עד כמה אני צריכה להיות מעורבת בחיי החברה של הילדים שלי", אומרת חגית, אם לילד בן תשע וחצי ולילדה בת שבע וחצי מיישוב כפרי במרכז הארץ. "הרבה פעמים כשאני רואה כמה ההורים האחרים מעורבים אני מנסה ליישר קו כדי לא להישאר מאחור. כשאנחנו היינו ילדים, היינו יוצאים אחר הצהריים לשחק בשכונה, וההורים לא ידעו לאן אנחנו הולכים ועם מי אנחנו משחקים. היום זה אחרת. ההורים מארגנים לילדים את החיים. אני מתלבטת אם אני צריכה ליזום או לתת להם לשבור את הראש לבד וללמוד מהטעויות".
"זה גם שונה עם כל אחד מהילדים. הבת שלי יותר חברותית מאשר הבן, אז בדרך כלל אני נותנת לה להתקשר בעצמה כדי לקבוע פגישה עם חברות, אבל אם אני רואה שהפגישה מתבטלת בגלל שטויות, למשל שהחברה עסוקה באותו רגע או משהו כזה, אני מצטערת שלא אני התקשרתי לקבוע. לבן אני הרבה פעמים מציעה ליזום את הפגישות, כי אצלו הנושא החברתי יותר בעייתי, אבל הוא כבר בשלב שהוא לא רוצה שאני אתערב".
אחד המקומות שאפשר לפמפם בהם את המעמד החברתי של הילד הוא מסיבות יום הולדת. "אחת האמהות יעצה לי לחגוג את יום ההולדת של הבת שלי במסיבת פיג'מות", מספרת חגית, "וזו היתה הצלחה אדירה. השקעתי המון, וזה יצא מאוד מוצלח. הבנות נהנו, ושמתי לב אחר כך שזה נתן לה פוש גדול מבחינה חברתית. היתה תקופה שהבנות לא הפסיקו לבוא ולבקש שנעשה עוד מסיבה כזאת בבית. אם הייתי מצליחה לשכנע גם את הבן שלי לעשות מסיבת יום הולדת לכל הכיתה זה היה משפר מאוד את מצבו".
את מוצאת את עצמך מתנחמדת לאמהות אחרות למען הילדים?
"אני יודעת שזה מה שמצופה ממני ושזה ללא ספק היה משפר את מצבם, אבל אני לא תמיד מסוגלת. אני יכולה לתת לילדים חוגים, עזרה בלימודים, אבל בעניין החברתי אני הרבה פעמים מרגישה אוזלת יד, מה גם שאני חוזרת די מאוחר מהעבודה ואין לי זמן להתקשקש כמו להרבה אמהות אחרות בסביבתי. עם זאת, אני רואה גם אמהות אחרות שלא בא להן על זה. במסיבות ובאירועים של הכיתה את רואה שלרוב ההורים לא בא להיפגש אחד עם השני, וגם אם הם משוחחים זה לא מתוך רצון כן ליצור קשר אלא רק כדי לשפר את המצב החברתי של הילד. אנשים היום מאוד שחוקים, עסוקים וטרודים בתחרות הכלכלית, ואין מקום לחברויות. הכל מונע על ידי אינטרסים".
במקרה של בעיה בתחום החברתי את מתערבת?
"כן. היתה תקופה שאחד הילדים בכיתה הציק לבן שלי, ואחרי התלבטויות התקשרתי לאימא שלו. היא אמרה שלא הייתי צריכה לחכות. היא גננת במקצועה, והיא אמרה לי שאנחנו חייבים להתערב, שאסור להשאיר את הילדים לבד. אני יודעת שגם הורים אחרים מתערבים בדברים האלה ומתקשרים למורה או ליועצת. עכשיו גם אני נוהגת כך".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
