 |
לפעמים, באיזה ערב שיש לי בו עשר דקות בהייה מול הטלוויזיה (הילד קורא במיטה, הילדה נוחרת בשלווה), אני חושבת מה היה קורה אם היינו עומדות עם הגב לקיר, מכוסות עיניים, מול כיתת יורים. היינו, זה אני וכל מי שאני מכירה שיש לה ילדים. כיתת יורים, אם אנחנו כבר בהסברים, זו מטאפורה. אבל מה זה משנה, בעצם. איך שלא תציבו את האמהות שאני מכירה, עם הגב לקיר או תלויות במהופך באיזה קרקס, ותשאלו אותן לבקשתן האחרונה - תצא להן תשובה אחת: זמן.
קצת זמן. לא משהו דרמטי, נגיד שבע דקות ביום. לא משהו דרסטי, סתם איזה רגע של פרטיות. לא משהו שנעים אפילו לקטר עליו, סתם איזו כמיהה למשהו שיחזור, כנראה, רק בעוד הרבה שנים.
הפתרון האימהי לסוגיית "אני רוצה חמש דקות לבד ביום" נחלק לשניים: אלה שוויתרו ומחכות בסבלנות, ואלה שמקמבנות. לא שהקומבינה היא להיט גדול, אבל אחת לשלושה שבועות פתאום זה מצליח, ויש לך איזה רגע לשבת עם הפינצטה בלי שאף ילד ישאל אותך "מה זה?".
"תגידי", מתקשרת אליי ס', שלישי אחר הצהריים. "בא לך להיפגש בשבת?". "רגע! ", אני שומטת את הנייד ומצליחה להציל את הילדה מקפיצת ראש מבהילה מקצה המגלשה. "מה אמרת?". "להיפגש בשבת בבוקר? קניון שבעת הכוכבים בהרצליה?". אהה, הנה נחשפת המזימה. מי שלא גר באזור, יתקשה להבין את הקודים. אבל כששתי אמהות מתכננות להיפגש לקפה ב"שבעת הכוכבים", מסתתר מאחורי הדברים שלהן טקסט אחר לגמרי. משהו בנוסח: בעלי ישן עד מאוחר, הילד שלי מעיר את הבניין עם הפאואר ריינג'רס שלו, בואי לקניון, יש שם המתקן הענק הזה, בחינם, שכל הילדים קופצים עליו שעתיים. נשתה בינתיים קפה, נסתכל עליהם מהצד, נהרוג שתי ציפורים במכה אחת. אולי הם אפילו יתעייפו ויירדמו בצהריים, וככה נרוויח זמן פינצטה.
אנחנו קובעות כמובן, ומרגע זה כל מה שאני עושה זה לשכנע את הילד כמה כיף יהיה, איזה נעים בקניון, וגולת הכותרת - הוא שוב יפגוש את הבן של ס', וכמה נחמד שגם אמא שלו וס' חברות, ועכשיו גם הילדים חברים. זה באמת מאוד מרשים, הטקסט, להוציא עובדה אחת קטנה: הוא לא לגמרי מדויק. אני וס' חברות, אין מה לומר. אבל הילדים? "הוא דחף אותי", מצביע הבן של ס' על הילד שלי, שבת בבוקר, שלוש דקות אחרי שעלו ביחד על המתקן. "לא נכון, הוא דחף אותי", מתנשף שלי. "אתה התחלת", מתעקש הבן של ס'. "מי רוצה גלידה?", אני מנסה לשבור את הלופ. "אני!", מזנק הבן של ס'. "אני רוצה פיצה!", מפתיע שלי. אנחנו קונות. בשני תורים נפרדים כמובן, ואחר כך שולפות מגבונים ומנסות להציל את מה שנשאר מחולצות השבת שלהם.
"עכשיו למתקנים!", אני מנסה להישמע נלהבת ולוקחת לגימה מהקפה שלי. פושר, כמובן. הם רצים וחוזרים אחרי עשר דקות. הם צריכים פיפי. ס' מתנדבת לקחת, אבל הבן שלי מתעקש שאבוא גם. אני באה. אחר כך מתברר שתפסו לנו את השולחן. אנחנו מוצאות אחר ושוב משגרות אותם למתקן. זה עובד למשך שלוש דקות, עד שהבן של ס' חוזר, דמעות בעיניו. "מה קרה?", נבהלת ס'. "אני רוצה הביתה", הוא מודיע. "אבל אתם חברים כל כך טובים", אומרת ס' בייאוש. "אנחנו בכלל לא חברים", מתנער הילד. "אבל אתם באותו גיל!", אני נשברת. "נכון", עונה לי הבן שלי, שריטה מכוערת מקשטת את רגלו. "אבל לא כל הילדים שהם באותו גיל הם חברים, אמא".
|
|
 |
|
 |
|
|
