 |
/images/archive/gallery/227/719.jpg מתוך הספר.
איור: גיל-לי אלון קוריאל  |
|
|
|
|
| "בית על גלגלים" עושה עבודת קודש בהסברת החשיבות של מחשבה עצמאית ואווירה חופשית |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
הילה רמלר
27/12/2004 14:07 |
|
|
|
|
|
|
|
על אף שעלילת "בית על גלגלים" מאת רעיה בלטמן מתרחשת בימים רחוקים מאוד, לפני מלחמת העולם השנייה, במקום רחוק ושונה, עיירה קטנה ברומניה, לילדים שיקראו אותו לא תהיה בעיה להזדהות עם הדמויות, המקומות והאירועים. הספר מיועד לילדים גדולים שיודעים לקרוא. הוא מנוקד, והשפה ברורה ישירה וקוהרנטית, אם כי משובצים בו ביטויים ושמות ברוח התקופה והמקום (נדונייה, ממליגה, יוסל וכיו"ב).
העלילה מסופרת מבעד לעיניה של ריה, ילדה בת 6 שאמה החולה בשפעת נוסעת לבית המרפא. ריה נשלחת לפיכך לבלות את הקיץ אצל סבא וסבתא שלה, שם היא מוקפת בדודים שלכל אחד כשרון ואופי מיוחד משלו.
בלטמן מספרת סיפור מרכזי, שהוא תיאור חוויותיה של ריה במהלך הקיץ בבית של משפחת אביה, בעיירה קטנה ברומניה, ובמקביל משבצת תיאורים של דרך החיים של היהודים בגולה.
הבית אליו נשלחת ריה שונה מבית הוריה, וריה מבינה מדוע מכנה אותו אמה "בית על גלגלים". "בבית שלנו כל דבר היה מונח במקומו. גם הבית של סבא נחום וסבתא שרקה היה תמיד מסודר. סבתא שרקה הקפידה על סדר וניקיון. כל כוס הבריקה כל צלחת הבהיקה. אסור היה להשאיר חפצים פזורים בבית. כל דבר היה צריך להיות במקום המיועד
לו. ואילו כאן... נדהמתי לראות ערמות של בגדים וכרים על הכיסאות ועל הספה. השולחן היה ערוך לארוחת ערב. היו עליו כוסות וצלחות ממינים שונים ובצבעים שונים" (העסק הזה מוכר לי, גם אמא שלי מזדעזעת משולחנות שערוכים כך, בכלים שונים וללא סדר והקפדה).
אבל לא רק הבלגן והאי-סדר מפתיעים את ריה. גם ההתנהלות בחיי היומיום שונה. היא רגילה לחינוך נוקשה, סדר יום שמוכתב לה על ידי אמה הקפדנית, כללי התנהגות, איסורים שונים ואפילו תפריט אוכל מוקפד הכולל כף משמן דגים שעליה לשתות פעמיים ביום. אמה מכינה רשימה: "בדף הזה רשמתי מה עליה לאכול במשך היום. בבוקר היא שותה כוס חלב. וגם בערב. הרבה פירות וירקות, ובשר, וביצים. הכל רשום כאן בדף. וזה בקבוק שמן הדגים שלה. כף בבוקר כף בערב".
אבל בבית על גלגלים אין תוקף לחוקים כאלו, ולאף אחד אין כוונה להשגיח על כל צעד של הילדה. "‘הכל רשום בדף‘, אמר יוסל וקרץ אלי בעינו". או, "את רוצה להתרחץ? שאל שייקה ושם חתיכת ממליגה גדולה בפיו".
"לא".
"תתרחצי מחר. היום את עייפה".
כל זה בערב הראשון. כבר אז מתחיל החופש, וריה מבינה שהדברים מתנהלים אחרת, הקיץ הזה יהיה שונה ומרתק.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
פשטות מקסימה
|
|
|
 |
|
|
|
בלטמן מתארת ילדה קטנה שמבינה דברים של גדולים. ריה ילדה חכמה ובבית של סבא וסבתא שלה לא מסתירים ממנה דברים, לא אומרים לה לשתוק ומסבירים לה את ההתרחשויות שממילא ניחשה. ריה מבינה לבד, משברי משפטים שקלטה בבית הוריה, שסרובו של סבה, אבי אמה להעניק עזרה כספית לאביה, שלל מדודתה את האפשרות להנשא. "כן ראש זקן שלי. כן ראש חכם שלי. הבחור התחתן עם כלה עם נדוניה גדולה".
את אותו קרדיט שנותנים לריה, מעניקה בלטמן לקוראיה. היא חושפת אותם לבעיות ועימותים של הגדולים, גם בעניינים של מבוגרים כמו היחסים בין הוריה של ריה, הוויכוחים המתגלעים ביניהם, הנובעים מהתסכול של אביה על כך שסבא נחום, שהוא בעל המאה, הוא גם בעל הדעה. היא גם חושפת אותם לחוסר שביעות הרצון של האם מדרך בה מתנהלים החיים בבית של הורי בעלה, לו העניקה את השם בית על גלגלים. היא אינה אוהבת את הבלאגן והמתירנות.
ריה מבלה עם דודיה, היא פוגשת את חבריהם ניקולאי וצ'יצ'ו, צועניים אמיתיים שמנגנים אתם בתזמורת החתונות,לומדת לחבב אותם ואפילו מבקרת במחנה בו הם מתגוררים. היא הולכת לחתונה בעיירה, ומבקרת את דודתה, מלכה בחנות הכובעים. בחנות במהלך משחק עם כובעים מתגלה כשרון המשחק שלה. כשמגיעה לעיירה שחקני תאטרון להעלות הצגות היא אפילו זוכה להשתתף בהצגה.
על אף שמדובר בימים אחרים, בהם לא זרמו מים בבתים ולא היה בהם חשמל, האירועים מרתקים, הדמויות מתחבבות על הקורא בקלות והמסר שמבינה ריה מובן לכל: הפשטות המקסימה, החום, האהבה, חפצים פשוטים וחיים נטולי מותרות, גורמים שמחה, הנאה וממלאים תוכן בחיים.אווירת האי-סדר והעובדה שלא כופים עליה חוקים נוקשים וכללי התנהגות, ונימוס מביאה את ריה לחוות הרפתקאות, גילויים ורגשות עזים. גם כאן סומכת רעיה בלטמן על הקהל הצעיר שיבין בין השורות לבד את ההבדל בין טוב לרע ואיפה עובר הגבול.
את הספר איירה גיל-לי אלון קוריאל. איורים המתארים מספר אפיזודות מהנרטיב. האיורים בשחור לבן (מלבד על עטיפת הספר), פשוטים, צנועים ואינם מתחרים בעלילה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בלי שום הכנה מוקדמת
|
|
|
|
|
|
|
המשפט האחרון בספר, גרם לי להריץ את הסיפור והדמויות במוחי, הפעם בצורה שונה והכל קיבל משמעות נוספת: "כאן מסתיים סיפורי על אותו קיץ. כעבור שנה עלינו לארץ ישראל, אבא, אמא ואני. סבא סבתא שייקה ומלכה נספו בשואה. נשארו איתי רק הזכרונות".
שנים של ימי זיכרון, צפירות, סיפורי שואה, תמונות, עדויות, ספרים וסרטים התחברו והפכו מציאות במשפט אחד.
אולי בגלל שלא היה שום רמז בעלילה על רוחות מלחמה, אנטישמיות ושנאה. הנאצים ותאי הגזים לא היו ברקע בכלל. רק סיפור על אנשים, משפחה חמה, אירועים ומלאכים כחולים על הקירות. ללא כל הכנה, דמויות כמו דוד שייקה ודודה מלכה הצעירה, היפה והעצובה בשל העובדה שלא נישאה לבחיר ליבה, הפכו לקורבנות של אותה זוועה.
יש שלושה ספרים שמשפטי הסיום שלהם נרשמו במוחי. אלה "חסות" של סמי מיכאל, "בעל זבוב" של וויליאם גולדינג ו"אהבה בימי כולירע" של מארקס. גם המשפט האחרון של "בית על גלגלים" ייחרט במוחי.
"בית על גלגלים" מאת רעיה בלטמן, הוצאת כתר, ראשית קריאה
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
