 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב שונאת טיולים, אז למה שהילדים שלה יסבלו מההובי המטופש הזה? |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
23/2/2005 12:04 |
|
|
|
|
|
|
|
בערב שבת, קצת לפני סוף היומן, מתבררת באחת האמת המרה. הגשם חלף עבר לו, ולנו אין רבע תוכנית מגירה. ג' דווקא מתקשרת אליי בתשע ורבע ובאמתחתה הצעה קוסמת ביותר: את הבעל היא שיגרה בגפו לאיטליה, את הילדים היא פיזרה אצל הסבתות, את הבוקר שיבוא היא רוצה להקדיש לי. "שמת לב כמה זמן לא שתינו קפה יחד?", היא מאשימה. "אני לא בעלך, זה לא עובד עליי", אני משקרת. "וחוץ מזה, אני חולה. וחוץ חוץ מזה, הבטחתי לילדים שנצא איתם לטיול איזה שבת".
"הגיע הזמן שתחליטי מה את", נועצת ג' את הסכין, ואחר כך מסובבת בחדווה. "אשה משוחררת, או עבד של שבת. אה, וגם קניתי לך מתנה ליומולדת". " היומולדת שלי היה לפני חודש וחצי". "זה רק מראה לך כמה זמן לא נפגשנו". אני מחזירה את השפופרת לכנה בלב כבד.
כבר שבועיים שאני משווה עם אמהות מהכיתה איפה היו הילדים, ויוצאת ראשונה מהסוף. פעם אחת אילת, פעמיים גליל, ראש הנקרה אחד וסיבוב מחופף בירושלים. באטרקציות לילדים אני דווקא מובילה, וגם במוזיאונים אפשר לסמן לי וי. הבעיה מתחילה ונגמרת עם המקומות המרגיזים האלה, שלא התקינו בהם מזגן. הסחנה, אותו מעיין בצפון, למשל. "תשמעי", מרחמת עליי אמא אחת. "אם אתם לא מצליחים לבד, אתם יכולים להצטרף אלינו. התארגנו כמה הורים, ואנחנו נוסעים מדי פעם לטיולים". "אני אשמח", רסק של אבני גרניט מידרדר לי במורד הוושט. "רק שבעלי, לא יודעת, אני לא בטוחה שהוא בנוי לזה".
"את הרי הסוציופתית של המשפחה", קובע יקירי בסיפוק כשאני מספרת לו על ההצעה, "אז כדאי שתפסיקי להתחבא מאחוריי. וחוץ מזה, שנינו יודעים שטיולים כאלה הם לא בשבילך. את זוכרת יפה מאוד כמה זמן לקח לך לטפס לאוטו מבריכת המשושים". בסדר, אני זוכרת, וגם הפקתי לקחים. טיולים ראוי להם שייערכו במישור. מצד שני, מטפס ועולה לו החשש המבהיל לפיו עניין הלא לצאת לטיולים היא תכונה משפחתית שעוברת בתורשה. "תדע לך, שכיתה שלמה צחקה עליי חודשיים, כי ההורים שלי לא לקחו אותי למספיק טיולים", אני פולטת.
יקירי נדרך. עשר שנים אנחנו יחד, אבל את הסיפור הזה הוא טרם שמע. "פשוט קיבלנו לעשות עבודה על תחבורה", אני מתחילה לספר ומתחרטת כבר אחרי שש מילים. "ועשיתי על רכבות". "איפה הבעיה?" משתיק יקירי את הכדורגל. "הייתי אצל סבתא שלי ופתחתי אנציקלופדיה עברית, לא כל כך שמתי לב שהיא משנת 56' או משהו כזה, והעתקתי חופשי את הערך 'רכבות', ותאמין לי שהיה מאוד לא נעים". "למה, כמה קיבלת?". "לא קיבלתי ציון. היתה שם רק הערה, שאולי לא שמתי לב, אבל הרכבת לבאר שבע נסללה כבר מזמן ושיש גם רכבת לנהריה".
האבא של הילד חושב רגע. "אין לך מה לדאוג בעניין שלו", הוא אומר. "לקחתי אותו בשנה שעברה לבאר שבע ברכבת, ובנהריה הרי היינו איתו כשנסענו לראש הנקרה". האמת, הוא צודק. זו כמובן הטמנה נאה של הראש בחול, אבל אם בודקים אחד לאחד, אז כן. את הבור העמוק בו מעדתי, יעבור הילד מהצד.
"אז מה אתה אומר?", אני מציצה בשעון. עוד לא אחת עשרה. ג' בטוח ערה. "אני אומר שמגיע לכן ללכת לבית קפה". "אבל הבטחנו לילדים טיול, לא?", אני אומרת בקול קטן. "אני ארד איתם לגינה ואמלא להם קצת מים בבריכה". "זה לא טיפשי קצת?", "לא יודע", מחזיר יקירי את הקול לכדורגל. "גם הסחנה מקום קצת טיפשי, לא?".
לכתבה זו לא ניתן להשאיר תגובות. מה שכן, אפשר לשלוח מייל ישר לעינת
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
