 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| דווקא עינת ניב הייתה צריכה לדעת טוב יותר: לילדים לא תמיד אומרים את האמת |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
9/3/2005 11:02 |
|
|
|
|
|
|
|
אני תופסת את דבי בנייד. אם הזיכרון שלי עובד, הילד שלה פנוי היום. ג'ודו יש לו ביום ראשון, פסנתר בשני וברביעי. שלישי וחמישי, אם אנחנו עומדים יפה בתור, יכולים להיות שלנו. רק ששכחתי לקבוע מראש, ועם ילד משועמם בן שש, שמקפיץ כרגע כדור בין הטלוויזיה לעציצים, נשאר לי רק לקוות לטוב.
"קבעתם עם מישהו להיום?", אני יורה מיד כשאני שומעת את ה"הלו" המרוט שלה. "כי אנחנו רוצים להזמין את עידו אלינו". דבי שותקת רגע. קולות הרקע שבוקעים מדיבורית הרכב שלה לא מותירים מקום לספק. עוד שלוש דקות היא נכנסת בעמוד מרוב עצבים. "רגע, ילדים!", היא שואגת לבסוף. "אני פשוט לוקחת את הילדה לבלט, את רוצה לבוא לאסוף את הילד מכאן? אני חייבת להישאר מאחורי הזכוכית של החוג. אם הילדה לא רואה אותי", היא חותכת במהירות לאנגלית, "שי פריקס אאוט".
"מתי לבוא?", אני מסמנת לילד לנעול נעליים. חבל על כל שנייה. "אמא!", צרחת ילדים איומה בוקעת מהדיבורית של דבי, ואחריה חבטה עמומה. "הכל בסדר?", אני נבהלת. "הכל בסדר", דבי נשמעת שלווה באופן קצת מפתיע. "פשוט, היה כאן איזה חתול על הכביש, שהלך עכשיו לישון". עשר דקות אחר כך, כשאני אוספת את עידו מהבלט של אחותו, אני מתקשה להתאפק.
"את באמת חושבת", אני מושכת בשרוול של דבי, "שהילדים לא מבינים שהרגת היום חתול?". דבי בוהה בי במבט מופתע. "ילדים מאמינים למה שאומרים להם", היא עונה לאט. "אני משוכנעת שיש דברים שגם את לא מספרת לילדים".
זה מציק לי, המשפט הזה של דבי, כי למיטב הבנתי אני לא מחסירה מהילד מידע חיוני על חתולים דרוסים, סבתא אחת שקבורה עמוק באדמה ולא מלווה אף אחד מהשמיים, ושיניים שנופלות ללא עזרתה של פיה; אבל ליתר ביטחון, אני בכל זאת שוטחת את סיפורו של החתול הדרוס באוזני האבא של הילד. "תגיד", אני חושבת על ניסוח הולם. "קורה לפעמים שאתה אומר לילד דברים לא נכונים?".
"ברור", מביט בי האבא בתימהון. "לא שמת לב שהילד כבר לא מקליט לנו יותר על הקלטות הישנות של הווידאו?".הוא צודק. אבל לא העליתי בדעתי שמדובר במזימה. "למה, מה אמרת לו?". "שאם לוחצים על הכפתור של הרקורד", מחייך יקירי בסיפוק, "הבית יכול להתפוצץ". "אתה לא נורמלי", אני נאנחת. "חכי", מתפעל יקירי מעצמו. "ויש גם העניין עם העוף". "העוף של ארוחת הצהריים?", אני נבהלת. "איזה עניין יש איתו?". יקירי לא עונה. במקום זה הוא קורא לילד.
"תגיד", הוא פונה אליו. "אתה אוהב את העוף שאמא מכינה לך לצהריים?". הילד מהנהן. "ותגיד", ממשיך האבא. "אתה יודע ממה הוא עשוי?". "מה, הפולקע?", תוהה הילד. "אבא אמר שמכינים את זה מסלעים מיוחדים שמבשלים הרבה זמן". אני מאוד משתדלת לא להתעלף. הנה משהו שאפשר לתקן כבר עכשיו.
"זו טעות", אני מתחילה. "פולקע זה פשוט חלק של העוף". "תשאירי את זה ככה", מייעץ האבא במבט מזרה אימים. "הי דזנט נואו מה זה צ'יקן". " ואתה יודע מה זה עוף, כן?", אני ממשיכה תוך התעלמות מנפנופי הידיים העצבניים של האבא. "עוף זה עוף", מבאר הילד. "לא", אני מתעקשת על עובדות החיים. "עוף זה תרנגולת. פולקע זה חלק מהתרנגולת". האבא טומן את ראשו בין ידיו, מבט של ייאוש מציף אותו. "איכס!", מזדעזע הילד שאוהב לאכול סלעים. "תרנגולת? בחיים אני לא אוכל את זה יותר".
לקטע זה לא ניתן להשאיר תגובות. מה שכן, אפשר לשלוח מייל לעינת
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
