 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| רק רצועה של דוגמניות עם תחת מושלם מפרידה בין הקפה של עינת ניב לערימה של ילדים מופרעים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
16/3/2005 13:02 |
|
|
|
|
|
|
|
"אז מה את אומרת," פותחת ג' את שיחת הקיטורים השבועית שלנו, ומיד שוברת ימינה בלי לאותת. "בא לך להיות אישה טובה ביום שבת."? זו שאלה שאין דרך לצאת ממנה טוב, אז אני פשוט שותקת. "חשבתי שנלך עם הילדים לפארק הירקון," מפרטת ג.' "את יודעת, קצת מתקנים, קצת חרא של סוסי פוני. אז מה,"? היא חוזרת למשפט הפתיחה שלה. "מה את אומרת."?
"עם כל הילדים."?
"מה איכפת לך," היא מפצירה. "יהיה כיף."
האמת, לא איכפת לי. הילד מתחנן כבר שבועיים לטייל בשבת, הילדה רואה דשא בעיקר בקלטות של הטלטאביז, האבא של הילדים יעריץ אותי יומיים על השעתיים הפרטיות האלה. "קבענו," אני עדיין מהססת. "אבל רק אם יהיה יפה בחוץ."
בחמישי בערב מתברר שיפה כבר לא יהיה. "אבל אל תבריזי," מפצירה ג.' "מצאתי לנו מקום מעולה. ג'ימבורי גדול כזה, ליד קריית שאול." "אני לא סובלת את המקומות האלה," אני נאנחת. "למה,"? תוהה ג.' "יש חניה, יש 'קפה ג'ו' בפנים, יש מתקנים לכל הגילאים. הילדים יקפצו בבריכה של הכדורים, ואנחנו נשב על קפה ונדבר."
בשבת בבוקר עדיין קצת קשה לאמוד את עוצמתה של הבאסה, פשוט כי תור קטן בכניסה מסתיר את מה שמחכה לנו בפנים: עשרות אמהות בטייטס, כמות בלתי ספירה של ילדים, מוזיקה מחרישת אוזניים מקלטת הג'ימבורי של דליה בר-שישת, ואולי הרגע המכאיב מכל: האחוריים המרהיבים של הדוגמנית שירלי גליק, המזכירים לכולנו שלמרות שהגיל דומה, ולמרות שכולנו צעקנו יפה בלידה, יש נשים שהצירים רק העיפו להן את התחת למעלה.
ג' דווקא מסננת משהו עדין, רק שאין לנו זמן לפתח את הנושא. הילדה שלה איבדה את הקוקייה, הילדה שלי מאיימת לצנוח מאיזו מגלשה. אנחנו מתפצלות בזריזות. הבנים מתפזרים בשטח, ומאותו רגע אנחנו מודיעות זו לזו בצעקות היכן ראינו אותם לאחרונה. הבנות, שצעירות מהם בשלוש שנים, זקוקות להשגחה צמודה.
"תני לה במבה או משהו," מצמידה אליי ג' את הילדה שלה, אחרי שברור שלשבת בנחת כבר לא יהיה כאן. "אני אביא לשתינו קפה, לא."? ובכן, לא. זאת אומרת, ג' דווקא הולכת להביא קפה, רק שאת חגיגת הבמבה מסיים מקץ דקה השומר, שמסביר שהאוכל מקלקל את המתקנים. אז עד שג' חוזרת, אני פשוט מחזיקה את הבנות בשרוולי החולצה.
"הנה אמא באה,"! אני מצביעה על ג' המפלסת את דרכה עם שתי כוסות נייר, "הנה אמא באה עם קפה, ותיכף נשכח שאנחנו כאן."! אבל גם זה לא קורה. כי בתוך שנייה מופיע שוב השומר. הפעם, מתברר, שגם קפה אסור לשתות. "אבל אתם מוכרים פה קפה,"! אני אומרת בייאוש, "אז למה אסור."? השומר מביט בי בהפתעה. "מותר לשתות, אבל בפינת ההורים. הנה, שם," הוא מצביע על אזור מרוחק. "שם אפשר."
אני אומרת בסדר, ושותה הכל בלגימה אחת. ג' מוותרת על הקפה, והולכת לחפש את הבנים. "הם בסדר," היא צונחת על כרית הג'ימבורי הסמוכה. "אז תגידי," היא מפנה אליי את המשפט האישי הראשון מאז שנכנסנו להאנגר. "מה קורה."? תחת מושלם חולף בין שתינו, וקוטע את תחילתו של הדיאלוג. "שירלי גליק הלכה, לא,"? אני מתבלבלת. "כן," נאנחת ג.' "אבל עכשיו הגיעה גלית פרבר."
אנחנו מביטות זו בזו בייאוש גדול. "רוצה להיות אישה פחות טובה,"? לא יפה, אני יודעת, אבל מתפלק לי בכל זאת. "בטח שאני רוצה," מחייכת ג.' "אבל עשיתי שניילדים. כמה רעה אני כבר יכולה להיות, תגידי לי".
לקטע זה לא ניתן להשאיר תגובות. מה שכן, אפשר לשלוח מייל לעינת
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
