 |
/images/archive/gallery/286/652.jpg מסעדת ג'קומטי.
צילום: מתוך האתר  |
|
|
|
|
| שגיא כהן מציע פרשנות נועזת לאוכל האיום שמוגש בג'קומטי: מדובר בפארודיה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
שגיא כהן
8/4/2005 10:06 |
|
|
|
|
|
|
|
אחת הטעויות הרווחות לגבי אמנות מודרנית היא שהאמנות הזו צריכה להיות נגישה לכל. האבחנות המלומדות שנשמעות לא פעם מפי בורגנים בוטחים, ש"גם הילד שלי יכול לצייר ככה" או "מה הקשקוש הזה אמור להביע" מפי בורגניותיהם הידעניות, מלמדות על אשליה רווחת ביחס לאמנות. אמנות מודרנית היא לא משהו שאתה אמור להבין אינסטינקטיבית טוב יותר מכפי שאתה אמור להבין אינסטינקטיבית פיזיקה מודרנית או ביולוגיה מולקולרית. אמנות מודרנית היא שפה, וכמו כל שפה אחרת, כדי שתוכל ליהנות מהשירה הכתובה בה אתה חייב קודם כל ללמוד בעל פה את לוח הפעלים היוצאים מן הכלל.
מצד שני, העובדה שרק יודעי חן מעטים אכן דוברים את שפת האמנות המודרנית גורמת לטענה שנשמעת לעתים קרובות, שעל פיה באמנות בת זמננו "הכל הולך". אין סטנדרטים, אין אמות מידה, אין שקיפות. ולכן, לעתים, שרלטנים מקושרים היטב מצליחים להפוך היום לדמויות אמנותיות מרכזיות.
נראה שהדרך היחידה להבין את ג'קומטי, המסעדה שנמצאת בגן הפסלים של מוזיאון תל אביב, היא על רקע המחלוקת הזו. ואני רוצה, לפיכך,
להעלות כאן פרשנות נועזת: ג'קומטי היא לא מסעדה, היא ניסיון לדקונסטרוקציה ביקורתית של אוכל. ניסיון להציג, כמו שאוצרי אמנות מבריקים עושים לעתים, את המלך במערומיו. לוקחים תמונות שציירו אורנג אוטנגים, מציגים אותן בקונטקסט המכובד של מוזיאון (עם קטלוג מלומד ואפילו פוסטר) וחושפים בילדותיות משובבת את ערוות עולם האמנות.
ג'קומטי, כך התרשמתי, הולכת בדרך דומה: היא מגישה מנות שנושאות שמות אמיתיים ומוגשות בסביבה המוכרת המתקראת "מסעדה", ולמרות זה הן לעולם הקולינרי פחות או יותר מה שציורים של אורנג אוטנג הם לעולם האמנותי. במילים אחרות: אכלנו בג'קומטי ארוחה כל כך גרועה, שאילו היינו מבקרי אמנות, היינו סבורים שמדובר במעשה חתרנות אמנותי, בסוג של מיצג מתמשך שמוצג במרתפי מוזיאון תל אביב, בפריצת דרך קונספטואלית מרתקת שבסופו של דבר, כשהאמן הצנוע שהגה וביצע אותה יגיח מהצללים ויחשוף את כוונותיו, כולנו נוריד את הכובע ונהיה גאים שזכינו להיות חלק ממנה. כי אחרת, פשוט אי אפשר אפילו להתחיל ולהבין את אימת מה שאכלנו שם.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
חזרה לימי התום
|
|
|
 |
|
|
|
ואם כבר פתחנו בנימה דקונסטרוקטיביסטית, נמשיך, ברשותכם, בתהייה פילוסופית: האם אדם שאיננו מסוגל להכין טחינה, צריך לפתוח מסעדה? טחינה. לא סופלה שיעלה כתופח, לא מרנג שיעלה כפורח, טחינה. אותו נוזל אפרפר וחסר תהילה שהכנתו היא, כנראה, השיעור השני בקורס לטבחים. מיד אחרי חיתוך העגבניות. כי בג'קומטי לא מצליחים להכין אפילו טחינה (למרות שבתחום חיתוך העגבניות המסעדה הזו היא אלופת עולם: על אחת העבודות שהוצגו בפנינו היו עגבניות בלא פחות משישה מצבי צבירה).
אחת המנות הראשונות שם נקראת בקטלוג "קבב דגים בטחינה ורוקט". הטחינה שמגיעה מתחת למנה הזו נראית כאילו היא הניסיון הראשון בהיסטוריה להכין טחינה מחמאת אגוזים וממסטיק בזוקה. יש לה מרקם צמיג כשל חמאת אגוזים זולה, טעם מתקתק כשל בזוקה, והיא מתאימה לקבב דגים בערך כמו שוקולד למריחה. מצד שני, קבב הדגים היה מהסוג ששום דבר, אבל שום דבר, לא יכול היה להציל. למען האמת, ספק אם השם שבחר האמן לקונסטרוקציה התלת מרחבית הזו, "קבב דגים", מיטיב לתאר את העבודה. ייתכן שנכון יותר היה לקרוא ליצירה "גפילטע פיש שנדרסו על ידי נגמ"ש והושארו על הכביש מהצהריים כדי שיפתחו ארומה עסיסית של דגים".
העניין הוא, וכאן אני דווקא מבין את האמן, שאולי תיאור פרטני ומדויק שכזה היה מעלים את אלמנט ההפתעה החיוני כל כך לקומוניקציה פורה בין אמן לקהלו. ואגב,המתכנה רוקט?העלים נראו כאילו היו חלק מזר שמישהו השליך לעבר הגפילטע הדרוסים.
מנה ראשונה אחרת היתה ניוקי רוזה. ושוב, צריך להוריד את הכובע בפני האמן: תחת מסווה של מנה בנאלית הוא הצליח ליצור שפע רמיזות משעשעות לעולם הילדות וליצירה הספונטנית של ימי התום. הניוקי היו עשויים (או לפחות ככה זה נראה) מפלסטלינה צהובה, והרוטב הזכיר את אותם נסיונות קולינריים של ילדים בני שלוש שרואים את ההורים מבשלים ואז מערבבים בחיוך מלאכי קצת קטשופ עם מה שנשאר על השולחן. והגאונות? עד כמה שאני יכול לקבוע, לא היה במנה קטשופ. רק טעם של קטשופ. וזו גדולה (אגב, כדי שתבינו עד כמה: גם פלסטלינה לא היתה, או לפחות ככה נדמה לי).
למנה עיקרית קיבלנו דג שהיה, עד כמה שהבנתי, התרסה כנגד הקביעה שהאמנות של פעם היתה טובה יותר. חוסר הטעם המוחלט שלו יכול היה להתפרש בקלות כניסיון להפריך את הקביעה שבימים ההם האמנות הקפידה על טוב טעם. הירידה המופתית של האמן לפרטים מחייבת קרדיט ראוי גם לשחקני המשנה, המלצריות: נראה שנרגנותן המוקצנת היא - לא פחות ולא יותר - סוג של פרודיה מתוחכמת על תפקיד המבקר באמנות בת זמננו. בראבו! ושוב: בראבו! יצאנו, כמו אחרי כל מפגש עם אמנות חדשנית ופורצת דרך, הלומי חושים.
ג'קומטי, שאול המלך 27, טל': 03-6951993. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
