 |
/images/archive/gallery/287/195.jpg עופרה ושרית.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| הבלגן בבית מטריף אתכם? עופרה ושרית מלמדות שזה בסדר "להעביר" את השמטעס לפח |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
רותי רוסו
10/4/2005 11:06 |
|
|
|
|
|
|
|
"אני לא מבינה, בשקיק הזה, זה סוכר? הרי יש עליו לוגו של חברת קפה, איך אפשר לדעת שיש בפנים סוכר? סימון מבלבל יכול לשגע אותי", כך, במשפט אחד, שוטחת בפניי עופרה איתן, מקימה ושותפה בחברת "הכל במקום", את משנתה. שרית גושן, הצלע השנייה של החברה, מצטרפת אליה למחאה נגד שקיות הסוכר בבתי קפה. אחרי שהשתיים הגו תורה שלמה של ארגון, מיון, סידור וקטלוג, אין כמו האי-דיוקים הקטנים שמציבים בפניהן החיים כדי לערער אותן משלוותן.
"הכל במקום", החברה שתבוא אליכם הביתה ותכריח אתכם, ובעיקר אתכן, להתמודד עם כל הבלגן שאגרתם בחורים השחורים שבארון, נפתחה לפני כשבע שנים. הן היו אז שתי נשים צעירות, איתן מעצבת פנים וגושן שיננית, חברות טובות עם חלום להקים עסק משותף. איתן הגתה את הרעיון לאחר שניצלה את קישורי הארגון שלה
בסיוע לקרובי משפחה לפני מעבר דירה. הן החליטו להתחיל בקטן.
מה הכוונה בקטן? פעם שאלו אותן, בראיון למגזין עסקי, כמה עלה להן להקים את החברה. הן ניסו לחשב: אין משרד, אין יועצת ארגונית ואין חומרי גלם. לעומת זאת, יש שרפרף (היה כבר בבית), סולם (כנ"ל), מחשב אישי (בחדר של הילד), סלולרי (ל-21 אחוז מהישראלים יש כבר שניים) וטוש סימון (צריך לקנות!).
אבל מאז עברו שבע שנים, והעסק הקטן שמסדר דירות גדל והתפתח. נוספו לו שני צוותים של שש בנות כל אחד, וגושן ואיתן כבר כמעט לא מגיעות לבתים עצמן. גם מבחינת התכלית של העסק הן התרחבו. "אחרי הכתבה הראשונה ביקשו ממני שנעזור להעביר דירה", מספרת גושן, "ישר אמרתי כן. אחר כך הזמינו אותנו למיין ניירת, לסדר משרד, לארגן ארון. הקונספט עצמו עדיין מתפתח".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
צריכות עזרה? צילום: לע"ם
|
|
|
 |
|
 |
|
לא לזרוק. להעביר
|
|
|
 |
|
|
|
בכל התמונות שלהן מוצגות איתן וגושן עם סרבלים. אולם בפגישה הן מציגות תדמית אחרת של נשות עסקים מטופחות. אין ספק שהן הצליחו. הטלפון לא מפסיק לצלצל והן יורות הנחיות, קובעות פגישות ומתאמות צוותים תוך כדי ראיון. במקביל אי-אפשר להפסיק אותן מלדקלם את האג'נדה שלהן ותוך שעתיים של שיחה עם השתיים, גם אני יוצאת משוכנעת שאם אסדר את הסכו"ם סוף-סוף, הכל בחיים יהיה פשוט יותר.
איך פועלת השיטה?
גושן: "הכל זה בעצם שפה שצריכה להיות ברורה לכולם. השפה הזו אינה אונסת את הבן אדם, אלא מתאימה את עצמה אליו כך שהוא יוכל להשתמש בה גם בהיעדרנו, ויוכל למצוא בכוחות עצמו, בלי שום בעיה ועל סמך היגיון בריא, דברים שסידרנו בשבילו".
אין כמעט דבר שמכעיס את השתיים יותר (חוץ משקיות הסוכר) מפתרונות זמניים. "כשאנחנו נמצאות בבית של מישהו, אנחנו מקפידות להזכיר כל הזמן את המטרה שלשמה באנו", אומרת גושן. "לכן אסור 'לשים בצד', 'למצוא פתרון אחר כך' או 'לא עכשיו'. אחד התפקידים שלנו זה גם לגרום לאנשים להוציא מהבית דברים שכבר לא צריך".
לזרוק?
"אנחנו לא משתמשות במילה 'לזרוק'. גם לא ב'להיפרד', אלא ב'להעביר'. לפעמים בחירה של מילה יכולה להיות מאוד משמעותית".
במסגרת ההתקוממות נגד פתרונות זמניים, השתיים גם מוחות באופן גלוי נגד שימוש בשקיות לאחסון. "אי-אפשר לערום אותה", הן מסבירות, "אי-אפשר לקטלג בתוכה את הדברים. אי-אפשר לסמן מה יש בתוכה. במקום זה צריך לשים את הדברים בקופסאות, לכתוב עליהן באופן כללי מה יש בתוכן, ולסמן תאריך מתי הן נאספו, למשל 'מכתבים ארה"ב'".
את חוש הארגון של שתיהן הן קיבלו מהבית. הן מספרות שכשאמא של איתן, הנחשבת לאופה מצוינת, מתבקשת לספק מתכון לעוגה, היא תמיד מתחילה ב"קודם כל תקומי, תתרחצי ותתלבשי".
אבל על אף שהיכולת הארגונית שלהן הגיעה גם מהאב, כיום הן מעסיקות רק נשים. "יש לכך כמה סיבות", הן מסבירות. "ראשית העבודה נעשית כמעט תמיד מול נשים. הן אלו שמזמינות אותנו ברוב המקרים. די מהר נוצרת אווירה אינטימית. אנחנו יכולות להגיע בתוך רבע שעה למקום ששום פסיכולוג לא היה מגיע. מספיק שנפתח ארון ואז נראה שהגברת מתחילה לבכות. מתברר שזה ארון של הבן שלה שנהרג בצבא והיא לא פתחה אותו כבר שנים. בגלל זה חייבים להיות רגישים וקשובים, אחרת אי-אפשר לקלוט שהחלק הכואב הזה נמצא גם בעוד ארונות בבית וצריך להתייחס אליהם בהתאם".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קטע של נשים. צילום: לע"ם
|
|
|
|
|
|
|
סיפורים בין הארונות
|
|
|
|
|
|
|
לאיתן ולגושן יש המון סיפורים מהבתים שהיו בהם, רובם כואבים ומלווים במוות, בשכול, במחלה, בבדידות ובזקנה. הרבה מהאנשים שנזקקים לשירות נקלעו לאיזושהי מצוקה נפשית, והסדר שהן עושות מהווה נקודת פתיחה לשיקום. חלק מהסיפורים מצחיקים ביותר וכוללים מוזרויות קשות. הן מאוד דיסקרטיות ולא מסגירות שמות או סימנים מזהים. ניכר שהן כבר כמעט לא מופתעות ממה שהן רואות.
"כל שיחת טלפון אלינו מתחילה באותו משפט: 'בלגן כזה עוד לא ראיתן'", הן אומרות. "האמת, שראינו כבר הכל. כמעט שאין בלגן היום שיוכל להדהים אותנו. זו גם הסיבה שאנחנו תמיד נעבוד בזוג. זה הרבה יותר קל להתמודד עם העבודה הזו, עם הסיפורים שנחשפים אליהם, עם האנשים והדרישות המוזרות, כשיש מישהי איתך".
מאיפה בארץ מגיעות עיקר הפניות?
"מירושלים ומאזור השרון, אבל גם ממקומות אחרים".
איזה סוג אוכלוסייה?
"מידיום-רייר. נשים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני פלוס. העשירים באמת לא צריכים אותנו. תמיד אלה יהיו אנשים עסוקים ביותר".
עסוקים במה?
"האמת? בעיקר פסיכולוגים פונים אלינו. אולי כי הם מבינים שזה לא בושה להזדקק לעזרה".
כמה בתים כבר סידרתן?
"לפחות אלף".
ובכל בית יש סיפור?
"לפחות אחד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תחרות תעשה לנו רק טוב
|
|
|
|
|
|
|
בתחילת דרכן שמרו גושן ואיתן גם על העבודות הקודמות שלהן, אולם בשנתיים האחרונות הן מתרכזות אך ורק בזה והביקוש הולך וגדל. אבל זה נכון שעדיין לא מעט אנשים מתקשים להבין את הקונספט וחושבים שמדובר בעוזרות בית. "אחרי שפרסמנו מודעה בעיתון שבה כתבנו 'השנה הסדר אצלכם' קיבלנו הרבה טלפונים מאנשים שחשבו שאנחנו גם מנקות", הן מספרות. "בגלל המחשבה הזו קשה להם להבין את המחירים שלנו".
מה הגבול בין סדר לאובססיה?
"אובססיה מנהלת אותך ובסדר אתה המנהל. יש אנשים שמעולם לא לימדו אותם לסדר, אבל אנחנו נותנות להם את הכלים. זה ממש כמו דיאטה. אנחנו גם מבחינות בין שני סוגי טיפוסים: המאורגן והמסודר. אצל המסודר הכל מקופל יפה, אבל אין שום היגיון. אצל המאורגן יש מיון הגיוני, יש חלוקה לקטגוריות, אבל אין סדר פנימי".
קמו לכן מתחרים?
"עוד לא קמו, אבל יקומו. זה רק טוב. ככל שהתחום הזה יגדל השירות יהפוך ללגיטימי".
מה צריך לקנות או להכין לפני שאתן באות?
"כלום. אנחנו לא רוצות להכניס לעוד הוצאות. חלק מהעבודה זה למצוא פתרונות מקומיים. לנצל משהו ששימש לדבר אחד, לדבר אחר. פעם אחת לקחנו אשה זקנה שעזרנו לה לעבור דירה, לחנות 'עשה זאת בעצמך' כדי לקנות שידה. אנחנו מעדיפות לא להתעסק בזה, אבל במקרה ההוא ידענו שאף אחד מהילדים שלה לא יטרח לעשות זאת. אם לא היינו לוקחות אותה, זה פשוט לא היה מתבצע".
מה מרגש אתכן?
"אנשים שמדווחים לנו שהסדר עשה להם שינוי בחיים".
ומה מאתגר?
"בלגן, כמובן. אבל בגלל זה צריך שתיים. לאחת מאיתנו יכול להיות באמצע רגע של שבירה. תמיד לפני הסדר הבלגן מחמיר ונראה חסר תקווה. ככה השנייה מתעשתת ומעודדת את האחרת".
מה הלאה?
"אנחנו עומדות לפתוח חנות יד שנייה. זה יהיה רשמי. אנשים יידעו שהדברים הולכים לשם. גם מי שלא נעזר בשירות שלנו וירצה שיבואו לקחת את הדברים מהבית, יוכל להיעזר בנו. אנחנו נגיע אליו. חלק מהרווחים ילכו לתרומה, אבל עוד לא גיבשנו את הקונספט עד הסוף. מבחינת כוח אדם השאיפה היא שיהיו לנו סניפים עם צוותים בכל הארץ".
מה עם ספר?
"בתהליך גיבוש. וגם תוכנית טלוויזיה".
יש עלייה בדרישה לפני החגים?
"כן, בעיקר מהאוכלוסייה הדתית. אזור פסח וראש השנה חזקים במיוחד. אבל אנחנו לא מעלות מחירים בגלל זה".
בני המשפחה שלכן גם כל כך מסודרים?
גושן: "לבעלי יש אזור בגינה מאחור שהוא יכול לבלגן. הוא משוכנע שהכל מסודר שם כמו חיילים, אבל אני יודעת שזה זוועה. הבת הגדולה שלי התחילה להפנים את הנושא. מותר לה לבלגן כמה שהיא רוצה, אבל היא חייבת לסדר אחר כך. פעם באו אליה חברות והן פשוט הפכו לגמרי את החדר. כשהן הלכו היא נשארה עם כל העבודה ובכתה שהן לא עזרו לה. הסברתי לה שאם היא היתה מחזירה את הצעצוע למקום כשהיא מוציאה אחד חדש, היה לה הרבה יותר קל. מאז אני רואה שהיא מקפידה".
איתן: "אני ובעלי חולקים את המשרד בבית. הצד שלו נורא מבולגן ונמאס לשנינו שאני מעירה לו. הוא אמר לי שאם זה מפריע לי שאני לא אסתכל, אז הבאתי פרגוד ושמתי בינינו".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
