 |
 |
|
|
| אפשר לפתור את זה בכיבוי צופי |
|
|
|
| קרב תרנגולים של ישן מול חדש הכניס קצת רוח חיים במדורת ל"ג בעומר של טלי תקומי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למען הגילוי הנאות, אני מחוייבת לציין שאני מתעבת את החג הזה. יש לציין כי אני גם שונאת אותו. יתמה הקורא. שיתמה. הילדים אולי מתים על החג הזה. אני לא. מותר לי. אולי זה בגלל שהילדים חושבים על מרשמלו צלוי אבל אני חושבת על איבר צלוי של ילד, וגרוע מזה - איבר צלוי של ילד ששייך לי. לכן כל שנה אני מקווה שמשהו יקרה והקומזיץ יתבטל. ירד גשם, מכבי אש יהיו בשביתה. כל שנה זה לא קורה, הקומזיץ לא מתבטל ואני מבלה שעתיים מפוייחות של בלהות ברדיפה בחושך אחרי צאצאי. מדהים כמה ששטח פלחה מישורי יכול להיות ג'בלאה בלילה, והימליה ממש כשהבן שלי מתרוצץ עליו עם החברים שלו.
גם השנה, כמו קודמותיה, הגענו למתחם הקומזיצים כשבאמתחתנו ציוד ללילה בשקית נילון מנופחת: תפוחי אדמה בנייר כסף, שמיכות, כיסאות פלסטיק, קולה, ושלושה ילדים מצווחים. כל השכונה כבר הייתה ישובה אחר כבוד על תואמי "כתר" ומחצלות, וכל חמש דקות עברה הכבודה, על ציודה, לצד הפחות רותח של המדורה. אח, הגיצים. מדהים איך כל שנה שוכחים שמדורה כשהיא קטנה, מלאה אדרנלין. כשחושבים על זה, אז גם הילדים.
התיישבתי בסוף ליד דיקלית. האמת? אני לא בטוחה שקוראים לה ככה, אבל אחת לשנה, בל"ג בעומר, אני מוצאת את עצמי יושבת אצלה על השמיכה, מהסיבה הפשוטה שאני תמיד שוכחת להביא את הציוד. זאת אומרת, הבאתי שקית. רק מה? את השקית הלא נכונה. אז אנחנו יושבות, דיקלית ואני. הילדים בריתוק עוגת שוקולד, אחרי שרדפתי אחריהם עד חורמה, ואנחנו עוסקות במלאכת הריכול הקדושה. מלאכה מלוכלכת, אבל מישהו חייב לעשות אותה.
גם אנחנו אוכלות עוגת שוקולד, שלישית, אם אתם חייבים לדעת. של ריץ', לא משהו בכלל. מביטות סביב כדי לחפש את ההורה הראשון שפורש, מוג לב רכרוכי שכמותו, כדי שנוכל אנחנו לפרוש אחריו בכבוד מבלי לשאת את אות הקלון של להיות הראשונים ("תראה, בובי, כולם כבר הולכים!").
ואז תפסתי בזווית המבט את השידה. אשכרה שידת "רהיט להיט" שכבה שם בצד. היא נראתה כמעט חיה, אפילו את הידיות מפלסטיק השאירו. אדמונד, אב מלא עזוז, מאושיות היישוב אבל קצת מאותגר טסטוסטרונית, השליך אותן, ידית אחר מגרה אל תוך המדורה, לקול מצהלות הילדים, ששבעו כבר מעוגת השוקולד וחיפשו מעט אקשן רענן. כצפוי, תוך דקה התמלא האוויר בפיח וריח של פלסטיק שרוף חדר אל בין שערותינו לבלי צאת. אחרי שהפורמייקה גמרה להתפרק אל תוך נשמתנו וידיות הפלסטיק התחילו לבעבע אל תוך תפוחי האדמה בניירכסף, החליט ירום מהוועד להתערב.
ירום מהוועד מייצג את המתיישבים החדשים שבאו אל היישוב שלנו. היישוב שלנו הוא כור היתוך, או איך שלא קוראים לזה בישראלית כסת"חית. בעברית פשוטה - הוא מורכב מכאלה שבנו את הבתים שלהם בשתיים וחצי לירות לפני חמישים שנה, אבל גם הקימו תרבות "למה מי אתה" לתפארת, וכאלו שקנו לפני שנה את המגרשים שלהם בשניים וחצי מיליון שקל על מה שהיה פעם פרדס, ומאז מנסים לקלף מעליהם את מנטליות ה"דנקה שיין ביטה שיין" שהביאו מהבית, ולא עוזרת להם במיל להסתדר בחיים.
ירום החליט לנצל דווקא את ההזדמנות החגיגית הערב כדי לאמן את התאקלמותו. לא אלאה אתכם, קוראים יקרים, רק אציין כי פרוסת עוגת השוקולד השלישית, הן אצלי והן אצל דיקלית, נותרו מיותמות. קרב תרנגולים חוצה תרבויות התרחש ממש לנגד עינינו, במרכז מעגל תואמי הכתר. קרב על יוקרה, על כוח, על זכות המילה האחרונה בכל הקשור למדורות, קרב על הזכות לזרוק, או לא לזרוק שידת "רהיט להיט" אל תוך מדורה, שהיא, מסתבר, מטבע קשה אצל המין הגברי.
ירום ואדמונד עמדו אף מול אף, חזה מול חזה, כשירום מנסה לחסום בגופו הממושקף את הדרך לאדמונד, שלא מאמין בדיבורים, ואוחז בוויטרינת הפלסטיק משל היתה המשוט האחרון בספינתו הטובעת. מי ניצח? ת'אמת, לא ברור. כל צד קיבץ לובי של מקורבים, התפתחה שיחה ערה, התנהלו מגעים. מה שבטוח, מעגל יושבי ה"כתר" נעור לחיים, אנשים שכחו ללכת מוקדם. הקומזיץ כולו היה כמרקחה. מדורה כזו אפילו זקני היישוב בשניים וחצי שקל לא זוכרים.
לקטע זה אי אפשר להשאיר תגובות.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | כותבת, מאיירת, מסטרנטית, משתדלת. בעיקר אמא | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
