 |
/images/archive/gallery/317/972.jpg שחר שילוח
 |
|
|
|
|
|
|
| כשבני השבט מתרחקים מהטריטוריה שלהם ומגיעים אל ארצם של הצנומים והגמישים, דברים מוזרים מתחילים לקרות. למשל תופעת היזרָאֶלי בּלָנקֶט. מסמך אנושי מזעזע קלות |
|
| עדכון אחרון : 4/7/2007 10:31 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשבני השבט מתרחקים מהטריטוריה שלהם ומגיעים אל ארצם של הצנומים והגמישים דברים מוזרים מתחילים לקרות. כמו כדורי כספית הם נאספים יחד, מתלכדים ונעים רק במקבצים שמונים לפחות שלושה מאנשיהם. הם נודדים. מסלולם קבוע והלכותיהם ברורות: הם ימשיכו לדבר בשפתם הנדירה, הם לא יוותרו על מזונם הרגיל. הם ישיגו אותו גם אם יהיה קשה, וזאת למרות שהם יכולים להתקיים על מזונם של הצנומים הגמישים. הם חוששים להיטמע בבני השבטים האחרים שנודדים במקביל אליהם, ורק לעתים נדירות מתקשרים עמם. הם
מנגנים בדבקות את הנעימות שאליהן התרגלו בילדותם ובנעוריהם. הם חדלים לפנות זה אל זה בשמותיהם הפרטיים - הזכרים מכונים אחי, לנקבות קוראים אחותי. אחרי תקופת נדודים קצרה בני השבט הקטן הופכים דומים זה לזה יותר ויותר. רבים מהזכרים וחלק מהנקבות מניחים לשערם להפוך לגדילי ראסטה נוקשים, קצותיהם מוזהבים מקרני השמש. הם מפסיקים להתגלח. הבגדים שהם עוטים לגופם הם אוסף ססגוני של משי, קורדרוי וצמר ואת הכל מכסה רדיד עבה ומפוספס. ההודים קוראים לזה יזרָאֶלי בּלָנקֶט.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| ישראלי מדגמן את היזראלי בלנקט. מתוך האתר bolenat.com
| /images/archive/gallery/404/223.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
אנתרופולוגיה, סוציולוגיה או פסיכולוגיה התפתחותית?
|
|
|
 |
|
|
|
מהצד זה נראה כאילו משהו בהודו נורא מפחיד אותם. במעין חזרה מוזרה אחורה בזמן הם שבים למלא אחר כל ההוראות שקיבלו בילדותם: לא לדבר עם זרים, לא להסתובב לבד בלילה (או ביום), לא לאכול אוכל שלא מכירים, לשמור טוב טוב על הארנק, ובעיקר - לא לצאת פרייארים, חס ושלום.
היידי, פסיכולוגית מאוסטריה, שאלה אותי אם אחרי השירות הצבאי הישראלים חייבים לנסוע להודו. לפעמים זה באמת נראה ככה. הם הולכים לאן שישראלים אחרים הולכים, לנים בגסטהאוסים של ישראלים, נפגשים בבית חב"ד בערבי שבת עם עוד ישראלים ואוכלים, בחברתם של ישראלים כמובן, אוכל ישראלי במקומות שהתפריטים והשלטים שלהם נכתבו בעברית.
הטיול של אחרי הצבא מצטייר לפעמים כמו המשך של החיים ביחידה. את הנשק מחליפה מקטרת הצ'ילוּם, את מקומו של המזון הצבאי ממלאת השקשוקה שההודים למדו לעשות, מהרמקולים הקטנים של האם-פי-שלוש מצטווחים ללא הרף משפחת בנאי וברי סחרוף, מהמסעדות הכבושות נשמעות שיחות קולניות בלשון הקודש, וההודים זוכים לעתים ליחס משל היו מחבלים בפוטנציה מג'נין. אבל הכי חשוב זה המדים. כולם, ואני מתכוונת כ ו ל ם, מכוסים בשמיכת צמר סינתטית, עם פסים לרוחב ובשלושה צבעים. לפעמים מהאריג נתפרת כתונת פסים שמשמשת כמעיל, לעתים מכנסיים וניתן לצפות גם בצעיפים וכובעים. זה הרבה יותר מאופנה.
ההודים בצפון קוראים להם תי-באגס. שמיכת הפסים אשר ליוסף ואחיו נכרכת סביב פלג הגוף העליון כמו שריון ומלמטה מבצבצות הרגליים. התיונים האנושיים מישראל חשים כנראה בטוחים בפקעת הצמרירית. המדים מסייעים להם לדעת מי לנו ומי לצרינו. הרֵעים לצ'ילוּם והחברים לפסים יכונו אחי, המקומיים - ג'י וכל היתר - תיירים, אלא אם כן הם גרמנים, שאז יזכו לשם הקוד צוררים.
תגידי, שאל אותי בוב מקולרדו, מה יש להם, לישראלים? הם באים לדהרמסלה במונסון וכשהוא נגמר ונהיה נעים הם עוזבים בהמוניהם. ואכן, כשהשמש שבה לזרוח על ההימאליה השמיכות והאנשים שבתוכן מעמיסים את התיקים שקנו ב"למטייל" על האוטובוס שייקח אותם לרישיקש ומהר. צריך להספיק גם ליריד הגמלים בפושקר! ומהר. חובה להגיע גם לג'איסלמיר, ללא שהיות! לעשות טיול גמלים, להתמקח על המחיר בעוז והכי חשוב - להספיק לרדת עם כולם לגואה בזמן.
ולמה רבים כל כך מהם מגיעים לדהרמסלה אם ממילא הם לא עושים פה כלום במונסון? המשיך בוב להקשות. כי החברים שלהם היו פה, אמרתי ולגמתי מהצ'אי, כדי לא להישאר חלילה לבד בעמק פארווטי. לבד לבד - רק עם הודים, בריטים, צרפתים וכאלה. מסוכן. לא שמעת על השואה, בוב? אתה לא יודע שהצרפתים אנטישמים בטירוף? וההודים - לא שמת לב שאי אפשר לדבר איתם? הרי העברית שלהם גרועה סוף הדרך, חוץ מסבבה ושלום שלום הם לא מסוגלים להגיד מילה. מה קורה לך, בוב אחי? בוב הידק לצווארו את צעיפו נטול הפסים, שקע במחשבות באנגלית ושתק.
איש מישראל בתוך שמיכה מהודו, שימצא את עצמו מחוץ לנחשול הפוסט צה"לי השוטף את תת היבשת, עלול לאבד את זהותו בתוך כל הצבעוניות הריחנית-רוחנית שגועשת סביבו. במקרה כזה אפילו הרבנים מבתי חב"ד הפזורים תחת כל עץ רענן לא יוכלו להושיע. מדובר בסכנה של ממש.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| מדי הפוסט-צה"ל לא מופקרים בשטח. תמצאו אותם גם בישראל!
| /images/archive/gallery/404/221.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הכל sababa
|
|
|
|
|
|
|
לליסה מקנדה היה קר. בתמימותה היא הלכה לקנות לעצמה משהו מחמם להתעטף בו. זאת היתה שמיכת פסים בגוני אדום ואפור. את מבינה קצת הינדי? שאלה אותי ליסה יום קריר אחד. לא ממש, התוודיתי, למה? כי יש מילה שכל הזמן אומרים לי, הסבירה ליסה, sababa. מבדיקה קצרה עלה שכאשר ליסה לא לובשת את מכנסי הדייגים התאילנדיות שלה ולא מתעטפת בשמיכת הפסים, או במילים אחרות: כשליסה לא לובשת את מדי פוסט-צה"ל - איש מהמקומיים לא משגר סבבות לעברה וגם חלה ירידה משמעותית בהצעות שהיא מקבלת לרכישת סמים.
צהריים שטוף שמש, מסעדה בדהרמסלה. סביב השולחן יושבים ניית'ן מטזמניה, האחים פרי וטירם
מאוסטרליה, דניאל משבדיה, פולה מטייוואן ואני. ניגש מלצר טיבטי, מחייך ואומר, איזה יופי, שולחן רב לאומי. נחש מאיפה כל אחד, מבקש ממנו הטזמני. אתה מאוסטרליה, הוא קבע מיד לגבי האיש הגדול, בהיר השיער וצרוב השמש. הוא התבונן בנציגת טיוואן. יפן? סינגפור? טיוואן. בינגו. האחים האוסטרלים שאוחזים במראה לטיני משהו היוו אתגר, אבל שני משפטים במבטא שבא מתחתית העולם עשו את העבודה. בשבדי אי אפשר היה לטעות, מדובר בשבדי מהסרטים. רק אני נשארתי. ספרד? צרפת? איטליה? אוסטריה?! מה פתאום אוסטריה, פערתי עיניים חומות ונפנפתי שיער כהה, תקשיב למבטא. מקסיקו? היא מישראל, גילה לו הטזמני, אבל המלצר סירב להאמין. זה לא יכול להיות, הוא אמר, ישראלים לא מגיעים בנפרד. מבחינתו זה היה בלתי מתקבל על הדעת, ממש כמו אשכול עם ענב בודד, מופרך כמו נחיל של דבורה אחת, בלתי אפשרי כמו אורגיה עם פחות משלושה, לא הגיוני כמו עבודת צוות של יחיד. וחוץ מזה, לא הייתי עטופה ביזרָאֶלי בּלָנקֶט, לא היה עלי ולו פס אחד, לא היה סיכוי שהוא יאמין.
אני יכולה להבין מה מושך את אחיי עוטי השמיכות להודו. קצרה היריעה מלפרט. אבל מה יש בה שכל כך מפחיד אותם? האגדות האורבניות שמספרים ב"למטייל"? המעשייה על אלה שהרדימו אותם ברכבת בעזרת פחיות של קולה שהוזרק לתוכן חומר מרדים? שנהג ריקשה יזיין אתכם במחיר ויגזול מכם עוד עשרה רופי (שזה שקל אחד, אגב), שתיאלצו חלילה לחרוק שיניים ולדבר אנגלית, או ללמוד איך אומרים בהינדי תודה ובבקשה? הרופאים אומרים שלא מתים מזה. אולי מדובר בפחד האיום שמישהו או משהו יגזול מהם את הישראליות שלהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מדי היחידה לא מופקרים בשטח, הם נשלחים ארצה
|
|
|
|
|
|
|
כשהגרון כבר כואב מהצטננות ומג'ראס, כשנהיה קר בצפון ושמיכת הפסים כבר לא מספיק מחממת, משילים אותה ונוסעים לגואה בקבוצות שנראות כמו טיול שנתי מעושן במיוחד. השמיכות, ששימשו כמדי יחידה, בגדי לאום ומחסה נאמן לא מופקרות בשטח, כמובן. הן נשלחות או מובאות לארצנו הקטנטונת ושבות וצצות בכנסי יוגה, קורסי ויפסאנה ובפסטיבילים רוחניקים למיניהם. מי שנעטף בהם כמו מצהיר: אני בוגר הודו. אכלתי צ'פאטי ונרגעתי, עישנתי צ'ילום בפרווטי, הארה יגעתי ומצאתי, ועשיתי, אח שלי, אחלה שאנטי. אבל, הכי חשוב לא התבלבלתי ולא התבוללתי, כי ישראל היא חרא של מדינה, אבל אין כמו בארץ.
ונסיים בווידוי. גם לי היתה שמיכת פסים, ורודה עם פסים כחולים, כעורה להדהים. היא נקנתה שעות אחדות אחרי שנחתּי לראשונה בדלהי ותויגה כפריט חובה שיש להצטייד בו בטרם עולים לצפון. נפרדתי ממנה אחרי שבוע אחד בערך (וגם מהישראלים שחברתי אליהם בשדה התעופה בשעות ההלם של ההגעה) ולא קרה לי שום דבר רע, להפך. דבר לא חצץ עוד ביני לבין הנופים המופלאים של צפון הודו, הריחות, הצבעים, האנשים, כל ה-sababa הזה, אתם יודעים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מילון מונחים להורים המודאגים
|
|
|
|
|
|
|
צ'ילום - צינור חרס בעל צורת חרוט שמשמש לעישון. מופיע בחברתו של ג'ראס (ע"ע), נפוץ באזור פארווטי (ע"ע)
צמר סינתטי - החומר שההודים קוראים לו pure wool, צמר טהור, וממנו עשויות שמיכות הפסים, למקרה שחשבתם שמדובר במשהו שהופק מכבשה.
ג'י - כינוי חיבה וכבוד שמופיע בדרך כלל בסופו של השם, למשל גנדהיג'י.
פארווטי - עמק בצפון הודו, במדינת הימָצָ'ל פּרדֵש, הקרוי על שמה של זוגתו של האל שיווה. עמק פארווטי חביב על הישראלים בעיקר מסיבות בוטאניות (ראה ג'ראס).
הינדי - שפה רשמית בהודו, מקורה בסנסקריט, לעתים מכונה בטעות הודית, אבל היא רק אחת מהשפות ההודיות הרבות.
פרי וטירם (Free, Tirum) - שמות שאוסטרלים היפּים נתנו לילדים שלהם.
ג'ראס - חומר שמופק משיחי קאנביס הגדלים בשפע בעמק פארווטי, משפיע על התודעה וניתן לשימוש בעישון או באכילה.
פסטיבלים רוחניקים - ארועים "בטבע" שההזמנות אליהם מודפסות בהמון צבעים.
צָ'פּאטי - מעין פיתה הודית דקיקה.
שאנטי - מה שהילד שלכם מקווה למצוא בהודו, מתחת לשמיכת פסים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התמונות באדיבות האתר בולונט, שם תוכלו לרכוש שמיכות צמר למכביר
פרסום ראשון : 19/12/2005 11:48 | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
